
ציור - האמן ר' יואל וקסברגר
דבר תורה לפרשת בשלח – מאת הרב איתי אליצור שליט"א
מתי הבינו ישראל שהם יצאו ממצרים
החשש העולה מיד ביציאת מצרים הוא "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". החשש הזה אכן התגשם ככתבו וכלשונו בחטא המרגלים. אבל גם לפני חטא המרגלים, כשאין מים העם רוצה לשוב למצרים, כשאין אוכל העם רוצה לשוב למצרים, כשהאוכל לא מספיק טעים העם רוצה לשוב למצרים, בשנה הארבעים, בניהם של היוצאים ממצרים מתלוננים למה יצאנו ממצרים, ואפילו בימי ישעיהו יש לישעיהו ויכוח גדול עם בני דורו הנשענים על מצרים.
וזה לא התחום היחיד שבו אנו מוצאים את מצרים בפרשה. לכאורה, מטרת כל הנס הגדול היא מצרים. "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’". "וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו". ואכן, התכנית מתקימת, מצרים יודעים ומכירים את ה': "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". למה נכבד ה' בפרעה ובפרשיו? לא עדיף שיכבד בתוך בני ישראל? מה התועלת בכך שידעו מצרים את ה'? הלא זה הדבר האחרון שידעו בחייהם? מיד אחרי שידעו הם ימותו.
המטרה היא לא שידעו מצרים את ה'. המטרה היא לא שיאמרו מצרים "כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם". המטרה היא שישראל ידעו את ה' ויאמרו "אָשִׁירָה לַה’ כִּי גָאֹה גָּאָה … עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: ה’ אִישׁ מִלְחָמָה ה’ שְׁמוֹ: … מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
זוהי המטרה, אבל הדרך להגיע אליה עוברת דרך ידיעת מצרים.
למה בא משה אל פרעה באמצעות טריקים חרטומאיים? למה הוא משחק במגרש המצרי?
כי ישראל מוכנים להכיר בה' רק אם גם מצרים מכירה בו.
ישראל מאמינים בה', אבל הם מאמינים גם במוסכמות של המעצמה הגדולה של דורם. ידידתנו הגדולה שמעבר לים, או שבתוך הים, או שמתה על שפת הים, ואנחנו מתים עליה.
בני ישראל חיים בתפישה שלפיה לא להאמין במוסכמות המצריות זה ממש לא לעניין, זה פרימיטיבי, זה חשוך. אנחנו נאורים ומאמינים במדע ובמודרנה המקובלת, כי אנשים מודרניים אנחנו. ההגדרה של מודרני הוא מי שמאמין בכל דור ודור במוסכמות של פרעה של דורו. אחרי שמצרים מכירים בה', מסתבר שאפשר להאמין בה' ולהשאר מודרני. ברוך ה'.
בכל דור ודור רואה אדם את עצמו כעבד למצרי של דורו, ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולצאת מתחת ידי פרעה של תקופתו. להכיר שיש לעולם מלך אחד שערכיו הם הקובעים: ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.
בשירה ישראל מכירים את ה' כי המצרים מכירים אותו. ואולם, התהליך מתקדם: במן זה כבר נעשה ללא תווך מצרי: " עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה’ הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", " וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".
אם נדע שה' מולך, ונדע את ה', נוכל להגיע להר סיני. שם יוכל ישראל להאמין לא מפני שמצרים מאמינים, אלא כי מצרים כבר לא רלוונטיים עוד. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.
שירת הים רואה את ה' ביחס למצרים. היא מהללת את ה' בכך שהוא גבר על המצרים, שהוא יותר חזק מהמצרים, ושהוא יותר חזק מאלי מצרים: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה’ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ". ה' מולך על כל העולם, אבל הוא ראשון בין שוים. הוא בשורה אחת עם המצרים.
במעמד הר סיני עולה האמונה בדרגה. אין צורך עוד להתיחס למצרים. מצרים מיצגת את השלילה, הפרימיטיביות והרוע: "אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
הענן, האש והים
הנס המבואר בפרשה היטב ובאריכות הוא שמשה נטה את ידו על הים ובני ישראל עברו בו ביבשה, המצרים באו אחריהם בים, הים שב לאיתנו, והמים כִסו את הרכב ואת הפרשים.
ואולם, בתוך הפרשיה יש כמה פסוקים שמזכירים גורם נוסף: נאמר כבר בתחלת הפרשיה "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם". וגם תוך כדי המלחמה נאמר "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה ולא קרב זה אל זה כל הלילה". ובהמשך: "ויהי באשמרת הבקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהם את מחנה מצרים". והמצרים ראו ואמרו "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים".
ה' מתגלה כאן באש וענן. כמו שהוא עתיד להתגלות גם בהר סיני, במשכן, ובעוד כמה מקומות במדבר. והוא הולך לפני ישראל לנחותם הדרך. הענן חוצץ בין ישראל והמצרים, ומגן על בני ישראל. אבל הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת בצל נס קריעת הים, התופש את המקום המרכזי. נראה שלא רק הפרשה מצניעה את ההתגלות הזאת, גם ישראל לא יחסו לה חשיבות. ישראל ראו כבר בצאתם ממצרים את עמוד הענן שבראש המחנה, אבל זה לא הביא אותם לא להאמין ולא לשיר. בקריעת הים הם לא ראו את עמוד הענן, שהיה מאחוריהם, ורק המצרים יכולים היו לראותו. ישראל ראו את משה הנוטה את ידו. ורק משראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, כלומר את תוצאות מעשיו של ה', את מצרים מת על שפת הים, האמינו ושרו. הם לא שרו למראה הנס, הם לא שרו למראה מעשי ה', הם שרו למראה המצרים המוכים ביד ה', כשאת המכה עצמה טחו עיניהם מראות. (היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים היינו המצרים המתים).
בכל מלחמה אפשר לראות את יד ה' ואפשר לא לראות אותה. אפשר לראות רק את הים והמצרים, ואפשר לראות בכך את יד ה'. לא כל אדם מצליח לראות את ההתגלות, אבל היא נמצאת בכל מקום.
בשירה מודגש בעקר הנס הגדול, הנגלה. קריעת הים וטביעת המצרים. בעקר טביעת המצרים, קריעת הים היא רק האמצעי. האם אפשר למצוא בשירה גם את ראית ה' המנחה בדרך? יש כמה פסוקים שאולי רומזים לכך, כמו "וברב גאונך תהרס קמיך תשלח חרנך יאכלמו כקש", אולי גם "גאה גאה", גם "נחית בחסדך" אולי רומז לפסוק "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך". וכמובן הפסוק "זה אלי", שחכמים דרשוהו שישראל ראו התגלות. ואולם כל אלה אינם אלא רמזים. ליתר דיוק: ספק רמזים, פסוקים שאם נרצה נוכל לפרשם כרומזים למראות הענן והאש, אבל אין הכרח לפרש אותם כך. קריעת הים וטביעת המצרים מפורשים בשירה. התגלות ה' בענן – ספק גדול אם נזכרה כלל. גם בשירה, כמו בעולם המעשה, אפשר לראות את ההתגלות, ואפשר שלא לראות. גם ישראל לא ראו אלא אחרי שהמצרים הכירו בה' הנלחם במצרים.
ה' איש מלחמה, הוא לוחם במצרים באמצעות איתני הטבע שיצר. על ישראל הוא מגן באש וענן.
והשירה שמה את הדגש לא על האש והענן והתגלות ה', אלא על שליטתו ומלכותו של ה' על הים, והטבעת המצרים בו.
לכאורה, אפשר היה לתאר את כל מעשה קריעת ים סוף בלי לכלול בה את פסוקי ההתגלות. הם לא מלאו תפקיד בקריעת הים ובטביעת המצרים. מאידך, הענן חצץ בין ישראל למצרים, ואולי אפשר היה להגן על ישראל מפני מצרים גם ללא קריעת הים. נמצא שקריעת הים לא באה כדי להגן על ישראל אלא כדי להטביע את המצרים. הגנת ישראל נעשתה ע"י האש והענן. אעפ"כ, גם המבנה של הפרשה, וגם בני ישראל בשירתם, שמים את הדגש דוקא על קריעת הים והיד הגדולה שעשה ה' במצרים.
הענן והאש אינם מראה ה', לה' אין מראה. ההתגלות הגדולה שמביאה לשירה הגדולה היא שליטתו של ה' בעולמו, והנעתו את הכחות הגדולים שברא. זוהי היד הגדולה שראו ישראל, שמלמדת שמי כה' נאדר בקדש, ושה' ימלך לעולם ועד.
ועוד יש לומר, שקריעת הים היא חלק מהמופתים בהם מוכח שה' שולט בכחות הטבע. היא חלק מהמופתים המביאים את מצרים לדעת את ה'. ע"י קריעת הים מאמינים מצרים כי ה' נלחם להם במצרים. וישראל מאמינים שה' מושל בעולם ומולך בו. זוהי המדרגה של יציאת מצרים שהגיעה אל שלמותה בקריעת הים.
היכולת לראות את האש והענן, היא מדרגה גבוהה יותר, שמקומה בהמשך ספר שמות. בהר סיני ובמשכן. בקריעת הים ישראל עוד לא מצליחים לראות את האש והענן. אבל האש והענן כבר נוכחים שם אע"פ שישראל עדין לא יכולים לראות אותם. מעת שיצאו ישראל ממצרים שכינה עמהם. השכינה שורה על ישראל ומגנה עליהם, אך הם טרם למדו לראותה.
ואכבדה
ה' אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ וַיַּעֲשׂוּ כֵן". זאת התכנית. פרעה יגיד על ישראל כי נבכים הם בארץ, וירדוף אחריהם.
לכן היה צפוי שהפסוק הבא (המתאר את בִצוע התכנית) יפתח במלים: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר". אבל לא זה מה שכתוב, כתוב דבר אחר לגמרי: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ".
מה פירוש "כי ברח העם". רוב המפרשים מפרשים שהוגד למלך מצרים שהעם לא חוזרים אחרי שלשה ימים. אבל אם כך קשה: למה צריך להגיד למלך מצרים כי ברח העם? הוא לא יודע שברח העם? צריך להגיד למלך מצרים שהעם נבכים בארץ וסגר עליהם המדבר, אבל למה צריך לומר לו שברח העם?
ועוד קשה: הלא הפסוק הזה עצמו אומר שפרעה ידע שהוא משלח את ישראל לעולם, שהרי נאמר כאן בפירוש: "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם", כלומר: עד עכשו רצינו שהם אכן ילכו, כעת נהפך לבבנו. לא זו אף זו: נאמר כאן: "וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ", כלומר: המצרים הבינו מלכתחילה שהם שִלְּחו את ישראל.
יתכן שזה ההסבר: פרעה חשב שהוא מגרש את ישראל ממצרים, ואשר ראינו את ישראל היום, לא נוסיף לראותם עוד עד עולם. הם ילכו למדבר, ואני אוכל לשכוח מהענין ולדעת שמעולם לא היה מישהו שהביס אותי. ישראל לא הביסו אותי, להפך, גרשתי אותם. כי אני החזק ואני מגרש מארצי את מי שלא מוצא חן בעיני. אבל כשמתברר לו שהם לא מתרחקים אלא עומדים בסמוך למצרים, הדבר מרגיז אותו. הוא אינו יכול לסבול את העובדה שבני ישראל ישבו בסמוך אליו כבני חורין. שהם לא גורשו אלא ברחו. זאת השפלה גדולה מדי.
לכן הוא יוצא למלחמה להשיב את כבודו ולהשפיל את ישראל.
לכן ה' יוצא למלחמה כדי להכבד. ה' כבר הוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא לא רוצה שהם יצאו ממצרים כמגורשים בבוז. הוא רוצה שהם יצאו בכבוד. הוא רוצה להכבד בפרעה ובכל חילו.
להלן נאמר "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". בפשטות, בכבדות מלשון כובד. אבל המלה הזאת באה להזכיר גם את "ואכבדה בפרעה". ה' נכבד בפרעה. ה' נכבד ופרעה כבד. כמובן שכל זה בא להזכיר גם את הכבדת לב פרעה.
מהי השירה
השירה מחולקת לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את המלחמה שעשה ה' במצרים. החלק השני הוא ההמשך: צִפיה לעתיד.
החלק הראשון עוסק במלחמה, פסוקי תיאור ופסוקי שבח לה'. הנושא הוא לא קריעת הים אלא הטבעת המצרים. קריעת הים עצמה איננה מוזכרת אלא במקום אחד, וגם זה רק כחלק מההמשך. כדי לתאר למה נכנסו המצרים לתוך הים, אומרת השירה וברוח אפיך נערמו מים וכו', ולכן אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, ואז נשפת ברוחך כסמו ים. הנושא הוא המלחמה, קריעת הים היא רק האמצעי.
חלקה הראשון של השירה בנוי משלשה מחזורים של תיאור המלחמה ושבח לה'. בכל מחזור: שבח, תיאור מלחמה והשלמת השבח. במחזור הראשון מתוארת המלחמה בחצי פסוק, סוס ורכבו רמה בים, מתוך התיאור הזה בא שבחו של ה', שהוא עֻזנו וישועתנו אלהינו ואלהי אבותינו. לכן נשבח אותו. המחזור השני: ה' הוא איש מלחמה, לכן ירה בים את מרכבות פרעה וחילו וכִסה אותם במים. שהרי ה' ימינו נאדרת ובחרונו הוא המשמיד את אויביו. פסוק השבח הזה אפשר שהוא שיך למחזור השני, ואפשר ששיך לשלישי. השלישי עוסק במלכדת שנלכדו בה המצרים, ומסיק מי כמכה באלים ה' וכו'. שני המחזורים הראשונים לא תארו את הנס אלא את המלחמה. רק המחזור השלישי מתאר את נס עמידת המים כנד, וגם זה לא כדבר שיש לו חשיבות כשלעצמו, אלא כאמצעי להלחם במצרים.
ישראל תופשים כעקר לא את הנס, אלא את המלחמה במצרים והטבעתם. ישראל, שברגע זה ראו נס שבא ללמד על גדלו של ה', מצליחים לראות מעבר לכך. ה' אינו רק חזק ועושה נסים. הוא לוחם, והוא עֻזנו ומושיענו. (אם כי התיאור תאר את חורבן המצרים ולא את ישועת ישראל). השירה תופשת את הנס לא כארוע חד פעמי שבאמצעותו נצלנו מצרה אחת, אלא מסיקה ממנו מסקנה כללית הנוגעת לכל העולם ולכל הזמנים. השירה רואה את הנס כחלק ממהלך כלל עולמי שסופו הכנסת ישראל לארץ, והוא מלמד שיש לנו עז וישועה.
החלק השני של השירה עוסק בצִפיה לעתיד. אחרי שתארנו את ה' המכה באויבינו, באה ההבנה שהמלחמה הזאת נועדה לא רק להציל את ישראל מפני פרעה הרודף אחריהם, אלא בעיקר כדי להעביר את ישראל אל הארץ, וה' ימלך עליהם. הנס של העברת ישראל בין גזרי הים לא נזכר בשירה. (אמנם, נזכר לפניה ולאחריה שבני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, אבל נראה שאין זה חלק מהשירה. השירה נגמרת בה' ימלך לעלם ועד. נכון שהפסוק "כי בא סוס פרעה" כתוב אריח ע"ג לבנה, אך אין להביא מכאן ראיה שהוא חלק מהשירה, שהרי גם "ותשקט הארץ ארבעים שנה" כתוב אריח ע"ג לבנה אע"פ שברור שאינו חלק מהשירה. וכבר דנו בכך המפרשים). בשירה לא נזכר הנס של הליכה ביבשה בתוך הים, אבל נזכר עצם הנס של העברת ישראל אל נוה קדשו של ה', הר נחלתו, מכון לשבתו, מקדש כוננו ידיו. דוקא החלק השני של השירה, מכיל את היציאה מהסגר של המדבר מכאן, הים מכאן ופלשת מכאן, והמעבר הנסי אל ארץ ישראל.
לא כל מי שה' גואל אותו רואה את זה בעיניו. יש הרבה אנשים שה' גואל אותם ומשיב אותם לארצם והם עדין מתעקשים לא לראות את הנס, ולטעון שלא היתה כאן גאולה. אך בני ישראל רואים. במצרים הם עוד לא ראו, אבל כעת, על הים, הם מבינים שהם נגאלים, הם מבינים שמה שהם רואים בעיניהם, היא היא הגאולה שה' הבטיח ליעקב אביהם, ושרים.
מתוך כך, השירה מובילה לבשורת מלכות. המלחמה שעשה לנו ה' והובלתו אותנו אל נחלתו, מלמדים שה' אינו רק אלהינו ואלהי אבותינו, ואינו רק איש מלחמה. מסקנת השירה היא המלכת ה'. ה' הוא מנהיג מדינה ועם.
גם החלק השני של השירה מכיל התפעלות מהמלחמה. אלא שהפעם אין הדבר מכוון אל המצרים אלא אל פלשת שמפניה אנו חוששים ולכן אין ה' מעביר אותנו בה, ואל כנען שאותם אנו אמורים לכבוש. נזכרו כאן גם אלופי אדום ואילי מואב, גִבורי ספר בראשית. אבל עקר הבשורה היא בהיות המלחמה הזאת שעשה לנו ה' במצרים, בסיס למלחמת המלכות של איש המלחמה המוליך את עמו אל ארצו וכובשה לפניהם. בני ישראל תופשים את הנס שהם ראו לא רק כישועה מפני הצרה שהיתה להם, אלא כפתיחת הדרך אל ארץ ישראל, והפחדת העמים שישראל יראים מהם בארץ ישראל ובדרך אליה. לכן מסתיימת השירה בהכרזה המקובלת, אך לא ביחי המלך לעולם ועד, כמו שממליכים בשר ודם שמלכותו ברורה וחייו בספק, אלא כמי שממליכים את ה' שאין חייו בספק, והחדוש הוא שאינו רק איש מלחמה ואלהי אבי, אלא מלכנו ומנהיגנו.
המסקנה מכך שהוא אבינו, אלהי אבותינו, וגם עֻזנו ואיש מלחמתנו, היא שהוא ימלוך עלינו, ואנו מריעים לו בשמחה יחי המלך!
החלק השני של השירה מדגיש שני נושאים: את היות התהליך שהעם רואה מול עיניו חלק מהתהליך הנבואי, ואת גבורת ה'.
ושניהם אחד.
ישראל ראו את יציאת מצרים ולא האמינו. ישראל התחילו להאמין רק אחרי שראו את המצרים אומרים כי ה' נלחם במצרים, ואת המצרים טובעים, ואת ה' מנצח במלחמה את פרעה החזק. לא רק שהתחילו להאמין בכחו, גם האמינו שהגאולה שהם רואים בעיניהם היא חלק ממורשת אבותיהם מימי יעקב שאלהים יפקוד אתכם מזה והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ. לכן הם מדברים על נוה קדשך והר נחלתך ומכון לשבתך. הם מבינים שלא סתם מופתים לנגד עיניהם, אלא התגשמות חזון יעקב שהאמינו ולא האמינו בו בכל ימי הגלות, וכעת הוא מתרחש לנגד עיניהם.
זאת ועוד – כעת הם ראו שה' יכול לנצח במלחמה. וזה חזק בהרבה מכמה מופתים שבאו להוכיח כי אני ה' בקרב הארץ. מי שמאמין שה' עושה מופתים במצרים, הוא מאמין ולא מאמין. הוא אומר "אני מאמין, אבל עם אמונה לא הולכים למכלת". זו לא אמונה אמתית. זה לא באמת מועיל לעניינים החשובים באמת. אחרי שראו ישראל את ה' נלחם – הם באמת מאמינים, ואומרים שמעתה ה' מנהיג את העולם. שמעו עמים ירגזון וכו'.
כלומר: ראינו בעינינו שה' אכן מנהיג את העולם, וחזונו יתגשם באופן ריאלי. נבואת ה' ליעקב היא גורם ריאלי לא פחות מחילו של פרעה ומרכבותיו.
כעת, אם ינחם העם בראותם מלחמה ויאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה, זה לא מיראת המלחמה אלא מאהבת מצרים ומאיסת ארץ חמדה.
כל המופתים שעשה משה לעיני פרעה, באים ללמד שה' חזק, משה לא מצפה מפרעה להבנה עמוקה מזו. אבל בני ישראל, בבת אחת הבינו הרבה יותר מכך. הם הבינו שה' מלך.
היד הגדולה שראו ישראל על הים היא שה' לא רק עושה מופתים, אלא גם איש מלחמה. ה' הוא לא רק אל מוכשר שעושה מופתים והופך מים לדם, אלא מושל ומולך. באמצעות מופתיו הוא מולך על העולם ומושל בו ומנהיגו לפי רצונו. לכן מבינים ישראל שכל מה שקרה הוא חלק מהתהליך ההיסטורי בעולם, וה' ימלוך לעולם ועד.
ישראל ידעו שהם עתידים להגאל ולעלות לארץ. יעקב ויוסף אמרו להם זאת. אבל הם לא הצליחו לראות במכות מצרים את יד ה'. רק אחרי שראו כיצד חיל ה' מביס במלחמה את חיל פרעה, הבינו שה' מלך.
לכן על הים גם השבת הטבע לאיתנו נעשית במטה, מה שלא היה במכות. היא היא המלחמה.
איזה מקדש
כמה פסוקים בשירה רומזים למקדש. נהלת בעזך אל נוה קדשך. תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד-ני כוננו ידיך.
אפשר לפרש בשלש דרכים מיהו אותו הר נחלה נוה קדש. אפשר שהכונה לארץ ישראל. א"י כֻלה היא נוה קדשו והר נחלתו, ההר הטוב הזה והלבנון. בפרשת דברים היא מכונה הר האמרי. ההעברה בים סוף היא העברה אל הארץ, והיא הכרחית כי אם אין הולכים בדרך ארץ פלשתים, אי אפשר להגיע לארץ ישראל או להר סיני, אלמלא עוברים את הים. אחרי שעברו את הים, הם שרו ושמחו על כך שהנה התקימו דברי יעקב שה' ישיב אותם אל הארץ. אפשר גם שהר נחלתו ונוה קדשו הם הר סיני, שהרי תפקידו של משה כפי שנִתן לו בסנה היה להביא את ישראל להר סיני. לכן משה מדבר עם פרעה על זביחה אחרי דרך שלשת ימים. כיון שבני ישראל יודעים שהם הולכים לעבוד את האלהים בהר שכינתו, לזה הם מכוונים. אבל אפשר לפרש, שבני ישראל אמנם אינם יודעים היכן המקום שיבחר ה', אך הם יודעים שיש מקום שבו בנה אבינו מזבח וקרא בשם ה', ואבינו פקדנו שנשוב אל מקומנו. אל ההר הזה ינחה אותנו ה'. (וראה להלן). ישראל ידעו שהדרך מובילה אל מקדש, שהוא נוה קדשו של ה', והוא מכון לשבתו, והוא בהר, ושה' בוחר את המקום. אפשר שמקור הדבר הוא הבטחת ה' למשה "תעבדו את האלהים על ההר הזה". אמנם, רק אח"כ הצטוו ישראל לבנות שם משכן ולקחת אותו עמם למקום שיבחר ה' בסוף. אבל אפשר שכבר במצרים התאוו ישראל למזבחות שבנו האבות וקראו בשם ה', ולדברי יעקב שיש בית אלהים ויש לבנות בית. ולכן, אע"פ שעדין לא נצטוו על בנית משכן לה', ידעו שיהיה מקדש. בכל הגלויות וגם בגלות מצרים, תמיד ידעו ישראל שבעתיד יגאל אותם ה' ויביאם אל הר קדשו, אל מקום עבודתו המקודש. אלא שבד"כ רק דברו על זה וחלמו על זה ולא עשו שום מעשה שיקדם את התהליך. גם כאן החרישו ולא עשו דבר, אבל היכלת לראות בעינים את הגאולה הזאת ולשיר עליה, לראות את שירת הגאולה ולחוש אותה, היא ראית היד הגדולה. ההכרה בכך שמה שעיניהם רואות הוא התהליך שעליו חלמו בימי גלותם וסופו במקדש ה', היא השירה.
אמנם, יש מקום לפרש שהמקדש האמור בשירת הים אינו מקדש במובן של "ועשו לי מקדש", שהרי הוא מנֻקָּד אחרת. (גם הטעמים חלקו כאן לכאורה בצורה שונה מהמתבקש ע"פ הכתיב ששם ה' נכתב בו בא"ד, כמו יגדל נא כח, כפונה בלשון נסתר על האדון, כמו שדבר יהודה אל יוסף. אבל הטעמים חלקו כך שיש כאן פניה אל ה' בלשון נוכח, וממילא אין כאן הצירוף של מקדש-ה').
ואולם, ישראל מדברים כאן על מכון לשבתך. בטוי שצוטט ע"י שלמה בתפלתו. שהגדיר את המקדש כמכון לשבתך עולמים.
ישיבתו של ה' במקום המקדש נזכרת כמה פעמים בתפלת שלמה. האמנם ישב אלהים על הארץ ועוד. דברי שלמה בתפלתו הם המשך לדברי ה' אל דוד האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית וכו' (שנאמר אחרי שאמר דוד שארון האלהים יושב בתוך היריעה). השרש ישב בקשר לקב"ה לא נאמר על שום מקום אחר מלבד המקדש. נאמר שהוא יושב בשמים ושהשמים מכון שבתו, נאמר שהוא יושב על כסא קדשו, יושב לעולם, יושב מלך לעולם, יושב למשפט, יושב על כסאו, יושב על כסא רם ונשא, מגביהי לשבת, ועוד, כמו כן הוא נקרא במקומות רבים יושב הכרובים, ועוד. אבל כל הישיבות האלה אינן ישיבות בארץ. ישיבתו במקום בארץ היא דוקא בירושלים, ההר חמד ה' לשבתו, פה אשב כי אויתיה, אוה למושב לו. (מלבד ישיבתו בעמק יהושפט שהיא ישיבה לשפוט).
לה' יש מקום לשבתו. מקור האמירה הזאת הוא בשירת הים, והמקום שבו זה בא לידי בטוי הוא במשכן, ובירושלים.