דברי תורה לשולחן שבת – פרשת ויצא

 

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח, י)

איתא בגמרא מגילה (יז, ב) 'תניא היה יעקב בבית עבר מוטמן ארבע עשרה שנה', וילפינן שם (טז, ב) מהא ד'גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש.

וצ"ב מנין לגמרא דגדולה מצות תלמוד תורה דלמא שוין הם.

ואפשר לתרץ, דהנה אם יש לאדם לקיים ב' מצוות ואם יעשה האחת תתבטל חברתה, ויודע שהאחת גדולה מחברתה או לכל הפחות שווה לה אבל בודאי שלא פחותה ממנה, והמצוה הב' אפשר ששווה לחברתה ואולי אפילו גרועה ממנה בודאי שצריך לעשות המצוה הראשונה שעכ"פ אינה נגרעת מחברתה, ולפ”ז ה"ה תלמוד תורה בודאי לא גרע מכיבוד אב, שהרי חזינן שלא נענש יעקב על כיבוד אב בעבור שלמד תורה, אבל כיבוד אב ואם יתכן ונגרע ערכו ממצות תלמוד תורה אבל בודאי שאינו עדיף מת"ת, וזהו כוונת הגמרא דגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, והיינו שאם יש לאדם ב' מצוות, תלמוד תורה וכיבוד אב ואם, אמרינן דגדולה תלמוד תורה ויקיים אותה אפילו שתתבטל מצוות כיבוד אב ואם. (קהלות משה)

 

ויקח באבני המקום וישם מראשותיו וגו' (כח, יא)

כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן א"ר יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, תנא וכולן נבלעו באחד (חולין צא, ב) ולמה אפקיה ר' יצחק לפירושא דקרא מפשטיה, והלא אפשר היה לפרש דלקח אבן אחת מאבני המקום וליישב הסתירה בקל.

וליישב הדבר י"ל בהקדם קושיא אחרינא, דהיאך לקח יעקב מאבני המקום, והרי שנינו (ע"ז מה, א) כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים, וכל בנין ביהמ"ק בהר המוריה לא נבנה אלא על פי נביא וכדכתבו תו' שם, וא"כ יעקב גופיה היאך לקח מאבני הר המוריה שיש בהם חשש ע"ז.

אמנם ידוע יסודו של השואל ומשיב ליישב קושית הבית יוסף המפורסמה על נס פך השמן דחנוכה, מה נס היה ביום הראשון אשר מעיקרא היה די ליום אחד, ותירץ דהא היו צריכים לחשוש שנטמא פך השמן בהיסט, אכן כיון שראו שנעשה בו נס על כרחך אינו טמא שאין נס בדבר טמא.

ומעתה כמו כן ביעקב אילו לא היה נעשה נס באבני המקום לא היה יכול ישן עליהם מחשש ע"ז, ורק לאחר כי נעשה בהם נס שנעשו לאבן אחת היה זה לאות כי אין בהם ע"ז שהרי לא יתכן נס בע"ז ושפיר ישן בהם יעקב, והוכרח שפיר ר' יצחק לפרש קרא בהאי ניסא. (תכלת מרדכי)

ובדרך אחרת תתפרש קושית הגמ' דבקרא דויקח את האבן הוא אומר וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה, ודרשו חז"ל שקידשה במשיחה, וביאור הדבר שהוצרך להקדישה אף שכבר נתקדשו בימי אברהם. ובע"כ דכיון שהיה שוכב על האבן ונהנה ממנה בשוגג מעל בה ויצאה לחולין והוצרך להקדישה שנית, וזה היה קשה לגמ' דכיון דכתיב מאבני המקום ועל כרחך שהיו שם רבים א"כ למה לקח דוקא אותה האבן ששכב עליה וממילא הוצרך להקדישה שנית, ולמה לא לקח מאבנים אחרות שכבר קדושות הנה.

לזה תירץ ר' יצחק שכל האבנים נבלעו באחת, וכבר לא היו אבנים נפרדות כי אם רק בלועות באחת ויצאה לחולין ושפיר הוצרך להקדיש שנית. (פנים מאירות)

 

וישכב יעקב במקום ההוא (כח, יא)

וברש"י, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה.

איתא בגמ' מגילה (טז, ב) גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שיעקב לא נענש על הי"ד שנים שהיה אצל שם ועבר, והקשה הטורי אבן האיך יודעת הגמרא שת"ת יותר מכבוד אב ואם, אפשר ששניהם שקולין ויעקב בחר בת"ת, ולא נענש דשקולין הם. ותירץ שבבהמ"ד של שם ועבר היה בחו"ל כדכתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם (והחת"ס חולק ע"ז משום דכתיב ומלכי צדק מלך שלם וזה שם), וגם א"י היה מקודש שיצחק היה לו איסור לירד במצרים, ולפ"ז היה לו מצוה כיבוד אב ויישוב א"י נגד ת"ת, ואפ"ה הוא הלך לשם ועבר חזינן מהכא שת"ת יותר מכיבוד אב.

והברוך טעם בהגהות על הטו"א מתרץ, דהא דאמרינן על בנין בהמ"ק וה"ה על כיבוד אב דת"ת גדול מזה, הוא מפני שזה המביא לידי מעשה, ואם ת"ת וכיבוד אב שקולין היה לו לקיים כיבוד אב שזה מעשה, ואפ"ה הלך ללמוד בשם ועבר, ומזה ראיה שת"ת יותר גדול מכיבוד אב ואם.

ונראה לתרץ, דהרי כיבוד אב יש חיוב גם על בן נח דקבלו על עצמם, ובזה היה יעקב מחויב בודאי, משא"כ בזמן שיעקב היה בשם ועבר היה ע"כ רק לצד שהוא ישראל, דהרי להצד שהוא בנ"ח יש עליו איסור של לימוד התורה כדכתיב 'ומשפטים בל ידעום', ואם ת"ת לא היה יותר גדול מכיבוד אב, זה לא היה דוחה כיבוד אב שיש חיוב הן על ישראל והן על בן נח, ובזה בודאי חייב וכנ"ל.

וצ"ב למה הלך יעקב לשם ועבר, והא כתיב איש תם יושב אהלים והיה יושב ולומד. רק י"ל בדרך צחות כיון שהלך ללבן בין רשעים ובעת שנוסעים ללבן, צריך תורה אחרת, בלי שינה, רק תורה, ושמעתי מת"ח אחד מה שאמר רש"י בפרשת וישב דמה שלמד בשם ועבר הוא למד אח"כ עם יוסף ולמה רק עם יוסף, אלא כיון שיוסף היה צריך להיות במצרים, ויוסף היה צריך תורה לפני שהיה במצרים כמו התורה שהיה ליעקב לפני שנסע ללבן, שזו היתה תורה מיוחדת איך להתנהג בין העכו"ם בדינים מיוחדים וגם שלא להיות מושפע מהם ח"ו. (רבי דב וויס שליט"א)

 

וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו' (כח, יח)

ולכאו' כיצד שם את האבנים הללו מצבה, והלוא את האבנים הללו הניח קודם למראשותיו, ואי' בגמ' בזבחים דמזבח בעי להיות מצבה שלא נשתמש בו הדיוט.

אך הנה אי' בילקוט 'מאבני המקום מאבני המזבח', והיינו המזבח שנעקד עליו יצחק. ומכיון שכך הרי נתקדשו כבר, וא"כ בזה שהניחם יעקב אבינו למראשותיו לא נאסרו, דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו.

אך א"כ צ"ב, כיצד זה השתמש בהם יעקב למראשותיו, וכמבואר בגמ' דביקש להגן עי"ז מפני החיות, הלא היו קדושים. וכיצד מותר להנות מדבר קדוש.

ותי' ע"כ הזית רענן, דבזה שנתנן סביב ראשו כדי להגן עליו הוי שלא כדרך הנאה, ושרי.

(עוד תירץ, די"ל דהוי פיקוח נפש שנתנו מפני החיות, אך הוסיף דזה דוחק, דאטו לא היו לו אבנים אחרות). (חתם סופר)

 

אם יהיה אלהים ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך (כח, כ)

צ"ב מדוע ביקש יעקב רק על ענין השמירה בדרך ולא ביקש על שאר ההבטחות שהבטיחו הקב"ה, 'והיה זרעך כעפר הארץ וכו".

ונראה לבאר, דהנה הקשה הרמב"ם בפהמ"ש מדוע חשש יעקב שמא יגרום החטא ותתבטל ההבטחה שהבטיחו הקב"ה 'ושמרתיך בכל אשר תלך', הרי מבואר שכל הבטחה שמבטיח הקב"ה לטובה אינה בטלה לעולם ואפילו אם יחטאו, ותירץ דכל מה שהבטחה לטובה אינה בטלה הוא רק כשהקב"ה אומר לנביא שיבטיח לישראל, אבל כאן שהבטיח הקב"ה ליעקב בעצמו ולא ע"י נביא, בזה שייך שיגרום החטא ותתבטל ההבטחה. ולפ”ז נראה לומר דהבטחה שהיא הבטחה לכלל ישראל בזה אפילו אם לא אמר הקב"ה לנביא למסור ההבטחה לישראל אלא אמרה רק לנביא עצמו מ"מ אינה בטלה, ורק בהבטחה לנביא עצמו שייך שיגרום החטא ותתבטל ההבטחה. ולכן במה שהבטיח הקב"ה ליעקב 'והיה זרעך כעפר הארץ וכו" כיון שהם הבטחות לכלל ישראל לא הוצרך יעקב לבקש עליהם, דכיון שהם הבטחות לכלל לא שייך בהם שיגרום החטא ויתבטלו, אבל ההבטחה של 'ושמרתיך בכל אשר תלך' כיון שהיא הבטחה ליעקב לבדו חשש יעקב שמא יגרום החטא ותתבטל, ולכן שב יעקב וביקש עליה.

ולפ"ז מבואר היטב מה שנאמר להלן (לב, יב) 'הצילני נא מיד אחי כי ירא אנכי פן יבא והכני אם על בנים ואתה אמרת היטב איטיב עמך', ופרש"י הטעם שחשש יעקב 'שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו', ולכאורה קשה דכיון שחשש יעקב שמא נתלכלך בחטא א"כ מה הועיל במה שאמר 'ואתה אמרת היטב איטיב עמך', דלכאורה כיון שחטא נתבטלה ההבטחה, אמנם לפי הנתבאר הוא מיושב היטב, שאמר יעקב שאף שנתלכלך בחטא מ"מ ההבטחה של 'ושמתי זרעך' שהיא הבטחה לכלל לא שייך שתתבטל ע"י החטא, דהבטחה לכלל אינה בטלה לעולם אפילו ע"י חטא. (נתיב רפאל)

 

וידר יעקב נדר וכו'. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כ-כב)

יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדישו הרי זה חייב להקדישו משום נדרו, ואם לא הקדיש ה"ז עובר משום בל תאחר ולא אל דברו וכו', ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר (רמב"ם ערכין פ"ו הל"א).

הנה נקט הרמב"ם הלכה זו לדבר חידוש, ואף הצריך לה מקור מקראי דידן, ולכאורה הרי פשוט כן מסברא, ומהי תיתי שלא יחול דין נדר על זה, ומה לי אם נדר לעשות דבר מצוה או לעשות הקדש וצדקה, וכיון שהחיל החיוב על עצמו שיעשה כך וכך ה"ז חל ומהו ענין לדבר שלא בעולם, וכיון שהחלות על עצמו והרי הוא ישנו בעולם.

ומוכח ברמב"ם דיסוד חסרון דבר שלא בא לעולם הוא מטעם חסרון בגמירות דעת, ותלינן שלא סמכא דעתיה לעשות הדבר בלב שלם, וא"כ ה"נ היה מקום לדון גבי נדר, אף שלא חל בהחפץ עצמו מידי, מ"מ הרי לא סמכא דעתו להתחייב בלב שלם ואין חל הנדר, והוא שחידש הרמב"ם והוכיח מהכא, שכל חסרון דבר שלא בא לעולם נאמר לגבי הדעת הא לימא הנצרכת לחלות קנין והקנאה, אך לשאר חלותים כמו נדר שפיר חייל גם כשהדבר לא בא לעולם. (משאת המלך)

 

ושבתי בשלום אל בית אבי וכו'. וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כח, כא-כב)

בשלום שלום מן החטא (רש"י).

צ"ב מנא ליה לרש"י דאין הפירוש כפשוטו בשלום ובשלוה.

ונראה לבאר ע”פ הגמרא בכתובות (נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דכתיב 'עשר אעשרנו לך' והיינו שני עשרונים שהם חומש, אמנם איתא באגרא דפרקא (אות קפ"ז) דהא דאל יבזבז יותר מחומש דווקא אם לא חטא, אבל אם חטא יבזבז ככל יכלתו שנאמר 'וחטאך בצדקה פרוק'.

ומבואר היטב מה שהוכיח רש"י דבשלום היינו מן החטא, דכיון שאמר יעקב 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' דהיינו רק חומש ולא יותר בע"כ שהיה שלם מן החטא, דאם לא כן היה חייב לבזבז ככל יכלתו ואפילו יותר מן החומש, וכיון שלא הפריש אלא חומש מוכח שהיה שלם מן החטא. (בנין דוד)

ובאופן אחר אפשר לומר שדקדק רש"י לשונו שאמר ושבתי בשלום ולא אמר ושבתי לשלום, והרי אמרו בגמ' (ברכות סד, א) הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, ופירשו המפרשים כי משמעות תיבת בשלום היא שיילך באותו שלום שבא עמו, ואילו לך לשלום משמעותו שיהיה לו שלום במקום החדש איליו הוא בא.

ומעתה אילו היה מבקש יעקב שיהיה לו שלום בביתו כאשר ישוב היה לו לומר ושבתי לשלום, ואם אמר בשלום על כרחך היתה כונתו לשמור על אותו שלום ממנו הוא בא, וא"כ ודאי נתכוין לשלימות מן החטא שביקש לשמור על שלימות אשר אתו ולבלתי היפגש בראותו דרכי לבן.

ועוד אפשר לומר, ע"פ מה דמצינו בגמ' (תענית ח, ב) דר' שמואל בר נחמני הורה דאם סובלים גם מרעב וגם ממגפה, צריך להתפלל על הרעב בלבד. דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב, וממילא לא היה שייך לפרש דכוונת יעקב שיחזור בשלום בגופו, דהלוא כבר ביקש ו'נתן לי לחם לאכול' וא"כ כלול בזה ג"כ שיחזור בשלום בגופו, דהלוא כי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב, ולכן הוצרך רש"י לפרש דהכוונה היא בשלום מן החטא. (יעלת חן)

 

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (כט, א)

על שום מה פירט הכתוב אופן הליכתו של יעקב שהיתה בנשיאת רגליים, ומה ענין בפירוט זה ומה נשתנה מתחילת הליכתו שלא נאמר בה אלא גוף ההליכה "וילך חרנה".

אלא בא הכתוב לומר כי תחילת הליכתו מבאר שבע עד הר המוריה לא היתה בנשיאת רגלים כי אם בקפיצת הדרך, ורק מכאן והילך היה צריך לישא רגליו ולא קפצה לו הדרך עוד, וטעם הדבר כי ההליכה לחרן היא מציווי הוריו והיה מקיים מצוה בהליכה לשם ואם תקפוץ לו הדרך לא יהיה יכול לקיים המצוה, אכן ביאתם להר המוריה שפיר היתה בקפיצת הדרך שלא יטרח אותו צדיק. מ(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

 

עודנו מדבר עימם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא (כט, ט)

וכי מאי נ"מ, של מי היה הצאן, עד שהתורה הוסיפה וציינה 'אשר לאביה'.

אלא, דאי' בגמ' (ב"מ ה, ב) אמר רב יהודה: סתם רועה פסול לעדות, דסתמיה גזלן הוא שמרעה בהמותיו בשדה של אחרים, ומוקי ליה בגמ' דדוקא ברועה בהמותיו שלו, אבל אם רועה בהמותיו של אחרים אינו נפסל לעדות דחזקה אין אדם חוטא ולא לו.

והנה מצינו בגמ' (ב"מ צ, ב) דבנו גדול לכו"ע כאחר דמי, ובנו קטן מצינו שם מחלוקת.

משום כך הוצרכה התורה להוסיף דרחל היתה רועה את הצאן אשר לאביה, וא"כ שפיר נחשבת היא כאחר ואין חשש ברעייתה את הצאן. (עין יוסף)

 

ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה (כט, כד)

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה (כט, כט), הרי שינה הכתוב, וברחל הוא אומר בלשון הרגיל שנתן לרחל את בלהה, ואילו בלאה מתחילה הוא אומר ויתן לה את זילפה, ואין מפרש למי, ורק אח"כ הוא שונה ומפרש שהיה זה ללאה, ויש להבין טעם הדבר ששינה הכתוב בלאה מפשטות הלשון, שבתחילה סתם ואח"כ פירש.

והנה רש"י פירש לקמן (ל, י) שהיתה זלפה צעירה בשנותיה מכולן, ומנהג היה ליתן שפחה גדולה לגדולה וקטנה לקטנה, והיה ללבן ליתן את בלהה ללאה ואת זלפה לרחל, אולם כדי לרמות ליעקב שלא יבין שמכניסין לו את לאה נתן לבן את זלפה ללאה, ודבר זה רמז הכתוב באומרו ויתן לבן לה את זלפה, היינו שעשה זאת בדרך רמאות, כאילו אכן היא אמורה להיות שפחתה של רחל, ולא פירש למי הוא נותנה, ורק באמת נעשתה שפחה ללאה. (אבני שהם)

 

ויהי בבוקר והנה היא לאה (כט, כה)

לכאורה קשה הלא אף בלילה היא היתה לאה אלא שיעקב לא ראה זאת, ולא היה לו לכתוב אלא 'ויהי בבוקר ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי'.

ונראה ליישב ע"פ מש"כ רש"י בביאור הפסוק 'ויהי בבקר והנה היא לאה. אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה אמרה עכשיו תכלם אחותי, עמדה ומסרה לה אותן סימנים'. ולפ”ז י"ל דכוונת הפסוק 'הנה היא לאה', היינו דווקא בבקר, אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסרה לה הסימנין, וקיימא לן דסימנין דאורייתא והוי סימן מובהק, ולפיכך בלילה הרי היא רחל לענין דינא לסמוך עליו. (גור אריה)

 

ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן (ל, ב)

וברש"י, אשר מנע ממך, את אמרת שאעשה כאבא אני איני כאבא, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים ממך מנע ולא ממני.

יש להקשות מפני מה לא רצה יעקב להתפלל עבור רחל, וגם צ"ב מה שהשיב אשר מנע ממך ולא ממני וכי דאגתו רק בשביל עצמו ולא בשבילה. והאריך בזה הרמב"ן וכתב בסיום דבריו 'כי הדבר ביד אלוקים ולא בידו, ואביו נשמעה תפילתו שהוא צדיק ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן ונכון הוא'. והדברים צ"ב.

ונראה לבאר, דהנה יעויין בהגהות רע"א או"ח (רל, א) 'אל יתפלל אדם לבקש דבר שאינו כפי הטבע ואף שהיכולת ביד הקב"ה, כגון הפילה אשתו לח' חדשים אין מתפללים עליו שיחיה ואסור להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס בשינוי עולם כגון שיוציא אילן זה פירותיו קודם זמנו'.

אך באמת יש שני ענינים של תפילה, יש מהלך בתפילה הנעשית בדרך של בקשה וע"ז כתב הגרע"א שאין לבקש על שינוי הטבע, אבל יש גם מהלך של תפילה בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים ששייכת גם בשינוי הטבע, וכמ"ש הגר"ח מוולאז'ין בספר עץ החיים (אות קס"א) 'כי האיש הנודע לגדול בתורה וקדוש לא יפלא כי רצון נביאיו ויראיו עשה ה', והטבע יטע לפועלים לכל אשר חפצו', וביאר בזה מה שמצאנו בחז"ל מעשה נסים.

והנה גם תפילתו של יצחק על רבקה היתה תפילה על שינוי הטבע וכמבואר במדרש שם, שלא היה לה בית רחם כלל והיה התפילה על שינוי הטבע, וזה במהלך של כח הצדיק על שינוי הטבע, ולכן ביקשה רחל את יעקב הב לי בנים בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, ולא רצה יעקב להתפלל על זה כי היה בזה שינוי הטבע, ואף שבידו לפעול גם שינוי טבע, כיון שכך היתה גזירת שמים לא רצה להתפלל על זה. ועל כך אמרה לו רחל שגם אביו התפלל על שינוי הטבע וביטול גזירות שמים, ועל זה השיב לה שאביו כיון שלא היו לו בנים ועתיד היה להיות לו בנים שהרי היתה הבטחה שיהיה לו זרע, משום כך עמד והתפלל תפילה זו שיהא שינוי הטבע, אבל הוא כיון שיש לו בנים, ורק היא זו שאין לה בנים, לכך לא רצה להתפלל על שינוי הטבע לפעול ההיפך מגזירת שמים, וזהו שאמר 'התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן', שלא רצה לפעול שינוי הטבע היפך מגזירת שמים. (רבי דוד כהן שליט"א)

 

ותתן לו את בלהה שפחתו לאשה ויבוא איליה יעקב (ל, ד)

ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה (ל, ט), יש לעמוד על שינוי הלשון בפסוק, שאצל רחל הוא אומר "ותתן" גרידא, ואילו גבי לאה קודם שנתנה לזלפה נאמר "ותקח", ויש להבין קיחה זו שקודם נתינה מה טיבה.

והנה בכל מקום שנאמר לקיחה בתורה פירש רש"י דהיינו לקיחה בדברים, וכדרך שמצינו שאמר הקב"ה למשה (ויקרא ה, ב) קח את אהרון ואת בניו, ופירש"י קחנו בדברים ומשכהו, וכן הוא אומר בקרח (במדבר טז, א) ויקח קורח, ופירש"י משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים.

ומעתה מובן היטיב כי לאה אשר כבר ילדה ארבעה בנים ליעקב היתה צריכה ליקח את זלפה בדברים שתסכים ללדת ליעקב, כי היתה זלפה חוששת שאם תלד יהיו בניה בני השפחה נחותי דרגה מבניה של לאה בני הגבירה, ועל כך נאמר בה ותקח, שהיתה צריכה לקחתה בדברים כדי שתתרצה, לא כן רחל שלקחתה לבלהה עוד קודם שילדה, ואדרבה לקיחתה היתה כדי שתיבנה גם היא ממנה, ואכן כשילדה בלהה אמרה רחל "דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" כי הרגישה שנבנית היא על ידה, והיתה בלהה רוצה לבוא אל יעקב ולא היה צריך לקחתה בדברים, ועל כן אמר הכתוב "ותתן לו" שנתנה מיד. (אבני שהם)

 

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים (לב, ג)

צ"ב דבתחילה כאשר ראם נאמר 'מחנה אלהים' לשון יחיד, ואילו כשקרא להם קרא 'מחנים' לשון רבים,

ונראה לישב ע"פ מה שפרש"י 'מחנים שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו'.

והנה איתא בשמות רבה (לב, ו) 'עושה אדם מצוה אחת הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו וכו', עשה הרבה מצוות נותן לו הקב"ה חצי מחנהו שנאמר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, והוא חצי מחנהו שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן', ולפ”ז יעקב שניתן לו ב' מחנות לשמרו של חו"ל ושל א"י, נמצא שקיבל שיעור מחנה שלם של הקב"ה,

וזהו שאמר יעקב כאשר ראם 'מחנה אלהים' לשון יחיד, שהרי הם שיעור מחנה אחד שלם של הקב"ה, אבל כשהבין שהם באים לשמרו קרא שם המקום 'מחנים' לשון רבים, כיון שאצלו הם שיעור ב' מחנות. (לוית חן)

 

 

באדיבות "אשובה"