לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ' טבת תשע"ט
מסכת חולין דף ל"א
דף ל"א ע"א
רבא בדק לרבי יונה בר תחליפא חצים שלא יהא בהם פגימה, ושחט בהם עוף בשעה שפרח. ואין חשש חלדה, שהיו רואים שהנוצות סביב הצוואר חתוכות, והיה מזמין עפר של כל הבקעה, משום שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, שנאמר 'וכסהו בעפר' ולא נאמר 'עפר'.
בזמן שהוא מוליך ומביא שוחט אפילו באיזמל, ובלבד שלא יהא לו קרנים, שמא יחלידו הסימנין או ינקבו אותן הקרנים. ואין גוזרים שלא לשחוט באיזמל שאין לו קרנים שמא יבוא לשחוט באיזמל שיש לו קרנים.
אין שוחטים במחט, לפי שהוא קורע. רב אחא בריה דרב אויא נסתפק אם שוחטין במרצע של רצענין שפיותיו חדודין וחותכין חוטי התפר. ולא נפשט.
נפלה סכין ושחטה – אף על פי ששחטה כדרכה פסולה, שנאמר 'וזבחת ואכלת', מה שאתה זובח אתה אוכל.
זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה – ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלים. והלכה כרבי נתן. וכן חש"ו ששחטו ואחרים רואים אותן, לרבי נתן שחיטתן כשירה אע"פ שאין להם כוונה אלא לחתיכה.
נדה שנאנסה וטבלה – כגון שנפלה מן הגשר לרבי נתן, ולחכמים שירדה להקר – לרב יהודה בשם רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, שבעלה חולין ולחולין אין צריך כוונה אבל לתרומה צריך כוונה. ולר' יוחנן אף לביתה לא טהרה.
גל שנתלש ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם ועל הכלים – טהורים. ואין להוכיח מכאן שאין צריך כוונה כמו בכלים, שאפשר להעמידה ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל, וגם על הכלים צריך כוונה ע"י האדם. והחידוש הוא שאין גוזרים משום חרדלית של גשמים, או שאין גוזרים על ראשין אטו כיפין.
דף ל"א ע"ב
מטבילין בראשין ואין מטבילין בכיפין – שלא יזרוק כלים בכיפי הגל כלומר באמצעיתו שעשוי ככיפה, לפי שאין מטבילין באויר.
פירות שנפלו לתוך אמת המים, ופשט מי שידיו טמאות ונטלן – ידיו טהורות, ופירות אינן בכי יותן. ואם בשביל שיודחו, ידיו טהורות ופירות בכי יותן. ומכאן למדנו שלחולין אין צריך כוונה.
טבל ולא הוחזק – כלומר שלא נתכוין לטבילה, כאילו לא טבל לענין מעשר, אבל טבל לחולין. ואם טבל לחולין, אף על פי שהוחזק לחולין, כלומר שהתכוין לשם טבילה, אסור למעשר כיון שלא נתכוין למעשר.
לרבי יוחנן צריך כוונה בטבילה גם לחולין, שסובר כרבי יונתן בן יוסף הדורש מוכובס 'שנית' שהוא מיותר להקיש תכבוסת שניה שהיא לשם טבילת טהרה, לתכבוסת ראשונה שהיא לשם הסגר, מה תכבוסת ראשונה לדעת אדם שנאמר 'וצוה הכהן וכבסו', אף תכבוסת שניה לדעת אדם, אבל אין צריך דעת כהן, שנאמר 'וטהר' מ"מ.
לענין שחיטה סובר רבי יוחנן כסתם משנה שהיא כרבי נתן שאין צריך כוונה – כי ממה שגילתה תורה שמתעסק בקדשים פסול, מכלל שבחולין אין צריך כוונה.
לרבי נתן אין צריך כוונה בשחיטת חולין אפילו לחתיכה, ולחכמים צריך כוונה לחתיכה. ובדבר זה ניצח רבי נתן לחכמים, שהרי לא נאמר 'וחתכת' אלא וזבחת, ואם צריך כוונה גם לזביחה יהא צריך, ואם אין צריך אין צריך אפילו לחתיכה.
נדה שאנסה חברתה וטבלה לדברי הכל טהורה – שיש כאן כוונת חברתה, ואוכלת בתרומה, כמו ששנינו שהחרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן אוכלות בתרומה.
*************
שבת קודש כ"א טבת תשע"ט
מסכת חולין דף ל"ב
דף ל"ב ע"א
שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה – לדברי הכל הפרה פסולה, לפי שעשה עמה מלאכה אחרת (והפרה כשירה). נשחטה בהמה אחרת עמה – לרבי נתן פרה פסולה משום 'ושחט אותה' ולא אותה וחברתה, אפילו בהמה של חולין, ובהמה כשרה. לרבנן פרה כשרה ובהמה פסולה, שאין כאן מלאכה אחרת כיון שלא כיון למלאכה, וגם משום 'ושחט אותה' ולא אותה וחברתה, שהרי שחיטת הבהמה היתה שלא בכוונה ופסולה.
חתך דלעת עמה – לדברי הכל פסולה משום מלאכה. נחתכה דלעת עמה – לדברי הכל כשרה.
נפלה סכין והגביהה, נפלו כליו והגביהן, השחיז את הסכין קודם שחיטה ונתיגע, וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ועף ופסק שחיטתו, ובא חבירו ושחט – אם שהה כדי שחיטה פסולה. ולרבי שמעון אם שהה כשיעור בדיקת הסכין ע"י השוחט כשהוא חכם.
שיעור כדי שחיטה: לרב – כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף, לשמואל ורבי יוחנן – אפילו כדי שחיטת בהמה לעוף. לרבי חנניא – כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט, ולא שיביא מעלמא שאם כן נתת דבריך לשיעורין, אלא כשהיא עומדת כאן ומחוסרת הטלה לארץ. לרבי יוסי ברבי חנינא – כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה.
השוחט בסכין רעה שאין חידודה חותך יפה – אפילו כל היום כולו כשרה, הואיל וכל שעה הוא מוליך מביא ולא הפסיק בשחיטתו.
רבא נסתפק אם שהיות מצטרפין – כגון שהפסיק ב' ושלש פעמים בשחיטה אחת, ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם.
רב הונא בריה דרב נתן נסתפק אם שחט רוב סימנין ושהה במיעוט האחרון – ולא נפשט.
שחט את הוושט ופסק את הגרגרת, או פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט, או שחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו – לרבי ישבב נבלה, ולר"ע טרפה. כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע, כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה, והודה לו רבי עקיבא.
דף ל"ב ע"ב
פסוקת הגרגרת לדברי הכל נבילה, לאחר שהודה רבי עקיבא לרבי ישבב – ומה ששנינו פסוקת הגרגרת בין הטריפות: לרבא אלו אסורות קתני, יש מהן טריפות ויש מהן נבילות. ולרשב"ל נשנית לרבי עקיבא קודם חזרה.
אפילו פסק את הגרגרת ולבסוף שחט נבילה היא ולא טריפה. ואין חילוק אם שחט במקום חתך אם שלא במקום חתך, שמאחר שנפסקה ברובה הרי כל הקנה כמונח בסל ולא שייך בו שחיטה.
עשאה גיסטרא, או שנטלה ירך וחלל שלה – הרי היא נבילה ומטמאה מחיים.
שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה – כשרה, ד'כמאן דמנחא בדיקולא'.
לרבא אין דין זה אלא בריאה, שחיי ריאה תלויים בקנה, אבל אם נקבו בני מעיים בין שחיטת קנה לוושט מודה שהיא טריפה, שחיי בני מעיים תלויים בוושט ולא בקנה. רבי זירא חולק וסובר שמאחר שנולדו בה סימני טרפה התרת, מה לי בריאה מה לי בבני מעיים.
ולשיטת רבא שאם נקבו בני מעיים בין סימן לסימן אסורה באכילה – נסתפק רבי זירא אם סימן ראשון מצטרף לסימן שני לטהרה מידי נבלה או לא. והוא דומה לספק שנסתפק אילפא כשהוציא עובר את ידו בין סימן לסימן, אם מצטרף שחיטת סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבילה.
*************
