לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת שבועות דף ב׳ – י׳

מסכת שבועות
פרק ראשון – שבועות שתים

דף ב' – ע"א
משנה . 'שבועות' שתים שהם ארבע, שחייב להביא קרבן עולה ויורד אם עבר בשוגג על שבועה,שתים כתובים – בפסוק 'להרע או להיטיב' והוא להבא,כמו 'אוכל' או 'לא אוכל'. שהם ארבע – הנלמדים מריבוי הפסוקים גם לשעבר, כגון 'אכלתי' ולא אכל, או 'לא אכלתי' ואכל.
'ידיעות הטומאה' שתים שהם ארבע, שחייב להביא קרבן עולה ויורד לטומאת מקדש וקדשיו בשוגג, שתים כתובים – בפסוק 'ונעלם ממנו והוא טמא' – שנתעלם ממנו טומאה ואכל קודש, או שנכנס למקדש בטומאה. שהם ארבע – הנלמדים מריבוי הפסוקים באופן שזוכר הטומאה אבל נעלם ממנו קודש או מקדש.
'יציאות השבת' שתים שהם ארבע, שתים כתובים – בפסוק 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה' וללמד שתי הוצאות מרשות היחיד לרשות הרבים – אחת לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל חפץ והוציא לחוץ, ואחת לעומד בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציא בידו והניח בחוץ. שהם ארבע – ועוד אפשר ללמוד שתים להכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד – אחת לעומד בפנים והושיט ידו לחוץ ונטל חפץ והכניסו, ואחת לעומד מבחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו בפנים והניחו.
'מראות נגעים' שנים שהם ארבעה, שמביא עליהם המצורע קרבן, 'שנים' כתובים – מפורש בתורה שאת ובהרת, שהם ארבעה – שיש לכל אחת מהם תולדה.
'שבועה שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף והעלם לבינתיים' – בקרבן עולה ויורד.
'שבועה שיש בה ידיעה בתחילה ולא בסוף' –  שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה, עד שידע ומביא קרבן עולה ויורד.
'שבועה שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בסוף' –  שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, שנאמר 'מלבד חטאת הכפורים' – כשם שפנימי מכפר רק בדבר שיש בה ידיעה, גם חיצון. לרבי מאיר: גם שעיר מוסף של שלש רגלים וראשי חדשים מכפרים עליו.
שבועה שאין בה ידיעה בתחילה ובסוף – א.לרבי יהודה: שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים. ב. לרבי מאיר: נוסף גם שעיר של יום הכיפורים. ג. לרבי שמעון: רק שעירי רגלים מכפר. ד. לרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון: שעיר של יום הכיפורים ורגלים.
לכהנים – כפרת טומאת מקדש וקדשיו הוא על ידי פר של כהן גדול.
דף ב' – ע"ב 
טהור שאכל את הטמא –  א. לרבי שמעון: מכפר עליו שעיר של ראש חודש. ב. לרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון ולרבי מאיר: מכפר עליו גם שעיר יום הכיפורים ושל רגלים ושל ראש חודש.
שאלו את רבי שמעון: מה שיקרב זה בזה (שעיר שהופרש ליום הכיפורים להקריב ברגל או בראש חודש)? השיב:יקרבו, שאף שאין כפרתם שווה, כולם באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
'על זדון טומאת מקדש וקדשיו' –שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפרים.
'שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע או לא הודע, עשה או לא תעשה כריתות ומיתות בית דין', לישראל – מכפר שעיר המשתלח. לכהנים – לת"ק: כמו בישראל, לרבי שמעון: מכפר וידויו של פר.

דף ג' – ע"א 
מסכת שבועות אחרי מסכת מכות – משום שלמדנו במכות שיש חייב כמה מלקויות על אזהרה אחת, והוא בהקפת הראש והזקן, לכן שנינו שבועות שתים שהם ארבע.
במסכת שבת שנינו רק יציאות השבת, ובנגעים שנינו רק מראות נגעים – וכאן למדנו את כולם,
כיון ששבועות וידיעות הטומאה כתובים ביחד בתורה ושניהם בקרבן עולה ויורד לכן שנה אותם התנא ביחד, וכיון שכבר שנה שנים שנה את כולם. והגם שפתח בשבועות מפרש תחילה ידיעות הטומאה כיון שמועט דבריהם.
'שבועות' שתים שהם ארבע  – שתים: שאוכל, ושלא אוכל. שהם ארבע: אכלתי, ושלא אכלתי.
'ידיעות הטומאה' שתים שהם ארבע –  שתים: ידיעת טומאת קודש, וידיעת טומאת מקדש. שהם ארבע:ידיעת והעלם קודש ומקדש.
'יציאות שבת' שתים שהם ארבע  – שתים: הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים על ידי העני שעומד בחוץ,והוצאה על ידי הבעל הבית שעומד בפנים. שהם ארבע: הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד על ידי העני שעומד בחוץ, והכנסה על ידי הבעל הבית שעומד בפנים.
'מראות נגעים' שנים שהם ארבעה –  שנים: שאת, ובהרת. שהם ארבעה: תולדת שאת, ותולדת בהרת.
דף ג' – ע"ב 
קושיא מי התנא ששנה המשנה?:  אם רבי ישמעאל – הרי סובר שרק בנשבע על העתיד חייב. ואם רבי עקיבא – הרי סובר שרק על העלם טומאה חייב ולא על העלם מקדש. ואין לתרץ ולומר שהמשנה כאחד מהם, ובשבועות או בטומאה אין הכוונה שבכל הארבע יש חיוב, אלא מהם לחיוב ומהם לפטור – שהרי מראות נגעים נשנה עמם ובהם כל הארבע לחיוב.תירוץ!!! : כרבי ישמעאל, ורק לעניין קרבן סובר שאינו מביא לשעבר, אבל מלקות יש, שבפירוש ריבתה התורה שבועת שקר בדומה לשבועת שוא – ומה שוא לשעבר גם שקר לשעבר, ואמנם 'אוכל' ולא אכל הוא לאו שאין בו מעשה, אבל רבי ישמעאל סובר שלוקים גם על לאו שאין בו מעשה. (וראה 'למסקנא' להלן דף ד.)
שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכל –  אינו לוקה, 'הטעם' – לרבי יוחנן: משום שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה, לריש לקיש: משום שהתראת ספק אינה התראה.
רבי יוחנן פסק שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה הגם שסובר שהלכה כסתם משנה, והעמדנו
משנתינו שלוקים עליו – משום שאכן סבר רבי בתחילה שאין לוקים עליו ולכן סתם כך, אבל חזר בו וסתם הפוך במשנה להלן: שהנשבע 'לא אוכל ככר זו' 'שבועה שלא אוכל' ואכלה – חייב אחת, וזו היא שבועת ביטוי שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד, 'זו' – אבל נשבע שיאכל ולא אכל – אינו לוקה (אלא שמשנה ראשונה לא זזה ממקומה).
'שובר עצם בפסח טמא' אינו לוקה, שנאמר 'ועצם לא תשברו בו' – בכשר ולא בפסול.
'המותיר מבשר פסח טהור' אינו לוקה, 'הטעם' –  לרבי יעקב: משום שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה. לרבי יהודה: משום שניתק לעשה שנאמר 'והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו'. ואין לומר שהמשנה שסתמה שאינו לוקה היא כמו סתם משנה שמצא רבי יוחנן שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה – שאפשר שטעם המשנה כמו שביאר רבי יהודה.

 

 

דף ד' – ע"א

לעיל (דף ג:) העמידו המשנה כרבי ישמעאל ולמלקות (שאם לעניין קרבן הרי אין מביאים רק על לשון שבועה לשעבר), ולפי זה 'מראות נגעים' הוא בקוצץ בהרת שנאמר 'השמר בנגע הצרעת', וכל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' או 'אל' אינו אלא לא תעשה. ומה ששנינו 'יציאות השבת' הוא במזיד למלקות, ולכן העמדנו כרבי ישמעאל שסובר שלוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.

דייקו בגמרא שבלי הקושיה ממלקות בשבת המשנה כרבי עקיבא – והוא למלקות, וגם בנגעים שייך מלקות – בקוצץ בהרת. והקשו שאם כך יש רק  שתים ולא שתים שהם ארבע, וגם שהרי מפורש שמדובר בשוגג, שהרי שנינו 'הרי זה בעולה ויורד'.

'למסקנא' – רב יוסף: אין המשנה כתנא אחד, רק נקט רבי בידיעות הטומאה – כרבי ישמעאל ובשבועות – כרבי עקיבא. רב כהנא: העמיד רבי המשנה לשיטתו. שסובר בידיעות כרבי ישמעאל ובשבועות כרבי עקיבא, כדלהלן.

מקור שחיוב קרבן עולה ויורד רק ביש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים – לרבי עקיבא: שנאמר פעמיים 'ונעלם'. לרבי: 'ונעלם' משמעותו שידע קודם לכן (כדלהלן דף ה.), 'והוא ידע' – הרי כאן שתי ידיעות. ומיותר 'ונעלם' שני כדי לחייב בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש.

דף ד' – ע"ב

סברו בתחילה שרבי סובר כרבי עקיבא בשבועות – שהרי טעמו משום שדרש הפסוקים בריבוי ומיעוט (ולא כרבי ישמעאל שדורש בכלל ופרט), וכן היא שיטת רבי כדלהלן בפדיון הבן.

פדיון הבן – לרבי: בכל פודים חוץ משטרות. שדורש בריבוי ומיעוט, שנאמר 'ופדויו מבן חודש' – ריבה, 'בערכך כסף חמשת שקלים' – מיעט, 'תפדה' – חזר וריבה, ריבה הכל, ומיעט רק שטרות שאינם דומים כלל לכסף. לחכמים: חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות, שדרשו ב'כלל ופרט וכלל' שאי אתה דן אלא כעין הפרט – דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלים, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאין גופם ממון.

רציעת עבד עברי – רבי יוסי ב"ר יהודה: דורש בריבוי ומיעוט, שנאמר 'מרצע', 'ולקח' – לרבות כל דבר שנלקח ביד (כגון הסול והסירה המחט והמקדח והמכתב). רבי: דורש בכלל ופרט, 'מרצע' – מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת.

'למסקנא' – כמו שרואים ברציעה שדרך רבי לדרוש ב'כלל ופרט', וממילא סובר כרבי ישמעאל לעניין שבועה, ומכל מקום נקט במשנה לעניין שבועות כרבי עקיבא (ושלא כמו שאמרו תחילה בשם רב כהנא שהעמיד כך מפני שסובר כך). ומה שדורש בריבוי ומיעוט בפדיון הבן הוא משום שהפרט לא נכתב בין שני הכללים, וכמו שתנא דבי רבי ישמעאל: שהרי נאמר בסימני טהרה לדגים 'במים' 'במים' שני פעמים – אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט, וחכמים סוברים שכל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה הטל פרט ביניהם ודון בכלל ופרט.

 

 

דף ה' – ע"א

שנינו לעיל (דף ד:) שרבי אומר שמשמעות 'ונעלם' היא שקודם לכן ידע – שאם הכוונה שלא ידע כלל היה נכתב 'והיא עלומה ממנו'. ואמנם בסוטה נאמר 'ונעלם מעיני אישה' ואינו יכול להתפרש שידע ושכח – שהרי דרשו מפסוק 'ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה' שרק בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקים את אשתו, וכן על התורה נאמר 'ונעלמה מעיני כל חי' ולא ידעוה כלל – שנאמר 'לא ידע אנוש ערכה', אבל רבי סובר ידיעת בית רבו שמו ידיעה (וידיעה קצת יש גם בסוטה ובתורה).

לרבי מה ששנינו 'אין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף' – הוא בתינוק שנשבה לבין הנכרים ולא היה לו ידיעת בית רבו.

במסכת שבת שנינו 'יציאות שבת שתים שהם ארבע בפנים, ושתים שהם ארבע בחוץ' – שעיקר המסכת בעניין שבת, ולכן שנינו גם הפטורים (שעשה כל אחד רק חצי מלאכה – עקירה או הנחה), אבל כאן שנינו רק חיובים – שתי הוצאות ושתי הכנסות.

דף ה' – ע"ב

מה ששנינו במשנה 'יציאות השבת שתים שהם ארבע' – הוא שתי הוצאות ושתי הכנסות, והגם ששנינו 'יציאות' – לרב אשי: משום שגם הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד נקרא 'הוצאה' כיון שעקר החפץ ממקומו, וכמו ששנינו 'המוציא מרשות לרשות חייב' והוא גם במכניס, שאם רק במוציא למה כתב 'מרשות לרשות' ולא 'מרשות היחיד לרשות הרבים'. לרבא: הביאור 'רשויות השבת שתים' (רשות היחיד ורשות הרבים), שבהם יש שני איסורים לעומד בחוץ, ושנים לעומד בפנים.

'מראות נגעים שנים שהם ארבעה', בהרת – עזה כשלג, תולדה – כסיד ההיכל. שאת – כצמר לבן, תולדה – כקרום ביצה. ומה ששנינו שתי אבות ושתי תולדות הוא שלא כרבי עקיבא שסובר שכל אחת מצטרפת לזו שלפניה, ואם כן צריך לכתוב לפי סדר דרגת הבהירות – שהרי לסדר המשנה נמצא שסיד היכל אין לו למי להצטרף, לא לבהרת – שיש 'שאת' ביניהם, לא לשאת – שאינה תולדה שלו. אבל מקרום ביצה לא קשה, שהרי מצטרף עם שאת כיון שפירשה תורה 'ולשאת ולספחת' – ספחת טפילה לשאת.

 

 

דף ו' – ע"א

שאל יהושע בן רבי עקיבא לאביו: מפני מה אמרו 'מראות נגעים שנים שהם ארבע', יאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא' ? . אמר לו: לומר שמצטרפים זה עם זה. אמר לו: ויאמרו 'מקרום ביצה ולמעלה טמא, ומצטרפים זה עם זה' ?. אמר לו: לומר לך כל כהן שאינו בקי בהם ובשמותיהם אינו רואה הנגעים.

אין לדייק מברייתא של רבי עקיבא שסובר שזו למעלה מזו, שהרי הקשה לו בנו שיאמרו רק 'מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפים זה עם זה', ומשמע שמצטרפים לפי הסדר – שמא קיצר התנא ובאמת שאלו: יאמרו 'מקרום ולמעלה טמא ומצטרף, ומסיד ההיכל ולמעלה טמא ומצטרף'.

משל לרבי עקיבא בנגע פתוך – לארבעה כוסות חלב, שבכוס אחת נפל לתוכו שתי טיפות דם, ולכוס אחת נפל לתוכו ארבעה טיפות דם, ולכוס אחת נפל לתוכו שמונה טיפות דם, ולכוס אחת נפלו לתוכו שתים עשרה או שש עשרה טיפות דם – שכולן מראות לבן הם, אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה מזה. וזה המקור שסובר רבי עקיבא גם בנגע חלוק כמו בפתוך שהצירוף הוא זה למעלה מזה.

רבי עקיבא אומר: אדמדם שבזה ושבזה כמו יין המזוג במים, אלא של בהרת עזה כשלג, ושל של צמר דהה הימנה – כך צריך לגרוס, ולא 'של סיד דהה הימנה', שהרי לרבי עקיבא מצטרפים זה למעלה מזה לפי הסדר.

דף ו' – ע"ב

'בהרת' – עזה היא, שנאמר 'אם בהרת לבנה היא', היא לבנה ואין אחרת לבנה. והיא עמוקה – שנאמר 'ומראה עמוק מן העור', כמראה חמה העמוק מהצל.

'שאת' – גבוה, כנאמר 'על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות'.

'ספחת' – טפילה, כנאמר 'ואמר ספחני נא'.

מקור לתולדת שאת – שנאמר,'ספחת'. מקור תולדת בהרת – לרבי זירא: שאמרה 'לבנה' בשאת ונאמר 'לבנה' בנגע בהרת, כמו שיש 'לבנה' האמור בשאת יש טפילה כך גם 'לבנה' האמור בנגע בהרת. למתניתא: הטיל הכתוב 'ספחת' בין שאת לבהרת, ללמד טפילה לשניהם.

שאת כצמר לבן – צמר נקי בן יומו שמכסים בו למילת.

משל דרגות הנגעים לחכמים: א. לרב חנינא: לשני מלכים ושני מושלים  – שכל מלך גדול ממושל שתחתיו, וכל מושל הולך אחרי מלך שלו. ב. לרב אדא בר אבא: כמו מלך ומשנהו שהולכים זה בצד זה. ואלקפטא וריש גלותא ההולכים זה בצד זה. ג. לרבא: כמו שבור מלך פרס ומשנה. קיסר רומי ומשנה. ד. לרבינא: כמו גלימת צמר חדשה וגלימה ישנה. סדין פשתן חדש וסדין ישן.

'ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה' – זה רומי חייבת שטיבעה יצא בכל העולם כולו.

 

 

דף ז' – ע"א

המקור שקרבן עולה ויורד האמור בטומאה הוא בטומאת מקדש וקדשיו

א. מה כשהזהיר וענש על הטומאה הוא על טומאת מקדש וקדשיו, כך גם כשחייב קרבן על טומאה. ואמנם גם בתרומה הזהיר וענש (רק קרבן קבוע לא מצאנו על עוון מיתה, אבל קרבן עולה ויורד מצאנו בשמיעת קול ובביטוי שפתים) – אלא שנתמעט מהנאמר 'בה'. והקשו: שנמעט מהנאמר 'בה' טומאת מקדש ?, שלא די לו בקרבן עולה ויורד רק מביא קרבן קבוע.

ב. לרבי, נאמר בעולה ויורד 'בהמה טמאה' (ומיותר אחרי שנאמר 'חיה', ובהמה בכלל), ונאמר להלן 'בהמה טמאה' – מה להלן טומאת קודש אף כאן טומאת קודש. והוקש מקדש לקודש בפסוק 'בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא'. והנאמר 'בה' למעט תרומה (שגם היא בכלל ב'כל קודש לא תגע'). והקשו: נמעט מהנאמר 'בה' מקדש ? והגם שדומה לקודש ששניהם בכרת, הרי תרומה דומה ששניהם אכילה.

ג. שלש כריתות בשלמים: אחת לכלל, ואחת לפרט, ואחת לטומאה הכתובה בתורה סתם ואיני יודע מה היא – קרבן עולה ויורד – הוי אומר טומאת קודש, ואם אינו עניין לטומאת קודש שנלמד מהנאמר 'בהמה טמאה' (באות ב') תנהו עניין לטומאת מקדש. והקשו: נצרך לחיוב כרת על אכילת דברים שאינם נאכלים, ולרבי שמעון שפוטר בהם, נצרך לאוכל חטאת פנימית שאף שאין חייבים עליה משום פיגול חייבים על טומאה ?. וכן הקשו על 'שלש טומאות בשלמים', שכיון שהוצרכו לכרת הוצרך טומאה.

ד. 'קודש' כרבי (אות ב'), והנאמר 'מקדש' – נאמר בעולה ויורד 'לכל טומאתו', ונאמר בטמא מת 'את משכן השם טימא, טמא יהיה עוד טומאתו בו' – מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש. והנאמר 'בה' לרבות אוכל נבלת עוף טהור, שנאמר 'או כי יגע' – רק מי שהוא בר נגיעה, ונאמר 'בה' למעטו – אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.

דף ז' – ע"ב

נאמר בשעיר יום הכיפורים 'וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל' – אפשר ללמד שלשה טומאות: עבודה זרה – שנאמר, 'למען טמא את מקדשי', גילוי עריות – שנאמר, 'ולא תטמאו בהם', שפיכות דמים – שנאמר, 'ולא תטמא את הארץ'. לרבי יהודה: נאמר 'מטומאות בני ישראל' ולא כל טומאות, והוא טומאת מקדש וקדשיו שנחלק משאר טומאות. אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו. לרבי שמעון: ממקומו מוכרע כן – שנאמר, 'וכפר על הקודש מטומאות' – מטומאות של קודש, ולא על כל טומאה שבקודש, שנאמר 'ומפשעיהם לכל חטאתם' – כפשעים שאינם בני קרבן, רק תולה על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף – שנאמר 'לכל חטאתם' והוא שאם יהיה לו ידיעה יתחייב חטאת.

מה שהיו לומדים שהשעיר הפנימי בא לכפר על טומאת שלשה עבירות – הוא במזיד בלי התראה ולכן אינו נהרג, או בשוגג ולא נודע לו ולכן אינו גולה או מביא קרבן. וכן יכול להיות בשפיכות דמים בשוגג ובאופן שאינם בני גלות (כגון בהריגה דרך עליה).

 

 

דף ח' – ע"א

לרבי יהודה לומדים טומאת מקדש וקדשיו – מהנאמר 'מטומאות' שהשעיר מכפר על טומאה שחילק בה הכתוב, וחילוק הוא שמביא עליו קרבן עולה ויורד. והגם שעוון עבודה זרה חלוק שמביא שעירה ולא כשבה – היא חלוקה להחמיר. ואין לומר יולדת שחלוקה להביא קרבן עולה ויורד – שנאמר 'לכל חטאתם', ולא לכל טומאתם, ולרבי שמעון בן יוחאי שיולדת חוטאת – הרי חלק על דרשת רבי יהודה וסבר שממקומו הוא מוכרע. ומאותו טעם אין לומר שמדובר במצורע, והגם שמשום שבעה דברים באים נגעים – הנגע מכפר על העוונות, והקרבן בא להתיר בקדשים. ומאותו טעם אין לומר נזיר טמא שחלוק להביא תורים ובני יונה, ולרבי אלעזר הקפר האומר שנזיר חוטא – סובר כרבי שמעון שממקומו הוא מוכרע.

רבי שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע, שנאמר 'וכיפר על הקדש מטומאות' – מטומאתו של קודש, ורבי יהודה סובר שהוצרך הפסוק ללמד לעשות ההזאות בהיכל כמו לפני ולפנים מאותו פר ושעיר, שאם מהנאמר 'וכן יעשה לאהל מועד' היה מקום לומר שיביא פר ושעיר אחרים להזאות ההיכל, ורבי שמעון סובר שלא היינו טועים לומר כן.

לעיל (דף ז:) מיעט רבי שמעון מפסוק שאין השעיר מכפר על כל טומאות שבקודש, שהיה מקום לומר שתולה גם על שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף, ובאופן שאינו עדיין בר קרבן – כמו שנודע לו סמוך לשקיעת החמה.

דף ח' – ע"ב

שנינו לעיל (ע"א) 'מנין שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה' – הוא שהיה מקום לומר שכיון שלמדנו שמכפר על חטאים הדומה לפשעים שאינם בני קרבן, אם כן יכפר רק על חטאים שאינם בני קרבן כלל (כמו פשעים) והוא באופן שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף, ולא על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה בסוף שכשידע יביא קרבן, ואף שעל זה שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר – היה הופכים הכפרה. ולכן הוצרך לדרוש מהנאמר 'לכל חטאתם' שתולה על זו שמביאים עליה חטאת.

אין השעיר מכפר כפרה גמורה באופן שהיה לו ידיעה בתחילה ולא בסוף – שלא נאמר 'מחטאתם' אלא 'לכל חטאתם' – אלו שיבואו לכלל חטאת. אלא תולה עד שידע – לרבי זירא: אם מת – מת בלי עון. לרבא: אם מת מיתה ממרקת, אלא תולה להגן עליו מיסורים.

שעיר פנימי וחיצון הוקש זה לזה, אבל אין הפנימי מכפר גם על עוון ששעיר החיצון מכפר, ובאופן שלא היו מספיק שעירים ונקרב רק הפנימי – שנאמר 'אחת' כפרה אחת מכפר ולא שתים. ואין חיצון מכפר על מה שפנימי מכפר, ובאופן שאירע טומאה בין זה לזה – שנאמר בפנימי 'אחת בשנה' כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.

 

 

דף ט' – ע"א

לרבי ישמעאל – שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף מביא קרבן עולה ויורד, שעיר שנעשה בחוץ – מכפר על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, והגם ששעירי שלש רגלים וראשי חדשים גם מכפרים עליו – סובר כרבי מאיר שכל השעירים כפרתם שוה על טומאת מקדש וקדשיו. והוקש חיצון לפנימי ללמד שכשם שפנימי אינו מכפר על שאר עבירות כך גם חיצון.

לרבי יהודה – שעירי שלש רגלים וראש חודש מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף- שנאמר בראש חודש 'ושעיר עזים אחד לחטאת לה' – חטא שאין מכיר בו רק השם יהא שעיר זה מכפר. והגם שכבר דרשו: מה נשתנה שעירי ראשי חדשים שנאמר בו להשם – אמר הקדוש ברוך הו שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח, אם לכך בלבד היה נכתב 'על השם', וללמד רק לענייננו היה די לכתוב 'חטאת ה". אבל אינו מכפר על שאר עבירות שאין ידוע רק להשם – הואיל ושעיר יום הכיפורים בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע, מה זה אינו מכפר רק על טומאת מקדש וקדשיו אף זה כן. ולומדים שעירי הרגלים משעיר ראשי חדשים – שנאמר בהם 'ושעיר'.

דף ט' – ע"ב

לרבי יהודה שעירי שלש רגלים וראשי חדשים מכפרים על שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף – אף בחטא שסופו ליודע, שכעת הוא חטא שאינו מכיר בו רק השם.

לרבי שמעון שעירי ראשי חדשים מכפרים רק על טהור שאכל קודש טמא – שנאמר ביום שמיני למילואים על שעיר ראש חודש 'ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה', ולומדים גזירה שוה מהנאמר 'עון' שנכתב בציץ שמכפר על טומאת בשר, ולא על העולים למזבח כציץ – שהרי נאמר 'עון העדה'. ואין לומדים בגזירה שוה שיכפרו שניהם על שני העוונות – א. לא שעיר ראש חודש על של ציץ בנשבר הציץ – שנאמר 'עון', רק עון אחד נושא. ולא ציץ על של ראש חודש אם אירע טומאה בין זה לזה – שנאמר בשעיר ראש חודש 'אותה', אותה נושא עון זה ולא אחרת. ב. בראש חודש נאמר 'עון העדה' -ולא קדשים, בציץ נאמר 'עון הקדשים' – ולא עדה.

 

 

דף י' – ע"א

המקור לרבי שמעון ששעירי הרגלים מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף – שנאמר בהם 'ושעיר' להקיש לנאמר קודם לכן 'שעיר' בראש חודש, כשם שהוא מכפר כל עוון קודש כך גם הם, ובהכרח הוא אם אין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. שהרי לראש חודש בטהור שאכל קודש טמא אינם מכפרים – שנאמר בו 'אותה'. ועל שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף – הרי בן קרבן הוא. ועל של יום הכיפורים שיש בה ידיעה בתחילה ולא בסוף – שעיר הנעשה בפנים, שאין בה ידיעה בתחילה ויש בסוף – שעיר הנעשה בחוץ, לא – שנאמר 'אחת בשנה'.

לרבי מאיר כל השעירים כפרתם שוה – שנאמר לאחר כל קרבנות המוספים 'אלה תעשו לה' במועדיכם', הוקשו כל המועדים כולם זה לזה. וגם ראש חודש נקרא מועד, כאמור 'קרא עלי מועד לשבור בחורי' – שנתעבר תמוז בשנה שניה ליציאת מצרים, ולכן הבכייה על בשורת המרגלים היה בליל תשעה באב.

שעיר הנעשה בפנים – גם לרבי מאיר אינו מכפר אלא על שהיה לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, ורק הוא מכפר על כך ולא שאר השעירים. שנאמר 'אחת' – כפרה אחת מכפר ולא שתים, ונאמר 'אחת בשנה' – כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה.

מקור לרבי שמעון שכל שעיר מכפר כפרה אחרת, שעיר ראש חודש: אינה מכפרת על של רגלים – שנאמר בו 'עון', רק עון אחד נושא. שעירי שלש רגלים: אינם מכפרים על של ראשי חדשים – שנאמר בשל ראש חודש 'אותה' רק אותה נושא עוון זה. שעירי רגלים אינם מכפרים על של יום הכיפורים – שנאמר ביום הכיפורים 'אחת בשנה', כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. שעיר יום הכפורים: אינה מכפר על של רגלים – שנאמר בשעיר פנימי 'אחת', כפרה אחת מכפר ולא שתים, ונאמר 'מלבד חטאת הכפורים' – הוקש חיצון לפנימי.

דף י' – ע"ב

מקור לרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון, שעיר ראש חודש: מכפר רק על טהור שאכל טמא ולא על של רגלים – שנאמר בו 'עון', רק עון אחד נושא. שעירי שלש רגלים: מכפרים גם על של ראש חודש וגם על טומאה בלי ידיעה תחילה וסוף – שלא משמע לו הלימוד מ'אותה'. שעירי שלש רגלים אינם מכפרים על של יום הכיפורים ובידיעה תחילה ולא בסוף – שנאמר 'אחת בשנה', כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, והוקש חיצון לפנימי. אבל שעיר יום הכיפורים: מכפר גם על של רגלים שהמיעוט 'אחת' -שאין לו כפרה אחרת נאמר רק על פנימי – כנאמר 'וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה', קרנותיו של מזבח פנימי מכפרים רק כפרה אחת.

אמר רבי יוחנן: תמיד שלא הוצרך לציבור נפדה תמים, ואין אומרים בקרבן ציבור 'וכי קדושה שבהם להיכן הלכה', וכמו ששנינו לענין מותר הקטורת, שהיו מחללים אותה על מעות שהוכנו לשכר האומנים, ונתנוה לאומנים בשכר, וחזרו ולקחו מהם בדמי תרומה חדשה.

***************