
גבורים לעמוד בפרץ
בפקחות רבה שהיתה נסוכה בה קנאות לכבוד ה', ניהלו חכמי ישראל עיני העדה מהלכים נחרצים ומאבקים עיקשים למען קדשי ישראל * "עונג שבת" מתחקה בעקבות החכם שלבש בגדי ערבי, הכדור שלא נפלט מהרובה, ומגרש הספורט שנותר ריק * כי תצא למלחמה
| עובדיה חן |
כשם שקשובים היו חכמי ישראל לדרישות החומר של בני עדתם, כך היו ערים לדרישות הרוח, כשאת עיקר כוחם ומרצם הם משקיעים בהעלאת רמתם הרוחנית של יהודי העיר.
עינם של עיני העדה פקוחה היתה תדיר על כל פִּרצה בחומת הדת ועל כל סטיה מדרך ישראל סבא. בפקחות רבה שהיתה נסוכה בה קנאות לכבוד ה', ניהלו מהלכים נחרצים ומאבקים עיקשים למען קדשי ישראל, כשהם עומדים בעוז על המשמר ואינם נרתעים במאומה מקשיים ותחבולות שניסו להערים בדרכם הקדושה.
כל אימת שהיה נדמה כי פרצה כל שהיא עומדת לתפוס מקום של קבע בקהילה, היו נזעקים פרנסי הקהילה אל רבני העדה ויחד מטכסים עצה כדת מה לעשות.
גזרות ותקנות הרבנים, היו קודש קדשים. ידם של החכמים היתה תקיפה, ויראים היו הקהל להמרות פיהם. אפילו הגבירים ונכבדי הקהל לרוב היו נכנעים לחכמים ומכבדים דבריהם בלי ערעור.
רבה של חאלב בבגדי ערבי
כל אימת שנגע הדבר לכבוד שמים וליסודות הדת, לא ידעו החכמים שום פשרות. לובשים היו עוז וגבורה, ועומדים הכן בראש זקוף כחומה בצורה וכארי שואג, למען לא תפול אף אות אחת מדברי התורה ארצה, ולבל ישתנה שום מנהג.
בעיצומו של חורף קשה, הגיע אל ארם צובה אחד מנכבדי כפר קיליז הסמוך לחאלב, והתארח בביתו של הגאון רבי חיים מרדכי לבטון זצ"ל רבה של ארם צובה. שוחח עמו הרב על חיי הקהילה, והתעניין בכל פרט.
כידוע, חייב השוחט להיות רגיש לכל פגם דק בסכין השחיטה, ולכן בין הדברים ביקש הרב לברר: "כלום אין הקור הנורא פוגם בתחושתו העדינה של השוחט בעירכם?".
"ממש לא", חייך האורח, "לשוחט שלנו לא קר, נוהג הוא ללגום כוסית משקה חריף לפני השחיטה, וכך מחמם הוא את עצמו לפני עבודתו"…
שמע רבי חיים מרדכי והזדעדע: הלא שיכור אסור שישחט! (עיין יו"ד סי' א' סעיף ח').
כיון שהיה טורח בעצמו לבדוק כל דבר על אמיתותו, ללא שהות מיותרת, קם ממקומו, והתקין עצמו לצאת לדרך להיווכח במו עיניו באמיתות השמועה.
הימים היו ימי חורף קשים, והדרכים בחזקת סכנה. הקור מקפיא והדרך ארוכה ומשובשת. בני ביתו של הרב הפצירו בו להימנע מלצאת לדרך, אך הוא לא שעה אל דבריהם. נתעטף בגלימת ישמעאלים לבל יכירוהו, עלה על חמורו ויצא לכפר קיליז, כשהוא מצויד בשני סכיני שחיטה למקרה הצורך.
עם אור בוקר, הגיע לכפר קיליז. עד מהרה התמקם ליד בית המטבחיים, ישב על הארץ במרחק מה ועשה עצמו מתעסק בדברים אחרים, כשהוא עוקב בחצי עין אחר מעשי אותו שוחט.
והנה לחרדתו, כאשר חשש כן היה. כשהביאו לשוחט כבש לשחיטה, הוציא מכיסו בקבוק עראק, רוקנו לתוך פיו, ועמד לשחוט.
מיד קם הרב ממקומו, הסיר גלימתו, ונתגלה שהוא רבה של ארם צובה. "אסור לך לשחוט היום!" הורה לו הרב. השוחט נבהל, ולא היה מענה בפיו.
הוציא הרב את סכין השחיטה שלו, בירך ושחט לעיני השוחט ההמום.
כשסיים, אמר לשוחט: "בוא עמי!". הלך עמו לראשי הקהילה והורה להם להעביר את השוחט השתיין מתפקידו. כמו כן הבטיח להם לשלוח תחתיו שוחט מומחה ונאמן.
העבריין שחשש לאבד את מקור פרנסתו, רגז מאוד וקרא בחוצפה: "איני מתחשב כלל בדבריך, אמשיך לשחוט כמקודם!".
כשראה רבי מרדכי כי האיש עז פנים, עומד במריו ולא נכנע לפסק הדין, קרא לאנשי החברה קדישא והורה להם: "חִפרו קבר לאיש זה!".
לא עברו שעות מועטות והשוחט הסורר שבק חיים לכל חי, ויהי לפלא!
כדור סרק
הקפדתו של הגאון רבי ישועה בסיס זצ"ל רבה של תונס על קיום ההלכה בהידורה, היתה לשם דבר. דאגה מיוחדת היתה לו על יהודי עירו החוסים בצלו שיקפידו על קיום המצוות כולן, ולא יסטו מחוקי התורה ודקדוקיה בכי הוא זה. בהעמדת הדת על תילה לא נשא פני גדול, ולא ניכר לפניו שוע לפני דל.
כאופייה של כל קהילה בישראל, וכדרכה של הנהגה, אולץ רבי ישועה מעת לעת לצאת בתקיפות נגד פורצי גדר ומעוותי אורח. אלא שהיו גם מקרים חמורים בהם נאלץ להשתמש בכח קדושתו, כדי להגן על חומת הדת ולבצרה. וכמו המקרה הנורא שלפנינו:
פעם נודע לרבי ישועה כי אחד מיהודי עירו, העובד כשרת בבית הקונסול הצרפתי של תוניסיה, נוהג לחלל שבת בפרהסיא. הצטער רבי ישועה צער רב על הפרצה החמורה בחומת השבת, והזמינו בכאב לבוא לפניו לשפטו כחוקי התורה. אך השרת שקיבל גיבוי מלא מהקונסול הצרפתי, סירב להתייצב בפני רבי ישועה.
כשראה כך רבי ישועה, ציוה להכריז שאיש זה יצא מכלל ישראל.
הלה ברוב חוצפתו, הרהיב עוז להתלונן על רבי ישועה בפני מעבידו הקונסול, שהרב של היהודים מחרימו ואינו מתחשב במעמדו הרם כעוזר הקונסול.
זעם הקונסול על רבי ישועה, הכיצד מעז הוא לפגוע בעובדיו ולהעליבם?! ביודעו כי לא יוכל לו, והוא יעמוד בדרכו כצור חלמיש על כל פרצה הנוגדת את תורתנו הקדושה, זמם ברוב רשעו להתנכל אליו, ולא נתקררה דעתו עד שביקש להרגו נפש. המתין לשעת הכושר, וזו לא איחרה לבוא.
יום אחד הוזמן הקונסול להשתתף בטקס ברית מילה של אחד מנכבדי העיר, יהודי בשם ראובן ואלנסי. הוא ידע כי גם רבי ישועה ישתתף בברית, ותכנן לבצע שם את זממו. את מעשהו הוא התכוון לחפות בטענה כי השתעשע בידיו באקדחו, ובלא כוונה, נפלט הכדור.
בטקס ברית המילה, השתדל הקונסול לשבת לנוכח ממש מול רבי ישועה, כדי שיוכל לפגוע בו במדויק. ברגע הנכון, שלף הקונסול בחשאי את אקדחו, כיוונו לעבר ראשו של הצדיק, וללא היסוס לחץ על ההדק. לא היה לו כל ספק כי אכן הכדור יפגע ביעדו, ובעוד חלקיק שניה יתבוסס הצדיק היהודי בדמו.
אלא שכאן התרחש נס מופלא. הכדור לא נפלט!
הקונסול התמלא בקצף, וניסה ללחוץ בשנית ובשלישית, אך לשוא, כל כדור לא נורה מן האקדח!
לכלימתו של הקונסול לא היה גבול. כל הנוכחים הפנו אליו באחת מבט המום ונרעש. הם לא האמינו למראה עיניהם. הקונסול נראה כשידו השלופה באויר אוחזת אקדח, והוא מנסה לירות בצדיק!!!
הקונסול הנבזה שנתפס בקלקלתו, חש כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הוא הבין כי לא יוכל לו לרבי ישועה הקדוש בכח הזרוע. תיכף פנה אליו בכניעה וביקש את סליחתו על מזימתו השפלה, ואף נתן הבטחתו כי מעתה ואילך, יסייע לו בכל אשר יידרש.
שחלק מחכמתו ליראיו
סיפור דומה, אירע עם קונסול צרפתי אחר. הלה שימש כפטרון ההשכלה הצרפתית במדינה, ופעילותו נתקלה בחומה בצורה – רבי ישועה שעמד על משמר היהדות הצרופה.
גדולה היתה השפעת הקונסול בעיר הבירה, וכשערך אחד מעשירי הקהילה מסיבת שמחה, חייב היה להזמינו לאירוע. כיון שכך, לא הזמין את רבי ישועה, ביודעו כי מתיחות שוררת ביניהם.
בעוד השמחה בעיצומה, הופיע לפתע רבי ישועה. בלא הזמנה בא. שמע כי אחד מבני הקהילה עורך שמחה, ובא להשתתף ולהעניק את ברכתו. הכל קבלו את פניו בכבוד ובמורא, והושיבוהו בראש השולחן ההדור.
ראה הקונסול את התכונה ושאל לפשרה. משהודיעוהו כי הרב הופיע, בקש להוועד עמו. הקהל נבוך. לא ידע מה זומם הקונסול ומה יוולד מפגישה לא צפויה זו, אולם לסרב, אי אפשר. הודיעו על כך לרב, ואמר בניחותא: "יבוא".
פינו דרך, והקונסול התייצב. "שאלה לי", פתח ואמר, "אב כתב צוואה לבניו, וכך וכך לשונה… בן אחד הבין מלשון הצוואה כי הוא היורש הבלעדי, ואילו הבן שכנגדו טוען כי מהצוואה משמע כי הירושה מגיעה לו. כיצד היה הרב מכריע בבעיה רגישה זו?" ניסה הקונסול לבחון את רמת פקחותו של רבי ישועה.
נענה רבי ישועה ואמר כשעיניו מפיקות חכמה ותבונה: "על פניו נראה כי הצד הראשון צודק, כשנדייק מהלשון כך וכך. ואילו כשנעמיק ונדייק לאידך גיסא, נווכח כי הצדק עם הצד השני. אך למעשה, לבן הראשון מגיעה הירושה, משום שטענת הצד השני מופרכת באופן זה וזה, ואילו טענת הצד הראשון מוסמכת מסבות אלו ואלו".
הקונסול נותר המום: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו!" קרא, והסביר את פשר התפעלותו: "משפט זה, נמשך משך שנים בבתי המשפט בצרפת. חודשים רבים ישב בית משפט על המדוכה, עד שהכריע כצד הראשון, מהנימוק שהזכיר הרב. ערער הצד השני לבית המשפט המחוזי, וזכה מהנימוק שהוזכר. ערער הצד הראשון לבית המשפט העליון, שקבע כפי שהכריע הרב לבסוף. ומה שארך להם זמן ממושך, ערכאה אחר ערכאה, בא הרב ופשט את הספק במחי יד – אילו לא שמעתי, לא האמנתי!".
מאז, נעשה אותו קונסול, מעריצו ומוקירו של רבי ישועה!
לגדור גדר
הגאון רבי שמואל מסלנט רבה של ירושלים היה אומר כי יש לעמוד על כל פירצה אפילו הקטנה ביותר וביחוד בירושלים עיר הקדש כי אם לא נעמוד על כך, יתרחב הפרץ ח"ו מאד.
סיפרו כי באחד הימים באו ואמרו לרב כי באחת החנויות ברחוב היהודים יושב לו סנדלר בגילוי ראש. מיד שלח את שמשו אליו להגיד לו בשמו שילבש את כובעו, לאחר שהשמש חזר ומסר לו על סירובו של הסנדלר להענות לדרישת הרב, שלחו רבינו בשנית להגיד לו בכל תוקף. בפעם השלישית הזהירו שבאם לא ישמע לו, יתחרט על כך. כשחזר השמש וסיפר שוב שעדיין עומד במרדו, לבש הרב מיד את מעילו ומקלו בידו והלך לאותו פורק עול. כשהציץ הסנדלר וראה את הרב מתקרב לחנותו, מיהר וחבש את כובעו ורץ לקראת הרב והתחיל להתנצל בפניו. אמר לו הרב: טירחא יתירה הטרחת לאיש זקן וחלש כמוני, אמחול לך בתנאי שתתן לי תקיעת כף לקבל עליך להיות זהיר להבא לכבוד ירושלים. מיד נכנע הסנדלר ורבינו ברכו ופטרו לשלום.
לאחר מכן שאלוהו מקורביו על מה כל החרדה הזאת. השיב כאמור: אם לא נעמוד על כל פירצה קטנה מראשיתה ביחוד בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, יתרחב הפרץ ח"ו מאד.
לגדור גדרי קדושה
פעם אחת, הגיעה שמועה לאוזניו של רבי יהודה צדקה זצ"ל על חתן פלוני, שהוא עצמו ירא שמים אמיתי, אבל בני משפחתו אינם כאלה ומתכוונים לערוך בשמחתו – בניגוד לרצונו – ריקודים מעורבים רחמנא ליצלן. ואין לאל ידו לעכב בעדם, מיד שלח להגיד לחתן בשמו, שאם יעלה בידו לבטל פירצה זו, יבוא הוא בעצמו להשתתף בחתונה.
שמע הצעיר והתלהב מאד מן הידיעה, שהרב מוכן לטרוח ולבוא לשמחתו, ויעש כמיטב יכולתו, במאמצים גדולים עד שסיכל לגמרי את תכנית הריקודים המקולקלים. הכל נערך בחתונה על פי ההלכה וגדרי הצניעות. ואכן קיים הרב את הבטחתו, ובא באופן אישי לשמוח עמו בכלולותיו – ותרב ותגדל השמחה במעונו עד לב השמים.
באחד הימים נודע לרבי יהודה צדקה על מנהל בית ספר פלוני בירושלים האמור להיות מוסד ממלכתי דתי שהנהיג בין כתליו לימוד פסול שהוא בגדר תועבה רח"ל, מיד הרעיש רבינו עולמות נגדו ואירגן עצרת מחאה ודרש ברבים על חומרת הפירצה כשהוא קורא להורים שיחדלו לשלוח שמה את ילדיהם, אף שלח לפרסם בחוצות כרוז מחאה חריף ביותר שכותרתו היתה חזיר נעץ צפרניו בחומת החינוך בירושלים.
אותו מנהל שנדהם מן הסערה הציבורית שקמה נגדו פנה אל רבינו והכחיש לחלוטין את מעשהו, ולא עוד אלא שהיתה בפיו קובלנא איך הרהיב להתסיס נגדו את ההורים ולהסיתם שיחרימו את בית ספרו מבלי לחקור ולדרוש היטב אם נכונה השמועה שהגיעה אליו, נענה רבינו והחזירו בשאלה, ואם חשקה נפשך כעת לבקר בעיר העתיקה בלב שכונות הערבים והנך שומע פתאום כי יש שמה חילופי יריות האם היית הולך לשם מספק, נענע הלה בראשו לאות שלילה, עכשיו הוסיף וביאר לו גם כשמתעורר ספק בעלמא אולי במוסד שלך פוגעים בנפש הרכה של הילדים לא ישלחו אותם ללמוד שמה.
נסתתמו איפוא טענותיו של המנהל, אך עדיין לא שככה חמתו לגמרי הלך והגיש תלונה נגד רבינו במשטרה שהוציא דיבה רעה על בית הספר ופגע במוניטין שלו, בעקבות התלונה קראו אותו לחקירה, רבינו לא הכחיש מאומה, להיפך הוא אישר במאה אחוז את העובדה שקרא לציבור להחרים את בית הספר ולא לשלוח את ילדיהם ללמוד בו.
שאל החוקר למניעים שלו, מדוע עשית כדבר הזה, השיבו הרב בשאלה נגדית, אתה מגויס במשטרה ויש מי שממונה עליך וגם הממונה הזה כפוף למי שממונה עליו ויש גבוה מעל גבוה עד לשר המשטרה ולראש הממשלה, אשאלך אם כן כיצד תנהג במקרה שתקבל הוראה מסוימת מהממונה עליך ופתאום יבוא מי שממונה עליו ויתן לך הוראה הפוכה, ענה לו החוקר כי ברור שאציית לדרג היותר בכיר, המשיך רבינו והסביר לו, ואנחנו קיבלנו הוראה ופקודה מפורשת מן הדרג העליון שבעליונים מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו לשמור חוקיו ולהשגיח על חינוכם הכשר של ילדי ישראל ואין עלינו אלא מוראו של הקדוש ברוך הוא בלבד, ותעשה בי מה שתעשה לא אשנה את דרכי, הוא דיבר בכנות בכאב עצור והחוקר שהתרשם עמוקות מאישיותו ואומץ רוחו הזדרז ופטרו לביתו לשלום.
מגרש הספורט שנותר ריק
כל התחדשות הנוגדת את דרך הישר, היו החכמים מסקלים מפרדס התורה, ולא היתה פרצה בכרם בית ישראל אשר לא טרחו עליה לגודרה.
שנת התש"י. הַקִּדְמָה והתרבות היוונית מנסות לתת דריסת רגל אף במחוזות ג'רבא – העיירה המשומרת והעתיקה, שכל רוחות רעות שבעולם לא יכלו לה. הפעם זה מופיע בדמות ארגון הסעד ההומניטארי "הג'וינט", אשר מחליט לראשונה בתולדות ג'רבא, לבנות בעיר מגרש כדורגל חדש ורחב ידים לצורך תחרויות ספורט, משחקים ומפגני ראווה של כוחניות. כשהתכנית היא כי המגרש יפתח את שעריו בפני פרחי הכהונה הרכים, שכלום אין להם בעולמם לבד מתורה ויראה.
תאריך חנוכת המקום, נקבע ליום ראשון עם סיום הלימודים בתלמודי התורה. שמועה חמורה זו, הגיעה לאזניו של מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל ראב"ד ג'רבא. הרב נרתע, והחליט נחושות כי אסור לחשות. "חייבים למחות!" קבע לעצמו.
"אמנם" הרהר הרב בלבו "הארגון שרכש את המגרש והכשירו לפעילות ספורט, מתכוון להיטיב עם התושבים, אלא שאין הוא מודע לדרך חיינו, הלך רוחנו והשקפת עולמנו. על כן חובה קדושה מוטלת עלי לעצור פעילות זו, ולהציל את נערי ישראל מרדת שחת".
כיצד עשה זאת?
דרשן בחסד עליון היה רבי חויתה. פיו מפיק המרגליות ולשונו המרתקת, משכה את הציבור אשר נהרו לדרשותיו בהמוניהם. בכוח הרטוריקה והפאתוס האדיר שלו, היה מחשמל המונים המוקסמים למוצא פיו. נועם שיחותיו בשילוב מוסר נוקב, חלחלו וירדו עד נבכי הנפש, ואף לא אחד נותר אדיש מול מלותיו החמות היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב. לא נדיר היה לראות בדרשותיו את השומעים מזילים דמעות חרטה, ומוכנים להתוודות על עוונם בפומבי.
בחכמתו הרבה, השכיל למצוא את שעת הכושר, בה ראה הזדמנות להוכיח מלב אוהב את צאן מרעיתו, בעניינים שבין אדם לחברו ובין אדם לקונו. בלשונו החדה ידע לפלס נתיבים ללבו של כל אחד ואחד מבני עדתו, למצוא בו את הניצוץ והאור, ולהעלותו על דרך המלך.
ואת כוחו זה רתם גם הפעם. ללא שהיות, שלח להודיע בארבעה עשר בתי כנסיותיה של ג'רבא כי ביום השבת תתקיים בבית הכנסת הגדול דרשה בעלת מסר חשוב. רבים ניסו לנחש במה מדובר, אך לא נותר להם אלא להמתין לדרשה.
עוד בטרם הגיעה השעה היעודה, התמלא בית הכנסת מפה לפה, ורבים רבים צבאו על חלונותיו מבית ומחוץ, ברצון להאזין למוצא פי רבם הקדוש. הכל ציפו בכליון עיניים לשמוע איזו הודעה חשובה חפץ רבם למסור בדרשתו. זקנים, נערים וטף, ישבו בצפיה דרוכה ובדומיה ארוכה, כשבמעברים עמדו כתף אל כתף אלו שהמקום צר היה מהכילם. משאך עלה הרב אל הבימה, דממה מוחלטת נשתררה, ובקולו החזק והנעים פנה הרב לקהל הקשוב למוצא פיו.
"נאמר בפרשת השבוע: 'כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה'", פתח רבי חויתה את שיחתו הנוקבת והמאלפת. בקולו שהדהד בחלל האולם, הביע את הרעיון המרכזי הטמון בפסוק כי התורה והמצוות הם חיינו ואורך ימינו, ואין לסור מהם אף כמלוא נימה. אט אט עבר לנושא שלשמו כינס את כל בני העיר – מגרש הכדורגל החדש. בדבריו, הוכיח בתוקף כי מגרש הספורט הינו מקור להרס וחרבן מורשת ג'רבא המעטירה שנשמרה בקפידה במשך מאות בשנים. הוא אף הציג בפניהם את החרם הנורא שכתבו בעבר גדולי רבני ג'רבא נגד חברת האליאנס, והתקנה שלא להכניס לאזור מקודש זה דבר חולין.
במשך הדרשה, עורר הרב את הציבור להתנגד בכל תוקף וגבורה נגד הרעיון ההרסני. "מפני מה לג'רבא יש שם בעולם יותר משאר ערי תוניסיה?" פנה לקהל בלב רוגש, והשיב בלהט: "התשובה פשוטה! בג'רבא הכל חרדים לדבר ה'! כולם מאוחדים למען המטרה הנעלית של הקדשת שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא! חלילה לנו, להסכים להפקרות זו! נעמוד חזק כפטיש יפוצץ סלע לבטל מחשבות אוון החושבים להשחית כרם ה' צבאות!". הוא אף מנה מספר נזקים שיוצאים מן הדבר, כשהבעיה העיקרית היא ביטול הבחורים מן התורה. כמו כן המשחק במכנס קצר, מוביל לחוסר דרך ארץ וחוסר בושה…
אין מלים לתאר את הרושם העז שהותירו מלותיו רבות העצמה של רבי חויתה, ומבחן התוצאה דיבר בעד עצמו: למחרת, ביום חנוכת המגרש, לא העז אף לא בחור אחד להתקרב למגרש הכדורגל! והוא נותר ריק ונכלם…
כך, הצליח רבי חויתה לעצור את הכדור, בטרם ימשיך להתגלגל ולגלגל לעבר פי פחת.