לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת שבועות דף כ״ט – ל״ג
דף כ"ט – ע"א
נשבע שלא יאכל תאנים וענבים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים, ואכל תאנים והפריש קרבן, ואחר כך אכל ענבים לבד – אינו מביא קרבן על הענבים, שהם חצי שיעור. הנשבע שלא יאכל עשר תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תשע, ואכל תשע והפריש קרבן, ואחר כך אכל עשירית – אינו מביא קרבן על העשירית.
משנה . איזו היא שבועת שוא שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור: א. נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון שאמר על עמוד שניכר לשלשה בני אדם שהוא של אבן, שהוא של זהב, ועל האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש. ב. נשבע על דבר שאי אפשר לו, כגון 'ראיתי גמל שפורח באוויר' או 'נחש כקורת בית הבד שגבו טרוף'. ולרבא שאמר 'יאסרו כל פירות העולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באוויר'. וגם אם ראה ציפור גדול וקרא גמל, אין הולכים אחרי דעתו רק אחרי משמעות פיו. ג. נשבע לבטל המצוה, כגון שאמר לעדים בואו והעידוני, והם אמרו שבועה שלא נעידך, או שנשבע שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין.
אמר שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכל – ראשונה שבועת ביטוי ושניה שוא. ולכן אם אכלה – עבר על שבועת שוא, לא אכלה – עבר גם על שבועת ביטוי.
כשמשביעים המחויב שבועה בבית דין, אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך, רק על דעתנו ועל דעת בית דין, משום כעין מעשה שהיה בבית דינו של רבא שקודם שנשבע נתן ביד התובע קנה שהטמין בו מעות, ונשבע שהחזיר לו מעות, ולאחר שבועה חזר ונטלה ממנו, וזרקו הלה מכעס, ונשבר ונמצא המעות.
כשהשביע משה את ישראל, אמר להם: דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, כדי שיהא הנדר על דעת רבים ולא יוכלו להתירה.
דף כ"ט – ע"ב
שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ובנשים.בקרובים וברחוקים. בכשרים לעדות ובפסולים. בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו. וחייבין על זדונם מכות. ועל השגגה – בשבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד, ובשבועת שוא פטור.
המושבע מפי אחרים – אם ענה אמן, חייב בין בשבועת שוא ובין בשבועת ביטוי, כגון שאמר 'לא אכלתי היום' או 'לא הנחתי תפלין היום', אמר לו חבירו 'משביעך אני', ואמר 'אמן'. שכל העונה אמן אחר שבועה הוא כמוציא שבועה מפיו, שנאמר בסוטה 'ואמרה האשה אמן אמן'. אבל אם לא ענה אמן, פטור.
עדים שהושבעו מאחרים – אם לא ענו אמן, לרבי מאיר אינם חייבין משום שבועת העדות עד שיכפרו בבית דין. ואם ענו אמן, חייבים גם מחוץ לבית דין.
הדרן עלך פרק שבועות שתים
דף ל' – ע"א
פרק רביעי – שבועת העדות
משנה . שבועת העדות – נוהג רק במי שראוי להעיד, שנאמר 'והוא עד', ולכן נוהגת רק באנשים ולא בנשים, ורק ברחוק לבעל דין ולא בקרוב, ורק בכשר לעדות ולא בפסול. ואינה נוהגת רק בראוי להעיד (יתפרש להלן דף לא. מה בא להוסיף).
נשבע העד מפי עצמו ומאחרים – לרבי מאיר: חייב, בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין. ואם היה מושבע מפי אחרים – אינו חייב עד שיכפור בבית דין. לחכמים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים – חייב רק בבית דין.
חייבים בקרבן עולה ויורד על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות – שמזידים בידיעת העדות, ושוגגים בחיוב הקרבן. אבל אם היו שוגגים לגמרי, שסברו שאין יודעים לו עדות ואחר כך נזכרו, פטורים, מפני שהם שאנוסים.
'שני האנשים' – בעדים מדבר הכתוב, ללמדך !!! שרק אנשים כשר לעדות ולא נשים. ואין לומר שהכוונה לבעלי הדין: א. שהרי הם מוזכרים בהמשך 'אשר להם הריב', ב. מפני שהעדים הם שנים, אבל הבעלי דינים לפעמים הם יותר, ג. שהרי גם נשים באות לדון. ואם לומר שהפסוק הוא בבעלי דינים, ו'שני' – הם תובע ונתבע, ו'אנשים' הוא משום שאין רגילות לנשים לבוא לדין, אלא נלמד בגזירה שוה 'שני' ממה שנאמר להלן 'על פי שני עדים'.
'ועמדו שני האנשים' – ללמדך!!! לחכמים: שמצוה לבעלי דינים שיעמדו. לרבי יהודה: אם רצו להושיב את שניהם מושיבים, וכל האיסור הוא רק שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, או שאחד מדבר כל צרכו ולשני אומרים קצר דבריך.
'בצדק תשפוט עמיתך' – ללמדך!!! א. שלא יהא אחד יושב והשני עומד, או שאחד מדבר כל צרכו ולשני אומרים קצר דבריך. ב. הוי דן את חבירך לכף זכות. ג. עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה, שאם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמיד חכם – פסוק אותו תחילה.
רב יוסף שלח שיודיעו לרב נחמן, שעולא שבא לפניו לדין הוא 'עמית בתורה ובמצוות' –והבין שכוונתו שיקדים בדינו, או שאם הדין תלוי ב'שודא דדייני' ראוי לזכותו.
דף ל' – ע"ב
מחלוקת רבי יהודה וחכמים – הוא רק בבעלי דינים,אבל העדים דברי הכל בעמידה. וגם בבעלי דינים לא נחלקו רק בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה.
לרב נחמן הגיעה אשת רב הונא לדין – ורצה לקום לכבודה מפני שהיא אשת חבר, אבל חשש שיסתתמו טענות הבעל דין, ולכן ביקש מהמשרת שיפריח עליו אווז ויצטרך לקום, וישב כמו מי שמתיר נעליים, שאינו עומד ואינו יושב, ואמר 'איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב.
תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין – מושיבים התלמיד חכם, משום שעשה של כיבוד התורה דוחה העשה של 'ועמדו'. ואומרים גם לעם הארץ שב, ואם עומד אין מקפידים בכך. ואם התיישב והעמידו השליח בית דין, לא איכפת לנו – משום שיחשוב שעשה כן השליח מדעתו. ואל יקדים התלמיד חכם לשבת לפני הדיין קודם שיבוא בעל דין, שנראה כמסדר לפני הדיין טענות. ואם הוא רבו ויש לו זמן קבוע ללמוד עמו – מותר.
תלמיד חכם שיודע עדות לחבירו וזלזול בשבילו ללכת לבית דין שקטן ממנו, בדיני ממונות – אינו צריך להעיד, כמו שדרשו לגבי מצות השבת אבידה מפסוק 'והתעלמת'. באיסור כגון להעיד על אשה שבעלה חי – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד השם, ובכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.
דף ל"א – ע"א
'מדבר שקר תרחק' – ללמדך!!!
א. שלא יעשה הדיין סניגור לדבריו – שאם ליבו נוקפו לומר שטועה בדין, ומתבייש לחזור, לא יחזיק להביא ראיות להעמיד דבריו.
ב. שלא ישב עמו לישא וליתן בדין תלמיד בור – כדי שלא יטעה.
ג. אם יודע על חבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע שחבירו גזלן – לא יצטרף עמו הגם שהעדות אמת.
ד. אם למד מדברי העדים שהדין שקר – לא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתוך ויהא קולר תלוי בצוואר העדים.
ה. תלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר – לא ישתוק.
ו. תלמיד שרואה את רבו טועה בדין – לא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתור ואבנה משלי כדי שיקרא הדין בשמי.
ז. רב שאמר לתלמיד מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו רק עד אחד, בוא עמוד עמו בבית דין שיחשוב הבעל דין שאתה בא להעיד ויודה אמת – לא יעשה כן.
ח. הנושה בחבירו מנה, לא יאמר אטעננו במאתיים כדי שיודה לי במנה, ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר.
ט. הנושה בחבירו מנה וטענו מאתיים, לא יאמר אכפור בבית דין והודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר.
י"א. שלשה שנושים מנה באחד – לא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלוקו.
י"ב. שנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטים ואחד בבגד חשוב בת מאה מנה – אומרים לו או לבוש כמותו או הלבישהו כמותך.
י"ג. לא ישמע הדיין דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דינו.
י"ד. לא יטעים בעל דין דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דינו. ויש אומרים שדין זה לומדים מפסוק 'לא תשא', שאנו קורים 'לא תשיא'.
'ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו' – לרב: זה הבא בהרשאה, לשמואל: זה הלוקח שדה שיש עליה עוררים.
מה ששנינו בסיפא ששבועת העדות אינה נוהגת רק בראוי להעיד – לרב פפא: להוציא מלך שאינו מעיד, אבל משחק בקוביא שמהתורה כשר להעיד – חייב. לרב אחא בר יעקב: להוציא גם משחק בקוביא, כיון שאם מעיד לא יקבלו ממנו, אין אנו קורים בו 'והוא עד'.
עד שמושבע מעצמו – לרבי מאיר: חייב גם מחוץ לבית דין, שלמדנו חיובו משבועת פיקדון, ו'דון מינה ומינה', והרי פיקדון חייב גם מחוץ לבית דין. לחכמים: חייב רק בבית דין, שלשיטתם 'דון מינה ואוקי באתרה', מה מושבע מאחרים בבית דין כך גם במושבע מעצמו. לרב פפא: אין להוכיח מכאן שלחכמים 'אוקי באתרא', שיש לומר שדרשו מושבע מפי עצמו בקל וחומר ממושבע מפי אחרים, ואומרים 'דיו לבא מהדין להיות כנידון' ואינו חייב רק בבית דין כמו מושבע מאחרים.
דף ל"א – ע"ב
שבועת הפיקדון מאחרים – לרבי מאיר: אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, לחכמים: חייב גם מחוץ לבית דין. ונלמד משבועת עדות, ומכאן מוכח שנחלקו אם 'דון מינה ומינה' או 'אוקי באתרה'.
בשבועת העדות חייב קרבן גם במזיד – כיוןשלא נאמר בה 'ונעלם', כמו שנאמר בשאר.
חייבים על שגגתה עם זדון העדות – הוא שמזיד בידיעת העדות, ושוגג בחיוב הקרבן.
הגם ששנינו שאין חיוב בשוגג גמור, והוא שסברו שאין יודעים לו עדות, הוצרך רב לפרש כעין זה גם לענין שבועת ביטוי – שלא נאמר שרק בשבועת העדות שלא נאמר בה 'ונעלם' צריך שיהא שוגג דומה למזיד.
משנה . שבועת העדות כיצד? – אמר לשניים: בואו והעידו, אמרו לו: שבועה שאין אנו יודעים לך עדות, או שאמרו: אין אנו יודעים לך עדות, אמר להם: משביע אני עליכם, ואמרו: אמן, חייבים.
השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין – ובאו לבית דין והודו פטורים, כפרו – חייבים על כל אחת ואחת. השביע עליהם חמש פעמים לפני בית דין, וכפרו – אינם חייבים רק אחת. הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות לאחר שכפרו בבית דין.
כפרו שני העדים כאחד – שניהם חייבים. בזה אחר זה – ראשון חייב ושני פטור, שאחרי שכפר ראשון שוב אין העד יחידי ראוי להגיד. כפר אחד והודה אחד – כופר חייב. היו שני כתי עדים – גם אם כפרו כת ראשונה ואחר כך שניה, שניהם חייבות, שהעדות יכולה להתקיים באחת מהם.
דף ל"ב – ע"א
ראו שני העדים שהתובע רץ או בא אחריהם כדי שיעידו לו, אמרו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות – פטורים מקרבן, עד שישמעו מפיו 'בואו והעידוני'. אבל בשבועת הפקדון חייב גם אם נשבע מעצמו.
אין העדים חייבים קרבן עד שיכפרו בבית דין – שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עוונו', במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה ממון. אבל השבועה יכולה להיות גם מחוץ לבית דין – שנאמר 'לאחת' לחייב על כל אחת, ואם נשבעו בבית דין אינם חייבים רק אחת, שאינם יכולים לחזור ולהודות.
שנינו במשנה: כפרו שני העדים כאחד חייבים – לרב חסדא: כשיטת רבי יוסי הגלילי שאפשר לצמצם. לרבי יוחנן: גם לשיטת חכמים, וכגון שכפר כל אחד תוך כדי דיבור [שאילת התלמיד לרב] של חבירו.
המשביע עד אחד – לתנא קמא: פטור, שאינו מחייב רק שבועה, משום שדבר הגורם לממון אינו כממון. לרבי אלעזר ברבי שמעון: חייב, משום שדבר הגורם לממון כממון.
כולם מודים בסוטה, אם יש עד שיודע עדות על טומאה – שאם כפר חייב קרבן, שהתורה האמינו, שנאמר 'ועד אין בה' – כל שיש בה. וכולם מודים בשני עדים שיודעים עדות על קינוי שפטורים – שעדיין צריכים לעדי סתירה, וגם הם לא יביאו אותה רק לשתיית מים, ואין זה רק 'גורם דגורם'.
דף ל"ב – ע"ב
עדי סתירה שכפרו – לתנא קמא: פטורים, לרבי אלעזר ברבי שמעון: חייבים, שהרי הם גורם לממון שאולי תודה מיראת שתיית המים.
היה לווה חשוד בשבועה, ועד אחד אינו רוצהלהעיד – לתנא קמא: פטור, לרבי אלעזר ברבי שמעון: חייב, שהוא גורם לממון אם ישבע המלוה. היו שניהם חשודים – כולם מודים שחייב, שמתוך שאין הלוה יכול להישבע משלם.
כולם מודים בעד אחד דרבי אבא – שראה אחד חוטף מחבירו, והשני אומר שלי חטפתי, שחייב, שמתוך שהחוטף אינו יכול להישבע כנגד העד, משום שמודה שחטף, משלם.
אשה שהשביעה עד אחד שיודע שמת הבעל, כדי שתיקח כתובתה מהיורשים, אם אמר לה מת בעלך – פטור, שיכולה ללכת לבית דין ולומר ואינה צריכה לעדות. ואם לא אמר לה – חייב. ואם משביע עדי קרקע – פטור, אינו חייב רק בתפסה מטלטלים לכתובתה.
כפר עד אחד והודה אחד – ראשון חייב, ושני פטור. וגם אם כפרו שניהם, וחזר אחד והודה בתוך כדי דיבור, זה שהודה פטור, שתוך כדי דיבור כדיבור גם אם חוזר מכפירה להודאה.
היו שני כתי עדים וכפרה ראשונה ואחר כך כפרה שניה – כת שניה: חייבת, שהרי בשעת כפירה לא היו עדים ראוי להעיד חוץ מהם. כת ראשונה: אם היתה שניה בשעת כפירה קרובים בנשותיהם – חייבים, הגם שהיו הנשים גוססות. ואם לא היו קרובים פטורה.
דף ל"ג – ע"א
משנה . אמר לעדים: 'משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה', ואמרו: 'שבועה שאין אנו יודעים לך עדות' – אינם חייבים אלא אחת. אמרו: 'שבועה שאין אנו יודעים שיש לך ביד פלוני פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה' – חייבים על כל אחת ואחת. וכן אם אמר: 'משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שיש לי ביד פלוני פיקדון חיטים ושעורים וכוסמין'. אם אמרו: 'שבועה שאין אנו יודעים לך עדות' – אינם חייבים רק אחת. אמרו: 'שבועה שאין אנו יודעים לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטים ושעורים וכוסמין' – חייבים על כל אחת ואחת.
השביע שיעידו שיש לו ביד פלוני נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, תשלומי אונס ומפתה של בתו – חייבים. ואם משביע עדי קנס – פטור, אינו חייב רק לסובר חצי נזק ממון הוא, או בחצי נזק צרורות, ובתשלומי כפל וארבעה וחמשה חייבים משום קרן שבו, ובאונס ומפתה משום בושת ופגם.
'משביע אני עליכם שהכני בני בלי חבורה', או 'שחבל בי חבירי' – חייבים, שאין כאן חיוב מיתה שיהא פטור משום 'קם ליה בדרבה מיניה'. 'משביע אני עליכם שהדליק חבירי גדישי ביום הכיפורים' – לתנא במשנה: חייבים, שאין בכרת 'קם ליה בדרבה מיניה'. לרבי נחוניא בן הקנה: חייבים, שעושה את יום הכיפורים כשבת לעניין 'קם ליה בדרבה מיניה'.
משביע עדי קנס – לרבי אלעזר ברבי שמעון: חייבים, שמודה בקנס ובאו עדים חייב, נמצא שהפסידו גם אם הנתבע הודה. לחכמים: אם סוברים כרבי אלעזר ברבי שמעון שגורם לממון כממון – חייבים. ואם סוברים שגורם לממון אינו כממון – הסתפקו בגמרא אם חייבים או לא.
דף ל"ג – ע"ב
משנה . השביע עדים שיעידו שהוא כהן, שהוא לוי, שאינו בן גרושה או בן חלוצה – פטורים, שאין זה ממון. שחבל בי בני, שחבל בי חבירי שהדליק גדישי בשבת – פטורים, שיש בזה חיוב מיתה ופטור מממון משום קם ליה בדרבה מיניה.
השביעם: שאיש פלוני כהן או לוי או אינו בן גרושה או חלוצה, שאנס איש פלוני או פתה את בת פלוני – פטורים, הגם שבא בהרשאה, שלא שייך להרשות על ממון שלא הגיע לידיו.
השביעם שיעידו שיש מנה לפלוני ביד פלוני – פטורים, עד שישמעו מהתובע. ואם בא בהרשאה – חייבים.
אין כותבים הרשאה על מטלטלים שכופר, אבל אם אינו כופר כותבים.
מקור שאין קרבן שבועת העדות רק בתביעת ממון:
א. לרבי אליעזר: לומדים משבועת הפיקדון שבשניהם נאמר 'אואין' {או ראה או ידע} ויש עמהם שבועה ואין בהם כהן, ללמד שמדבר בתביעת ממון כמו בפיקדון. מה שאין כן 'אואין' האמור ברוצח שאין עמהם שבועה, ו'אואין' של סוטה שיש עמהם כהן.
ב. לרבי יוסי הגלילי: 'או ראה או ידע' – בעדות המתקיימת בראיה בלי ידיעה, כגון מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, ובידיעה בלי ראיה, כגון מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני.
ג. לרבי שמעון: בגזירה שוה 'תחטא' 'תחטא' הנאמר בשבועת הפיקדון.
***************