לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי י"א שבט תש"פ
מסכת ברכות דף ל"ד
דף ל"ד ע"א
האומר יברכוך טובים – הרי זה דרכי מינות.
העובר לפני התיבה וטעה – יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה. (ולרב הונא אם טעה באחת מברכות האמצעיות, חוזר לאתה חונן, שכולן חשובים ברכה אחת).
העובר לפני התיבה – לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף. ואם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו, רשאי.
העובר לפני התיבה צריך לסרב – ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. כיצד הוא עושה? פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית פושט רגליו ויורד.
שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה: שאור, מלח, וסרבנות.
טעה בשלש ברכות ראשונות – חוזר לראש. בשלש אחרונות, חוזר לעבודה. טעה באמצעיות – לרב הונא חוזר לאתה חונן, ולרב אסי אמצעיות אין להן סדר, ואם דלג ברכה אחת ואחר כך נזכר בה, אומרה אף שלא במקומה.
אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות – אלא באמצעיות, שהראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקיבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.
המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו – שנאמר 'א'ל נא רפא נא לה', ולא הזכיר משה את שמה של מרים.
אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה.
וכל זה בהדיוט – אבל כהן גדול, שוחה בסוף כל ברכה, והמלך בתחלת כל ברכה וסוף כל ברכה. וי"א שכהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה, והמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, שנאמר 'ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרע על ברכיו'.
דף ל"ד ע"ב
קידה – היא על אפים, שנאמר 'ותקד בת שבע אפים ארץ'. כריעה – היא על ברכים, שנאמר 'מכרע על ברכיו'. השתחואה – זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר 'הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה'. אביי ורבא כשנפלו על פניהם לא פשטו ידיהם ורגליהם, אלא הטו על צדיהן.
י"א שהכורע בהודאה בתחילה הרי זה משובח, והכורע בסוף הרי זה מגונה. ולרבא צריך לכרוע בהודאה בתחילה ובסוף, ורק הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה.
המתפלל וטעה – סימן רע לו. י"א שדווקא אם טעה בברכת אבות, שהוא תחלת התפלה, והוא רמז שאין חפץ בה.
ואם שליח צבור טעה – סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו.
רבי חנינא בן דוסא היה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת – שאם שגורה תפילתו בפיו יודע שהוא מקובל, ואם לאו ידע שהוא מטורף, שנאמר 'בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו'.
המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן. ואם אינו יכול לכוין בכולן, יכוין את לבו באחת. והיינו בברכת אבות.
כל הנביאים לא נתנבאו הטובות והנחמות אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו – אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו', ולא נגלה לשום נביא.
לרבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח – אבל לעולם הבא 'עין לא ראתה אלקים זולתך'. ולשיטת שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, שנאמר 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ'.
לרבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה – אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלקים זולתך'. ולרבי אבהו בעלי תשובה חשובין מצדיקים, ובמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין עומדין, שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', תחילה לרחוק ואח"כ לקרוב. ורבי יוחנן מפרש שהרחוק היינו שהיה רחוק מתחילה מעבירה, ואח"כ למי שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו.
ומהו השכר שנאמר עליו 'עין לא ראתה' – י"א זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, וי"א זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה. וגם אדם הראשון לא היה אלא בגן ולא בעדן.
אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות – שנאמר 'וכוין פתיחן ליה בעליתה נגד ירושלם'.
המתפלל בבקעה נקרא חצוף – שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך, ולבו נשבר.
המפרש את חטאיו נקרא חצוף – שנאמר 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'.
הדרן עלך אין עומדין
************
יום שישי י"ב שבט תש"פ
מסכת ברכות דף ל"ה
דף ל"ה ע"א
פרק שישי – כיצד מברכין
כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן אומר בורא פרי העץ, חוץ מן היין שאומר עליו בורא פרי הגפן. על פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת שאומר עליו המוציא לחם מן הארץ.
על הירקות – לת"ק אומר בורא פרי האדמה, ולרבי יהודה בורא מיני דשאים.
המקור שצריך ברכה על המאכל למסקנת הגמרא – הוא מסברא, שאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ומצאו לו אסמכתא מן המקרא (ע"פ תוס'), שנאמר 'קדש הלולים לה",ומשמע שכשאתה אוכל רבעי בשנה רביעית, טעון שני הלולים באכילתו, כלומר ברכה לפניהם ולאחריהם, מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.
אבל אין זה לימוד גמור לחיוב ברכה – שלהאומר אין רבעי אלא בכרם, אין ללמוד אלא כרם. ואם ילמוד משבעת המינים שנאמר בהם 'ואכלת ושבעת וברכת', יש לדחות מה לשבעת המינים שטעונים ביכורים. וגם להסובר שיש רבעי בכל נטיעות, אין ללמוד אלא בר נטיעה, ולא שאר דברים, כגון בשר ביצים ודגים.
הבא לאכול פירות של רבעי חוץ לירושלים – צריך להוציאו לחולין ע"י פדיון, שנאמר 'הילולים', ונדרש מלשון 'חילול', כלומר תחללנו ולאחר מכן תאכלנו.
י"א שלא נאמר דין רבעי אלא בכרם, והוא שונה בכל מקום 'כרם רבעי'. – וטעמו: י"א שנאמר קדש 'הלולים' דבר שמהללין בו טעון חלול, וזהו יין, שאין הלווים אומרים שירה על הקרבן אלא על היין, שנאמר 'ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים'. ורבי דרשו מגזירה שוה, נאמר כאן 'להוסיף לכם תבואתו', ונאמר להלן 'ותבואת הכרם', מה להלן כרם אף כאן כרם. ויש מי ששונה 'נטע רבעי' – וסובר שיש דין רבעי בכל נטיעות ולא רק בכרם.
אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל. ומה תקנתו, ילך מתחילה אצל חכם וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה.
הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר 'לה' הארץ ומלואה'. נאמר 'לה' הארץ ומלואה', ונאמר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם', הא כיצד? כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.
דף ל"ה ע"ב
הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית', אביו זה הקב"ה, אמו זו כנסת ישראל, וזה שגוזל אותם חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.
נאמר ולקחתי 'דגני' בעתו ונאמר ואספת 'דגנך', הא כיצד? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הדגן שלהם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, הקב"ה נוטלו ומראה להם שהוא שלו.
לרבי ישמעאל הגם שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', צריך האדם לעסוק במלאכה לפרנסתו – שנאמר 'ואספת דגנך'. אבל רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן, וע"ז נאמר 'ואספת דגנך', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר 'ועבדת את אויבך'.
והעיד אביי, שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. וכן רבא הורה לתלמידיו שלא יתראו לפניו בימי ניסן ותשרי, שהן ימי קציר וימי דריכת הגתות והבדים, כדי שלא יטרדו במזונותיהם כל השנה.
דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי – זו וזו נתקיימה בידן. דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן.
דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון (שערי החצר והבית) כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר, שאין הטבל מתחייב במעשר מן התורה עד שיראה פני הבית, שנאמר 'בערתי הקדש מן הבית'. ולרבי יוחנן גם חצר קובעת, שנאמר 'ואכלו בשעריך ושבעו'.
הטעם שקבעו ברכה מיוחדת על היין – למסקנת הגמרא, משום שהוא גם סועד וגם משמח. אבל אין מברכין עליו שלש ברכות, לפי שאין בני אדם קובעים סעודה עליו. ואף אם קבע עליו סעודה, בטלה דעתו אצל כל אדם.
הנודר מן המזון מותר במים ובמלח. וכגון שאמר 'כל הזן עלי', שכל דבר זן את האדם חוץ ממים ומלח. אבל אם אמר 'קונם מזון עלי', לא נאסר אלא בחמשת המינים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות.
יין מעט – סועד את האדם. אבל יין הרבה גורר את המאכל, וכן היה רבא נוהג לשתות יין כל היום של ערב פסח, כדי שיגררנו לבו ויאכל מצה הרבה.
האוכל שמן זית לבדו – אינו מברך עליו כלום, שהוא מזיק לגוף ואין זו אכילה. אכלו עם הפת, מברך על הפת שהוא העיקר ופוטר את השמן. ואם שותהו ע"י אניגרון, והוא מים ששלקו בהן תרדין, מברך על האניגרון שהוא העיקר ופוטר את השמן. ואם הוא חושש בגרונו, וצריך לתת בו שמן הרבה, השמן עיקר, ומברך עליו בורא פרי העץ. ואע"פ שהוא מכוין לרפואה, כיון שיש לו הנאה ממנו צריך לברך עליו.
השותה שמן של תרומה בשוגג – משלם קרן, ואינו מוסיף חומש כדין האוכל את התרומה, לפי שהוא מזיק, ו'כי יאכל' אמרה תורה פרט למזיק תרומה שאינו מוסיף חומש. והסך שמן של תרומה – משלם קרן וחומש.
**************
שבת קודש י"ג שבט תש"פ
מסכת ברכות דף ל"ו
דף ל"ו ע"א
החושש בגרונו – לא יערענו בשמן תחלה בשבת, כלומר שלכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור, שהוא משהה אותו בתוך גרונו ואינו בולעו, שניכר הדבר שהוא לרפואה, וחכמים גזרו על כל רפואות הניכרות בשבת משום שחיקת סמנים. אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
על קמח של חטים – לרב יהודה מברך בורא פרי האדמה, ולרב נחמן שהכל נהיה בדברו. ואינו דומה לשמן זית שנשתנה ועומד בברכתו הראשונה (שמברכין עליו בורא פרי העץ), שהשמן אין לו עילוי אחר, ועיקר הפרי לכך נטעוהו, אבל הקמח יש לו עילוי אחר לעשות ממנו פת, לפיכך יצא מכלל פרי, ולכלל דרך אכילתו לא בא.
על דלעת חיה – מברכין שהכל נהיה בדברו.
על קמח של שעורים מברכין שהכל נהיה בדברו. ואין אומרים שלא יברך עליו כלל משום שקשה לתולעים שבמעיים, שמכיון שיש לו הנאה ממנו צריך ברכה.
קורא, והוא רך של דקל, כשענפיו גדלים בכל שנה, הנוסף בשנה זו רך, ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ – לרב יהודה מברכין עליו בורא פרי האדמה, שפרי הוא. ולשמואל מברכין עליו שהכל נהיה בדברו, הואיל וסופו להקשות, ואין דומה לצנון שמברכין עליו בורא פרי האדמה אע"פ שסופו להקשות, שאדם נוטע צנון על דעת לאכלו כשהוא רך, אבל אין אדם נוטע דקל על דעת לאכול קורא. ואע"פ שקילס שמואל את רב יהודה, הלכה כשמואל.
ארבעה מיני אכילה ישנן בצלף: הפרי עצמו הנקרא אביונות, הקליפה סביבות הפרי הנקרא קפריסין, העלים, והתמרות הגדלים בתוך העלים.
ונחלקו חכמים מה נחשב לעיקר הפרי, ומה לא נחשב לעיקר פרי. ונפ"מ: א. שעל עיקר הפרי מברכים בורא פרי העץ, ועל השאר מברכין בורא פרי האדמה. ב. עיקר הפרי אסור משום ערלה, והשאר מותר. ג. עיקר הפרי חייב במעשר, והשאר פטור.
שיטה א – י"א שהאביונות והקפריסין הן עיקר הפרי, ומברכים עליהם בורא פרי העץ (ואסורים משום ערלה, וכן חייבים במעשר). והעלין והתמרות אינם עיקר הפרי, ואומר עליהם בורא פרי האדמה (אבל אינו מברך עליהם שהכל כמו קורא לשמואל, שבני אדם נוטעים את הצלף על דעת לאכול גם מהעלין והתמרות, שאינם ממעטין את האילן).
שיטה ב – לרבי אליעזר תמרות ואביונות וקפריסין הן עיקר הפרי וחייבים במעשר. (ומברכין עליהם בורא פרי העץ, ואסורים משום ערלה), והעלין אינם עיקר הפרי ופטורים ממעשר.
שיטה ג – לרבי עקיבא רק האביונות הוא עיקר הפרי וחייב במעשר, ואסור משום ערלה, ומברכין עליו בורא פרי העץ, אבל השאר פטורים ממעשר, ומותרים משום ערלה. (ומברכים עליהם בורא פרי האדמה).
שיטה ד – בית שמאי נסתפקו על כל עיקר הצלף אם הוא פרי או מין ירק, והלכו בו לחומרא שחייב בערלה שמא פרי הוא, ואסור לקיימו בכרם שמא מין ירק הוא והן כלאים. ולבית הלל (וכן לשאר תנאים לעיל) וודאי מין פרי הוא, ומותר לקיימו בכרם.
רב פסק בחוץ לארץ כרבי עקיבא, שצלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין – שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אפילו לענין ערלה שבארץ הוא אסור מן התורה, כ"ש לענין מעשר שבארץ מעשר אילן הוא מדרבנן (שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר). אבל בארץ אין הלכה כרבי עקיבא. ואין מקילין בחו"ל כבית שמאי לומר שכולו ספק פרי, וספק ערלה בחו"ל מותר (ראה בסמוך), שבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה.
ספק ערלה – בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ יורד ולוקח מן החשוד על הערלה, אע"פ שיודע שיש בפרדסו זקנות ונטיעות, ואפשר שיביא מן הנטיעות, ובלבד שלא יראנו החבר שהוא לוקט מן הנטיעות.
דף ל"ו ע"ב
שומר לפרי אסור משום ערלה – שנאמר 'וערלתם ערלתו את פריו', את הטפל לפריו. ולא נקרא שומר אלא באופן שאם מסירים אותו מן הפרי, הפרי נרקב, אבל כל קליפה שהפרי קיים גם כשמסירים אותה, אינה בכלל שומר ומותרת. ולפיכך קפריסין שהיא קליפה של צלף, מותרת משום ערלה (לרבי עקיבא, ראה ע"א), שהאביונות קיים גם אם מסירים ממנו את הקפריסין.
פיטמא של רמון, והוא הפרח שבראשו – מצטרפת לכביצה עם הרימון לטומאת אוכלין. והנץ שלו אין מצטרף, לפי שהוא שומר על גבי שומר.
קליפי רמון והנץ שלו, וכן קליפי אגוזים – חייבין בערלה משום שומר. (שאם יורידו את הנץ, יתרקב הרימון). וכן הגרעינין חייבים בערלה.
השומר הגדל סביבות התמרים – לרב נחמן אסור משום ערלה, אע"פ שנופל מן התמרים קודם בישולם. ולמסקנת הגמרא דברי הכל היא, שכל האילנות משיוציאו חשובים פרי (ראה בסמוך).
סמדר, והן ענבים שנפל מהם הפרח, וכל גרגיר נראה לעצמו – לרבי יוסי אסור משום ערלה שכבר נחשב לפרי, ולחכמים אינו אסור עד שיהיה בוסר, ושיעורו כפול הלבן, שמשיעור זה כבר נחשב לפרי. ומודים חכמים בשאר כל האילנות, שמשיוציאו חשובים פרי.
אין קוצצין את האילנות בשביעית משעה שיש בהן פרי – שנאמר 'לאכלה' ולא להפסד. ונחלקו תנאים מה השיעור שנחשב לפרי: לבית שמאי כל האילנות משיוציאו. ולבית הלל החרובין משישרשרו (שיראו בהן כמין שרשרת), והגפנים משיגרעו, והיינו משעה שהוא בוסר, ושיעורו כפול הלבן (אבל סמדר עדיין לא חשוב פרי, כחכמים שחולקים על רבי יוסי), והזיתים משיניצו (שיגדל הנץ סביב), ושאר כל האילנות משיוציאו.
פלפלים – לרב ששת מברכים עליהם שהכל, ולרבא אין מברכין עליהם כלל, שאין אכילתן חשובה אכילה. וכן אם כססן ביום הכיפורים, לרבא פטור מכרת. ודווקא ביבשים, אבל פלפלים לחים ראויים לאכילה, ואם אכלן ביום הכיפורים חייב.
פלפלים אסורים משום ערלה – שנאמר 'וערלתם ערלתו את פריו', איני יודע שעץ מאכל הוא, מה תלמוד לומר 'עץ מאכל', להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה, וזה הפלפלין, שחייבין בערלה. וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר 'ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה'. ולרבא אין איסור ערלה אלא כשהן לחין, אבל כשהן יבשין, אינם ראויים לאכילה, ואין בהם איסור ערלה.
הכוסס זנגביל ביום הכיפורים – אם הוא יבש, פטור מכרת. ואם הוא לח חייב.
'המלתא', והיא מרקחת של בשמים כתושים בדבש, ויש בה זנגביל, הבאה מן הכושיים – מותרת באכילה, ואין בה משום בישולי נכרים או גיעולי נכרים, ומברכים עליה בורא פרי האדמה, לפי שהזנגביל שבה לח.
דייסא הנעשית מחטים כתושות במכתשת – מברכין עליה בורא מיני מזונות.
חביץ קדירה, והוא מין מאכל קפוי בקדירה, שנותן בה קמח דבש ושמן, וכן דייסא שהיא כעין חביץ קדירה, שנעשית מחטים שבורים ויש בה דבש, והיא עשויה בקדירה – לרב יהודה מברכין עליהם שהכל נהיה בדברו, שסובר שהדבש הוא העיקר. ולרב כהנא מברכים עליהם בורא מיני מזונות, שהסולת עיקר. וכן היא שיטת רב ושמואל, שכל שיש בו מחמשת המינים מברכים עליו בורא מיני מזונות.
