לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת שבועות דף י״א
דף י"א – ע"א
המכתשת מקדשת הקטורת בקדושת הגוף – ולכן נפסל בטבול יום. אבל אינה נפסלת בלינה עד שקידשה בכלי – הואיל ואין צורתה משתנה כל השנה.
המנחות, הקומץ והלבונה, הקטורת, מנחת כהנים, מנחת כהן משוח, מנחת נסכים, משהוקדשו – מועלים בהם, קידשו בכלי – הוכשר להפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה.
הטעם שבתמיד וקטורת שלא הוצרך לציבור נפדה ואין אומרים 'קדושה שבהם להיכן הלכה' – לב בית דין מתנה עליהם, אם הוצרך – הוצרכו, ואם לא יהא לדמיהם.
הקדיש זכר לדמי עולה – קדוש בקדושת הגוף וקרב בעצמו. הקדיש לדמי נסכים – קדושת דמים [ולזה דומים קרבנות ציבור שלא הוצרך, שמועיל להם התנאי של לב בית דין].
דף י"א – ע"ב
פר ושעיר יום הכפורים או שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, ונמצאו – לרבייהודה: ימותו. לרבי אלעזר ורבי שמעון: ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה, שאין חטאת ציבור מתה. ואין אומרים 'לב בית דין מתנה עליהם' – משום שאין מתנים על אבידה שאינה שכיחה.
פרה אדומה נפדה בכל פסול שבה וגם לאחר מיתה או שחיטה, וגם אם לא נפסלה אלא שמצא אחרת נאה הימנה. שחט על גבי המערכה – אין לה פדייה עולמית. לרבי שמעון: יש לה עדיין פדיון. ולכן מטמאה טומאת אוכלים, הואיל והיה לה שעת הכושר לפדות ולאכול, וכל העומד לפדות כפדוי.
הגם שאין לב בית דין מתנה על אבידה – בפרה אדומה שדמיה יקרים – מתנה, שאין לתרץ שאפשר לפדותה משום שהיא קדשי בדק הבית, שצריכה העמדה והערכה, ואין להעמיד הברייתא כרבי שמעון הסובר שרק קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה – שהרי לרבי שמעון גם בנשחט על גבי המערכה יש לה פדיון.
מתה פרה תפדה – הגם שאין פודים קדשים להאכיל לכלבים נפדה לעורה, וגם לכן מתנה לב בית דין כמאמר העולם 'מגמלא אונה' – אף אוזן הגמל כדאי הוא.
לרבי יוחנן שלב בית דין מתנה על מה שאינו נצרך לציבור, ולכן תמידים שלא הוצרכו נפדהתמימים –הוא לשיטת חכמים, אבל רבי שמעון חולק על כך, ולכן הקשו לו (במשנה) איך אפשר להקריב שעירי מוספים שהוקדשו למועד זה (ראש חודש, שלש רגלים, יום הכיפורים) בזמן אחר אף שאין כפרתם שווה.
חכמים שמשמם אמר רבי יוחנן שחולקים על רבי שמעון – בקבלה היה לו, שאין להוכיח כן מחכמים בקטורת – שמא רק היא שאינה בת רעיה היא. ופרה – דמיה יקרים. וחכמים שהקשו לרבי שמעון במשנה ומשמע שלשיטתם לא קשה איך קרבים זה בזה – אפשר שהוא רבי מאיר שסובר שכל השעירים כפרתם שוה.
***************
דף י״ב
דף י"ב – ע"א
לרבי שמעון (שאין אומרים 'לב בית דין מתנה') תמידים שלא הוצרך לציבור – לרבי יוחנן מקייצים בהם את המזבח, וכן שנינו בברייתא.
אמר רב שמואל ב"ר יצחק: שעירי חטאת ציבור שלא הוצרכו מודה רבי שמעון שאין מקייצים בגופם רק בדמיהם – שהרי רק תמידים שהיו מתחילה עולות קרבים הם בעצמם לעולות קיץ המזבח. אבל חטאות הגם שעומדות לעולה – גזרו שלא להקריב לעולה אחרי שכבר נתכפר החטאת, שמא יקריבו גם קודם כפרה.
סיוע לדברי רב שמואל משלשה ברייתות:
א. פר ושעיר של יום הכיפורים או שעירי עבודה זרה שאבדו והפריש אחרים תחתיהם, ונמצאו – לרבי יהודה: ימותו. לרבי אלעזר ורבי שמעון: אין חטאת צבור מתה, אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה – אך הם עצמם לא יקרבו עולה.
ב. שני שעירים של יום הכפורים שאבד השעיר הפנימי, והוצרכו להביא שנים אחרים להגריל עליהם – הראשון קרב, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה – אבל לא הוא בעצמו.
ג. אשם שמתו הבעלים או שהתכפר – לת"ק: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. לרבי אליעזר: ימות. לרבי יהושע: ירעה וכו' ויביא הבעלים בדמיו עולה (ולא כשיטת תנא קמא שנקרב לקיץ המזבח) – אבל הוא בעצמו לא.
דף י"ב – ע"ב
אין מקייצים בעולת העוף – כיון שהם עולות נדבת צבור, ואין עולת עוף בצבור. (ורבא אמר שהוא 'בורכא').
אמר שמואל: קרבנות צבור סכין מושכת למה שהם – וכרבי יוחנן לעיל (ע"א), שהרי לרבי שמעון תמידים שנותרו קרבים עולות. וכן שנינו בברייתא שלרבי שמעון שעיר שלא קרב ברגל – נקרב בראש חודש, לא נקרב בראש חודש – יקרב ביום הכיפורים, לא קרב ביום הכיפורים – נקרב ברגל, לא קרב ברגל זה – נקרב ברגל אחר, שמתחילתו לא בא רק לכפר על מזבח החיצון.
שעיר הפנימי ויום הכיפורים מכפרים על זדון טומאת מקדש וקדשיו – שנאמר 'וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם', פשעים – מרדים, כנאמר 'מלך מואב פשע בי', 'אז תפשע לבנה בעת ההיא'. חטאות – שגגות, כנאמר 'נפש כי תחטא בשגגה'.
שעיר המשתלח מכפר על שאר עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין – כלומר, על שאר עבירות, בין קלות בין חמורות, בין שעשה בשוגג ובין שעשה במזיד – אותם שעשה בשוגג בין נודע לו ספק ובין לא נודע לו הספק. קלות – עשה ולא תעשה, חמורות – כריתות ומיתות בית דין.
***************
דף י״ג
דף י"ג – ע"א
מה ששנינו ששעיר המשתלח מכפר על עשה – אינו מדובר אם עשה תשובה, שלא זז משם עד שמוחלים לו, אלא בעומד עדיין במרד, וכשיטת רבי: שיום הכיפורים מכפר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר ורק אם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר. שנאמר 'כי דבר ה' בזה' – זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה. 'ואת מצותו הפר' – זה המפר ברית בשר. 'הכרת תכרת' – הכרת לפני יום הכיפורים, תכרת לאחר יום הכיפורים. 'עונה בה' – רק אם לא עשה תשובה. לחכמים: 'הכרת' – בעולם הזה, 'תכרת' – לעולם הבא, 'עונה בה' – שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת.
סיפא של משנה שנוי בשיטת רבי יהודה – שסובר שאחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרים על שאר עבירות בשעיר המשתלח, אלא שרבי שכשיטתו שנויה הרישא סובר בזה כרבי יהודה רבו.
רבי סבר כרבי יהודה לעניין כפרת כהנים, אבל רבי יהודה לא סובר כרבי לענין כפרת יום הכיפורים – ששנינו בספרא (שסתם ספרא רבי יהודה): שיום הכיפורים מכפר רק על השבים, וכמו וחטאת ואשם, ואף שעדיף מהם שמכפר גם על המזיד – נאמר 'אך' לחלק שרק על השבים מכפר.
שנינו בספרא: מניין שיום הכיפורים מכפר גם אם לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה, שנאמר 'יום כפורים הוא' מכל מקום, ומקודם למדנו בספרא שמכפרת רק על השבים ? וליישב הסתירה בספרא – לאביי: הא רבי והא רבי יהודה. לרבא: שניהם כרבי, ומודה שאין מכפר על כרת של עבירות יום הכיפורים. והוכיח כן: שאם לא כן לא שייך כרת ביום הכפורים. והקשו: משכחת כשעבר בלילה ומת קודם היום. וחזר והוכיח: שאם לא כן לא שייך כרת ביום. והקשו: ששייך כגון באכל ונחנק באכילה, או שאכל סמוך לשקיעת החמה.
דף י"ג – ע"ב
שנינו במשנה 'אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח' הרי שהם שווים בכפרה, ושנינו 'מה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח' – כלומר, אחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משוח מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות ואין חילוק ביניהם, ומה בין ישראל לכהנים ולכהן משוח – שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. ומשנתנו כרבי יהודה כדלהלן.
אמר רבי יהודה: 'וכיפר את מקדש הקודש' – זה לפני ולפנים, שנטמא שם ושהה כדי השתחואה. 'את אהל מועד' – זה היכל. 'מזבח' – כמשמעו, שהקטיר עליו בטומאה. 'יכפר' – אלו עזרות, שנכנס בטומאה. 'כהנים' – כמשמעו. 'עם הקהל' – אלו ישראל. 'יכפר' – אלו הלוים, הושוו כולם לכפרה אחת שמתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות.
רבי שמעון אומר: כשם שדם שעיר פנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו – כך דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, וכשם שווידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות – כך ווידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ומה שהושוו כולם לכפרה – הוא שכולם בני כפרה, אבל כל אחד בשלו. מקורו של רבי שמעון: שנאמר,'ולקח את שני השעירים' – הוקש שעיר משתלח לשעיר פנימי, מה פנימי אינה מכפרת על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו שנאמר 'אשר לעם', גם המשתלח אינה מכפרת על הכהנים בשאר עבירות. ורבי יהודה סובר שהוקש רק לעניין שיהא שוים במראה ובקומה ובדמים.
תנו רבנן: 'ושחט את שעיר החטאת אשר לעם' – שאין הכהנים מתכפרים בו, רק בפר אהרן, והגם שנאמר בו 'אשר לו' – הרי נאמר 'יכפר על הכהנים' ובהכרח מצינו להם כפרה, ומוטב שיתכפר בפר אהרן שהותר 'לו' מכללו שהרי מכפר גם על ביתו. ואם תקשה שהרי נאמר רק 'ביתו' – הרי הוא אומר 'בית אהרן ברכו…' – כל הכהנים נקראים 'בית אהרן'.
התנא של הברייתא – לרבי ירמיה: שלא כרבי יהודה הסובר שכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח – שהרי אמר שאם לא מתכפרים בפר כהן גדול – אין להם שום כפרה, אלא כרבי שמעון הסובר שאין מתכפרים במשתלח. לאביי: גם לרבי יהודה, והכוונה לכפרה על טומאת מקדש וקדשיו, ש'יכפר על הכהנים' מלמד שיש להם כפרה בשאר עבירות, וכמו כן יש להם כפרה בטומאת מקדש וקדשיו וכו'.
***************
י״ד
דף י"ד – ע"א
למדנו (דף י"ג:) שדורשים מפסוק 'אשר לעם' שאין השעיר הפנימי מכפר על כהנים – שאינו נצרך ללמד שלא בא מממונו של כהן גדול, שנלמד מפסוק 'ומאת עדת בני ישראל'.
למדנו (שם) שכיון שנאמר בפר אהרן 'אשר לו' יש לו לכפר רק עליו, והוצרך ללמוד מ'בית אהרן' שמכפר על כל הכהנים – וקשה שהרי הוצרכו שלשה פעמים 'אשר לו' ללמד: א. שמביא מממונו ולא משל צבור. ב. לא מאחיו הכהנים הגם שמתכפרים בו. ג. שהוא לעיכוב. ותירצו: הלימוד נצרך משום שהיה מקום לומר שכשם שאין מתכפרים בפנימי שאינו מממונם, אם כך גם בשל אהרן שאינו מממונם לא יתכפרו, אלא נלמדו מהנאמר 'בית אהרן' שמתכפרים.
שלשה כפרות בפר אהרן – שני וידויים והזאת הדם – לרבי שמעון: אחד כנגד שעיר פנימי, לתלות לכהנים על טומאת מקדש וקדשיו של ידיעה בתחילה ולא בסוף. ואחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ, שיש ידיעה רק בסוף. ואחד כנגד שעיר המשתלח, שאר עבירות. לרבי יהודה: אחד לו ואחד לביתו, שמוטב יבוא זכאי ויכפר על חייב, ואל יבוא חייב ויכפר על חייב.
הדרן עלך פרק שבועות שתים
פרק שני – ידיעות הטומאה
משנה. 'ידיעות הטומאה' שתים שהם ארבע: נטמא וידע, ואחרי כן – א. נעלמה ממנו טומאה, וזוכר את הקודש או המקדש, ב. נעלם ממנו הקודש או המקדש וזוכר הטומאה, ג. נעלמו ממנו שניהם – ובאחד משלשה אלו אכל את הקודש או נכנס למקדש, ונודע – הרי זה בעולה ויורד.
הנכנס לתוספת העזרה חייב בקרבן – שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות רק במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר, ובית דין מהלכים ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם, הפנימית – נאכלת, והחיצונה – נשרפת. וכל שלא נעשה בכל אלו הנכנס לשם אינו חייב.
דף י"ד – ע"ב
נטמא בעזרה – א. נעלמה ממנו טומאה וזוכר את המקדש, ב. נעלם ממנו מקדש וזוכר הטומאה, ג. נעלם ממנו שניהם – ואחרי שלשה אלו השתחווה, או ששהה בכדי השתחואה, או שיצא בדרך ארוכה – חייב, יצא בקצרה – פטור.
מצות עשה שבמקדש שאין חייבים עליה – הנטמא בעזרה. מצות עשה שבנדה שחייבים עליה – שימש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד – חייב, מפני שנהנה ביציאתו. (יבואר בגמרא).
לרבי אליעזר: חייב רק על העלם שרץ, ולא על העלם מקדש – שדורש 'השרץ ונעלם ממנו'. לרבי עקיבא: חייב רק על העלם טומאה ולא על העלם מקדש – שנאמר 'ונעלם ממנו והוא טמא'. לרבי ישמעאל: נאמר 'ונעלם' 'ונעלם' שתי פעמים – לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.
שמונה ידיעות יש – טומאה בקודש, וטומאה במקדש, ידיעה תחילה וידיעה סוף, ומנו רק ארבעה, הטעם. משום שמנו רק ארבעה אחרונות המביאות לקרבן. או משום שמנו רק ארבעה ראשונות שאינם בכל התורה כולה.
איבעיא: בנעלם ממנו הלכות טומאה,ולא שלא ידע איזה מין שרץ מטמא – שידוע לכל תינוק בבית רבו, אלא כגון שנגע כעדשה ולא ידע אם שיעור זה מטמא, האם מה שידע ש'שרץ' מטמא נחשב לידיעה או לא ?, ותיקו. איבעיא: בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש, לרבי שמחייב על העלם מקדש, והצריך ידיעה תחילה, וסובר שדי בידיעת בית רבו – האם מה שידע שיש מקדש בעולם נחשב לידיעה, או שצריך גם שידע מקומו ?, ותיקו.
דף ט"ו – ע"א
'מקור להוספה בעזרה' שנאמר,'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו' – לדורות. (והיה שם משה מלך ונביא, ואחיו כהן גדול, ואורים ותומים ושבעים זקנים, ומקרא בנחמיה דורשים שתי תודות).
כל הכלים שעשה משה משיחה מקדשת מכאן ואילך עבודה מחנכת, ואין דורשים 'וכן תעשו' לדורות – שנאמר 'וימשחם ויקדש אותם' אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה. ואין לומר לדורות או במשיחה או בעבודה שנאמר 'אשר ישרתו בם בקודש' – תלאה הכתוב בשירות. ואין לומר שלדורות במשיחה ובעבודה שהרי נאמר 'וכן תעשו' שמיעט הכתוב 'אותם' לומר אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.
שתי תודות שאמרו – לחם ולא בשר. 'והמקור' שנאמר, 'ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה', ואין לפרש 'גדולות' ממין גדול – שאם כך היה אומר 'פרים', אלא גדולות במינם, וכיון שאין חשיבות קמי שמיא (שהרי בעולת בהמה ובעולת העוף ובמנחה בשלשתם נאמר 'אשה ריח ניחוח' – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לאביו שבשמים) בהכרח שהכוונה לגדולה שבתודה והוא לחמי חמץ, שכל לחם גדול כשלשה לחמי מצה כדלהלן.
לחמי תודה: חמש סאה ירושלמיות שהם שש מדבריות שהם שתי איפות, עשרים עשרון – עשרה לחמץ ועשרה למצה, ובמצה שלשה מינים – חלות, רקיקים, ורבוכה.
דף ט"ו – ע"ב
אין העזרה מתקדשת רק בשיירי מנחה – כירושלים, מה ירושלים מתקדשת בדבר הנאכל בה ואם יוצא ממנה נפסל, גם העזרה דבר הנאכל בה והיוצא ממנה נפסל. אבל אין לדרוש 'מה להלן חמץ אף כאן חמץ' – שלא שייך מנחת חמץ, שאף את השיריים אסור להחמיץ, שנאמר 'לא תאפה חמץ חלקם'. ובשתי הלחם בעצרת אי אפשר – שבערב יום טוב עדיין אינם קדושים שתי הלחם עד שחיטת הכבשים, ואי אפשר לבנות בערב יום טוב ולקדש למחר – שצריך קידוש בשעת הבניין, וביום טוב אי אפשר לבנות שאין בניין המקדש דוחה, ולהשאיר למחרת אי אפשר – שנפסל בלינה, ולבנות בערב יום טוב ולשייר מעט ולסיים מיד ביציאת החג – אין בנין בית המקדש בלילה, שנאמר 'וביום הקים את המשכן'.
מקדשים התוספת בשיר – שיר של תודה (מזמור לתודה), בכינורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים, ואומר 'ארוממך ה' כי דליתני' וגו', ושיר של נגעים שהוא פסוק 'ונגע לא יקרב באהלך', וי"א של פגעים והוא 'יפול מצדך אלף', ואומר 'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן' עד 'כי אתה השם מחסי עליון שמת מעונך', ו'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו השם מה רבו צרי' עד פסוק 'להשם הישועה על עמך ברכתך סלה'.
רבי יהושע בן לוי היה אומר קודם השכיבה פסוקים אלו – ואף שאסור להתרפאות בדברי תורה – להגן מותר, ורק על מכה אסור, ואם רוקק על המכה בשעה שלוחש עליה אין לו חלק לעולם הבא – שאין מזכירים שם שמים על הרקיקה.
בשעה שמוסיפים בעזרה – שתי תודות מהלכות ובית דין וכל ישראל אחריהם, והתודות – י"א: שמהלכות זו כנגד זו, וי"א: זו אחר זו.
התודות המהלכות, הגם שהם קדושות. על פי נביא פנימית – נאכלת, ועל פי נביא חיצונה – נשרפת. מי הפנימית ? לאומר 'זו כנגד זו' היא הקרובה לחומה, ולאומר 'זו אחר זו' היא הקרובה לבית דין.
דף ט"ז – ע"א
דברים שנעשו לקדש תוספת העזרה – לרב הונא: כל שלא נעשית 'בכל אלו' אם נכנס שם בטומאה פטור, שסובר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ועזרא עשה רק לזכר בעלמא. לרב נחמן: רק אם לא נעשה 'באחת מכל אלו', שסובר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ועזרא היה צריך לקדש, וקידש גם בלי אורים ותומים. 'למסקנא' מחלוקת תנאים היא זו, כדלהלן.
אבא שאול אומר: שני אגמי מים היו בהר הזיתים, תחתונה – נתקדשה בכל אלו וקדושתה גמורה, ועמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים ולא מעשר שני, וחברים אוכלים שם גם מעשר שני. עליונה – לא נתקדשה בכל אלו רק בעולי גולה שלא במלך ובאורים ותומים, ולא היה קדושתה גמור, ועמי הארץ אוכלים שם קדשים קלים ולא מעשר שני, וחברים אין אוכלים שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני, ולא קידשו – שאין מוסיפים על העיר והעזרות רק במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר – וכשיטת רב הונא שכל הדברים מעכב. והכניסו לירושלים – מפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה להיכבש משם.
אמר רבי אליעזר: שמעתי כשבנו בני הגולה בימי עזרא בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות, ובהיכל בונים מבחוץ, ובעזרות בונים מבפנים. אמר רבי יהושע: שמעתי שמקריבים אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים – אף על פי שאין קלעים, ואוכלים קדשים קלים ומעשר שני – הגם שאין חומה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ואמרו שיתכן שגם רבי אליעזר סובר שקידשה לעתיד לבוא, וכל אחד אמר מה ששמע, ומה שעשו קלעים הוא רק לצניעות.
התנאים שנחלקו בקדושה ראשונה אם קידשה לעתיד לבוא: מנו בערכין שיש להם דין בתי ערי חומה, ואמר רבי ישמעאל ברבי יוסי, מנו אלו מפני שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשו, אבל ראשונות ביטלו משבטלה הארץ. ובברייתא אחרת שנינו משמו: מנו חכמים אלו משום שכשעלו בני הגולה מצאו אלו ומנאו, ולא את אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך מסורת מאבותיך שמוקפת חומה מימי יהושע בן נון כל מצות אלו נוהגות בה, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. וליישב הסתירה יש לומר: א. שני תנאים לשיטת רבי ישמעאל ברבי יוסי. ב. או שהברייתא שניה אמר רבי אלעזר בר יוסי, וכמו שדרש 'אשר לוא חומה' הגם שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, וכמו כן לעניין קדושה קידשה גם לעתיד לבוא.
דף ט"ז – ע"ב
מקור שחייב הנטמא בעזרה – שנאמר 'את משכן ה' טימא', ונאמר 'כי את מקדש ה' טימא', והגם שהוצרכו שניהם, שאם נאמר רק משכן הייתי אומר שרק עליו חייב מפני שמשוח בשמן המשחה, ואם נאמר רק מקדש הייתי אומר שרק עליו חייב מפני שקדושתו קדושת עולם, אמנם ללמדנו זאת היה יכול לכתוב בשני המקומות 'משכן' או 'מקדש', שהרי משכן נקרא מקדש, שהרי נאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ונאמר 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן', וכן מקדש נקרא משכן שהרי נאמר 'ונתתי משכני בתוככם', ושינוי הלשון בא ללמדנו על חיוב טומאה בעזרה.
חיוב הטומאה בעזרה הוא בהשתחוואה או על שהיה כדי השתחואה, ואם השתחווה כלפי פנים חייב – גם בלי שהייה ובכריעה בעלמא, אבל כלפי חוץ חייב – רק אם שהה והוא בפישוט ידים ורגלים.
שיעור שהייה: י"א: כזמן אמירת כל הפסוק 'וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו', וי"א: כזמן אמירת חלק הפסוק מ'ויכרעו' עד סופו.
קידה – על אפים, כנאמר 'ותקד בת שבע אפים ארץ'. כריעה – על ברכים, כנאמר 'מכרע על ברכיו'. השתחואה – פישוט ידים ורגלים, כנאמר 'הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה'.
דף י"ז – ע"א
איבעיות בשהיית טומאה,
בעי רבא:
א. אם רק לחיוב קרבן בשוגג צריך שהייה בעזרה בטומאה כשיעור זמן השתחוואה, או שגם למלקות במזיד ?, תיקו.
ב. תלה את עצמו באוויר עזרה ושהה שיעור זמן השתחוואה, האם פטור כיון שהיא שהייה שאינה בת השתחואה, או כיון שהיא שהייה בפנים חייב בכל אופן ?, תיקו.
בעי רב אשי:
ג. טימא את עצמו במזיד ושהה בעזרה פחות מכדי השתחוואה, האם רק באונס צריך שהייה, או גם במזיד ?, תיקו.
ד. נזיר בקבר, האם רק בפנים צריך שהייה כדי השתחוואה, אבל בחוץ לוקה גם בפחות, או על כל אונס צריך שהייה כדי השתחוואה כדי להתחייב ?, תיקו.
בעי רבא:
ה. נטמא בעזרה ויצא בדרך קצרה פטור, הוא גם אם הלך עקב בצד גודל, וכל היום כולו. ובלא שהה כלל. ואם שהה מקצת והלך מקצת, איבעיא אם מצטרף השהיות.
בעי אביי מרבה: אם רץ בארוכה ושהה כדי שיעור הליכה בקצרה – האם השיעור מחייב ופטור, או שמא כל שבא בארוכה חייב. והשיב רבה: חייב, שלא נתנה ארוכה להידחות אצלו. ומה ששנינו שטמא ששימש חייב מיתה – והלא אם שהה הוא בכרת, לא כשרץ בקצרה ולכן אין חייב על שהייתו בעבודה, רק באופן שבא בקצרה והיפך במזלג בדרך הליכה.
דף י"ז – ע"ב
אמר רב הונא: זר שהיפך במזלג חייב מיתה, והגם שבלי הפיכתו היה מתעכל האימורים לאחר זמן, אלא קירוב עבודה – עבודה היא.
אמר רב אושעיא: הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו – טהור, שנאמר 'והבא אל הבית' – דרך ביאה אסרה תורה. ואמר שירא לומר חידוש זה שאם כך גם אם נכנס כולו כך יהא טהור. ויישב רבא שאם נכנס כולו לא גרע מכלים שהיו בבית קודם הסגר שטמאים – כנאמר 'ולא יטמא כל אשר בבית'.
גג ההיכל והעזרה – אין אוכלים שם קדשי קדשים. ואין שוחטים שם קדשים קלים. וטמא שנכנס דרך הגג להיכל פטור, שנאמר 'ואל המקדש לא תבוא' – דרך ביאה אסרה תורה. וראייה לדברי רב הושעיא.
מה ששנינו במשנה 'זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבים עליה ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבים עליה…' נאמר על המשנה בהוריות 'אין חייבים על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, ואין מביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש, אבל חייבים על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה', ופירש כאן הדבר.
ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבים עליה ? היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירשמיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו – חייב שתים, אחת על הכניסה ואחת על הפרישה. וכמו שיבואר להלן (דף י"ח).
דף י"ח – ע"א
שנינו במשנה: היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד – חייב, מפני שיציאתוהנאה לו כביאתו – ואמרו שחייב שתי חטאות, על הכניסה ועל הפרישה. ופירשו: אם הוא תלמיד חכם – הרי אם אין סמוך לווסת פטור, שעל הכניסה הוא אנוס, ועל הפרישה הוא מזיד, ובסמוך לווסת חייב רק על הכניסה, שהרי על הפרישה הוא מזיד. ואם הוא עם הארץ – לעולם חייב רק אחת, ששגגה אחת היא. אלא באופן שסמוך לווסת ובתלמיד חכם היודע דין פרישה סמוך לווסת, אבל אינו יודע דין משנתינו, שאין זו אותה שגגה.
שנינו: נמצא על עד הבעל דם אחרי תשמיש – טמאים וחייבים בקרבן. והוכיח מכך רבא שיש חיוב על הכניסה בסמוך לווסת. ודחה רב אדא שהחיוב על הפרישה, והגם שלמדנו את זאת במשנה מכל מקום נשנה שוב אגב מה ששנינו שם שאם נמצא על שלה טמאים ספק ופטורים מן הקרבן. והשיב רבינא: והרי שנינו 'נמצא' ולא שכבר ידע מהטומאה קודם פרישה. ומה שסיימו שם 'זו היא מצות עשה שבנדה שחייבים עליה', יש לתקן 'זו היא מצות לא תעשה שבנדה שחייבים עליה'.
היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי – נועץ עשר ציפורניו בקרקע עד שימות, ואם פירש מיד חייב. לרבא: יש ללמוד מכאן שהמשמש מת בעריות פטור, שאם המשמש מת חייב וכאן הפטור הוא משום שהוא אנוס, אם כך גם אם פירש מיד יפטר. לאביי: אפשר לומר שהמשמש מת בעריות חייב, ומה שחייב בפרישה מיד הוא משום שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה. ואם כך מצינו ארוכה וקצרה בנדה, ומה שלא שנו כן רק במקדש משום שאין דומים זה לזה, שארוכה שבנדה קצרה במקדש, וארוכה שבמקדש קצרה שבנדה.
דף י"ח – ע"ב
אזהרה לבועל נדה – שנאמר 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב'. עשה ולאו למשמש בטהורה ונטמאה, שלא יפרוש מיד – עשה: שנאמר 'ותהי נדתה עליו', אפילו בשעת נדתה תהא עליו. לאו: שנאמר 'לא תקרב' משמעותו גם לא תפרוש ותקרב לעצמך, כמו שנאמר 'האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך'.
'פרישה סמוך לווסת' נלמד מפסוק 'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסת. 'זמן הפרישה' – עונה. 'עונש' – למי שאינו פורש מאשתוסמוךלווסתאפילו בניו כבני אהרן הם מתים, שנסמך 'אחרי מות' ל'והזרתם'. 'השכר' – למי שפורש מאשתו סמוך לוסתה, לרבי יוחנן: יהיו לו בנים זכרים, שנאמר 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור', ונסמך לו 'אשה כי תזריע וילדה זכר'. לרבי יהושע בן לוי: יהיו לו בנים ראויים להוראה – שנאמר 'להבדיל… ולהורות'.
המבדיל על היין במוצאי שבתות – יהיו לו בנים זכרים, שנאמר 'להבדיל בין הקדש ובין החול', ונאמר 'להבדיל בין הטמא ובין הטהור', ונסמך לו 'אשה כי תזריע'. לרבי יהושע בן לוי: יהיו לו בנים שראוי להוראה, שנאמר 'להבדיל… ולהורות'.
המקדש את עצמו בשעת תשמיש – יהיו לו בנים זכרים, שנאמר 'והתקדשתם והייתם קדושים', ונסמך לו 'אשה כי תזריע וילדה זכר'.
דף י"ט – ע"א
שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר 'השרץ ונעלם ממנו', על העלם שרץ חייב ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר 'ונעלם ממנו והוא טמא', על העלם טומאה חייב, ואינו חייב על העלם מקדש.
במה נחלקו?
לחזקיה ולעולא: לרבי אליעזר – אינו חייב עד שידע אם בשרץ נטמא או בנבלה, ולרבי עקיבא – די שידע שנטמא. לרבי יוחנן ורב ששת: אין מחלוקת ביניהם בדין, ורק משמעות דורשים יש ביניהם.
היו לפניו חלב ונותר ואכל אחת מהם בשוגג, או שהיה שבת ויום הכיפורים, ושגג ועשה מלאכה באחד מהם, או שהיו אשתו נדה ואחותו עמו בבית, ובא על אחת מהם בשוגג – רבי יהושע: פוטר, שנאמר 'או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה' – עד שיודע לך במה חטא, ורבי אליעזר: מחייב, שנאמר 'אשר חטא… והביא', ו'בה' – פרט למתעסק. אבל בידיעות הטומאה סובר רבי אליעזר (לחזקיה ועולא) שצריך שידע במה נטמא, שדרש היתור 'בנבלת שרץ טמא' (שנלמד מפסוק 'בכל דבר טמא'). ולרבי עקיבא הואיל והוצרך הכתוב לפרט בהמה וחיה לדרשת רבי, כתב גם שרץ, שכל פרשה שנאמר ונשנה, נשנה רק בשביל דבר שנתחדש בה.
לפוטר להעלם מקדש, מה הדין בהעלם מקדש וטומאה? – לרב אשי: אם פורש מחמת טומאה – העלם טומאה בידו וחייב, ואם מחמת מקדש – הרי העלם מקדש בידו ופטור. לרבינא: גם כשפורש מחמת טומאה הוא משום מקדש, ולכן בכל אופן פטור.
דף י"ט – ע"ב
שני שבילים אחד טמא ואחד טהור: הלך בראשון ובשני, ואחר כך נכנס למקדש – חייב. ואם בשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון – לחכמים: חייב, שמקצת ידיעה ככל ידיעה. לרבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון, פטור, שאין מקצת ידיעה ככל ידיעה. הלך בראשון ונכנס, הזה ושנה וטבל חזר והלך בשני ונכנס – לחכמים: חייב, לרבי שמעון: פטור שספק ידיעה אינה ידיעה.
טעם תנא קמא שמחייב בספק ידיעה – לרבי יוחנן: כאן עשו ספק ידיעה כידיעה. לריש לקיש: רבי ישמעאל היא, שסובר שאין צריך ידיעה בתחילה. והיה יכול להעמיד גם כרבי שסבר לשיטתו (להלן) שבכל התורה ידיעת ספק שמה ידיעה – אלא רצה ללמד ששיטת רבי ישמעאל שאין צריך ידיעה תחילה, שלא נטעה שאף שאין מיותר לשיטתו 'ונעלם' ללמד זאת, אפשר שלמד זאת בקבלה.
אכל חתיכה ונודע שהיא ספק חלב, וחזר ואכל חתיכה אחרת ונודע שהיא ספק חלב – לרבי: כשם שמביא חטאת על כל אחד ואחד (כדלהלן) כך מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד. לרבי שמעון בן יהודה, ורבי אלעזר ברבי שמעון: מביא אשם תלוי אחד, שנאמר 'על שגגתו אשר שגג' – ריבתה התורה שגגות הרבה ואשם תלוי אחד.
כוונת רבי שמביא חטאת על כל אחד – לריש לקיש: שאם היה לו ידיעת ספק בין החתיכות, ונודע אחר כך שהם בוודאי חלב – ידיעת הספק מחלקת ומביא שתי חטאות. לרבי יוחנן: כשם שידיעת ודאי מחלקת לחטאות, כך ידיעת ספק מחלקת לאשמות, אבל לחילוק חטאות אין די בידיעת ספק – שנאמר 'או הודע אליו', ורק לענין טומאת מקדש וקדשיו די בידיעת ספק – שלא נאמר בה 'ידיעה' בפירוש ורק נדרש מ'ונעלם'.
הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה
***************