טור: הלכה בראי הפרשה. פרשת 'תולדות'.
מתוך ספרו של כמוהר"ר ראובן וובשת שליט"א, 'מחנה ראובן'.

הלכות קריאת ס"ת
א) קיימא לן דיום שני וחמישי הם ימי רצון יותר משאר הימים, מפני שהארבעים יום של קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון, עלה משה רבינו ביום חמישי וירד ביום שני, ולכן נהגו מי שרוצה להתענות בכל שבוע או כשגוזרין תענית מתענין דוקא באלו השני ימים ולכן נוהגים ג"כ שמרבים בתחנונים באלו השני ימים אפי' כשאין מתענין כיון שהם ימי רצון. (לבוש סי' קל"ד, א') ומפני שמרבין בתחנונים בשני וחמישי כאמור לכן קורין ג"כ בתורה בשני הימים הללו שתגן עלינו זכות קריאתה בכל צרותינו (שם קל"ה, א').
ב) משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבת ובשני ובחמישי בשחרית, כדי שלא ישהו שלושה ימים בלי שמיעת תורה. ועזרא הסופר תיקן שיהיו קורין שלושה עולים, ועשרה פסוקים, ושיקרא בתורה במנחה של שבת [גמ' ב"ק פ"ב ע"א, עשר תקנות תיקן עזרא וכו', והיינו דמשה תיקן לקרא בתורה, ועזרא תיקן ג' פסוקים, וג' גברי וכן הוא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות תפילה] וכמה הן הקוראים? בשבת בשחרית קוראים שבעה עולים, וביום הכיפורים ששה עולים, ובימים טובים חמשה עולים, ובראשי חדשים ובחולו של מועד ארבעה עולים, ובשני וחמישי, שבת במנחה, חנוכה ופורים, ובתעניות שחרית ומנחה, קורין שלושה. (רמב"ם הלכות תפילה פי"ב הלכה ט"ז).
ג) מקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה ובשני וחמישי ובשבת הבאה (שו"ע קל"ה, ב').
ד) כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי ואחריו ישראל (שם, ג'), שכך תיקנו חז"ל (גיטין נ"ט, ע"א) משום דרכי שלום שלא יבואו לידי ריב שכל אחד יאמר אני אקרא בראש, ולומדים זאת מהפסוק "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי" (דברים ל"א, ט') והקשו על הפסוק – וכי לא ידוע הדבר שהכהנים בני לוי? אלא הכוונה שהכהן קורא בתחילה כמו שכתוב: "וקדשתו" לכל דבר שבקדושה לקרותו ראשון וכו'. ואח"כ הלוי ואח"כ כל העם וכו'.
ומה שהוצרכו לומר "משום דרכי שלום" היינו שאפי' אם הכהן רוצה למחול על כבודו ולחלק הכבוד לרבו וכד' אינו רשאי לעשות כן, וכ"ש שאם אין הכהן רוצה למחול ובא אחד שהוא גדול אפי' מכל חכמי דורו שאסור לו לעלות לפני הכהן כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, שלפעמים גדולים אחרים שאינם כמוהו ירצו לעשות כן, וכן המנהג. (לבוש שם, ג').
ה) עיר שכולה כהנים אם יש ישראל אחד ביניהם, אותו ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום (שו"ע שם, י"ב) ודוקא כשאין שם גם לוי כלל ואז לא יתקיים הסדר שתיקנו חז"ל, וע"כ טוב לשנות מפני השלום. אבל אם יש שם לוי אחד יקראו כסדר המשנה, כהן לוי וישראל ואח"כ שאר הכהנים (משנ"ב שם, מ"ג).
ו) בשבת ויו"ט ויו"כ קורין אחר לוי: תלמידי חכמים הממונים על הציבור ואחריהם ת"ח הראויים
למנותם פרנסים על הציבור [ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר] ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור [שמחוייבים לכבדם בשביל כבוד אבותם, שיש בזה כבוד לאבות משנ"ב קל"ו, סק"ג] ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם. (שו"ע סי' קל"ו, א'). וכל זה מדובר במקומות שאין מוכרין המצוות אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד, אבל במקומות שמוכרין המצוות ונופל המעות לצדקה כל הקונה אותם יש לו רשות לכבד למי שירצה, ומלבד שיקרא לכל אחד לפי כבודו, שלא יבא לידי מחלוקת (לבוש).
ז) במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם, אם לא סידר תחילה הפרשה פעמים ושלוש בינו לבין עצמו לא יעלה, (שו"ע קל"ט, א') ובמקום שהחזן קורא הוא צריך לסדר תחילה (רמ"א, שם) וחז"ל (תנחומא יתרו ט"ו) למדו זאת מהפסוק באיוב (כ"ח, כ"ז) "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה".
ח) כל הקורין מברכים לפניה ולאחריה (שו"ע שם, ד') ואע"ג שמן הדין די שיברך העולה ראשון בתחילה והעולה האחרון בסוף מ"מ תיקנו ברכה לכל אחד משום הנכנסים והיוצאים שלא ישמעו ברכת הפותח והחותם ויאמרו שקוראין בתורה בלי ברכה (לבוש שם, ד') ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואח"כ יברך, ולאחר שקרא גולל ומברך (שו"ע שם) ונהגו לכסות הכתב בסודר בין גברא לגברא (שם, ה').
ט) אומר "ברכו" ואחר שענו העם "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" חוזר המברך ואומר ברוך ה' המבורך וכו'. כדי לכלול המברך עצמו בכלל המברכים (שם, ו', ז').
י) ברכה אחרונה "אשר נתן לנו תורת אמת" – זו תורה שבכתב, "וחיי העולם נטע בתוכינו" הוא תורה שבע"פ, (שם י') ולכן תקנו בה לשון נטיעה על שם הכתוב (קהלת י"ב, י"א) "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים" ומטעם זה לא יאמר בברכה – ולחיי עולם נטעה בתוכנו, דהוי משמע דקאמר כל הברכה על התורה שבכתב ולא על התורה שבע"פ ומלשון נטיעה משמע שכלל שתיהם (לבוש, שם).
יא) הקורא בתורה צריך לאחוז בספר התורה בשעת ברכה (שו"ע שם י"א) כאילו קיבלה עכשיו מהר סיני, ולומדים זאת מהפסו' ביהושע (א', ח') "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" וגו' (רמ"א שם) מלמד שהיה הספר תורה בידו של יהושע, שאין אומרים הזה אלא למי שתופס החפץ בידו (לבוש) וכשמסיים אומרים לו חזק ואמץ, ומזה נהגו לומר למסיים לקרות התורה בכל פעם חזק (ב"י בשם אורחות חיים – רמ"א).
יב) צריך לקרות מעומד, ואפי' לסמוך עצמו לכותל או לעמוד אסור, אלא אם כן הוא בעל בשר (שו"ע קמ"א, א') וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלא סמיכה, אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כל כך עד שאם ינטל אותו דבר יפול אם אפשר בהכי (משנ"ב שם סק"ד) והטעם שצריך לקרות מעומד ממה שאמר הקב"ה למשה (דברים ד', כ"ח) "ואתה פה עמוד עמדי" משמע אפי' השי"ת המקרא למשה היה עומד כביכול, וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדים מפני אימת
הקב"ה הנותן אותם, ואמרינן (ירושלמי מגילה פ"ד, ה"א) כשם שנתנו באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. (לבוש).
יג) לא יקראו שנים, אלא העולה קורא ושליח ציבור שותק, או שליח ציבור קורא והעולה לא יקרא בקול רם, ומכל מקום צריך הוא לקרוא עם הש"ץ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאוזניו. (שו"ע שם, ב').
יד) העולה יעלה בדרך הקצרה ממקומו וירד בדרך ארוכה עד מקומו (שם, ז') הטעם לכך משום כבוד הציבור שלא ימתינו עליו הרבה וגם משום כבוד התורה – עולה בדרך הקצרה להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרות בה, וכשיורד הולך בארוכה כדי שלא תהיה נראית עליו כמשא (משנ"ב שם סקכ"ב – ג').
טו) אם שני הדרכים שוים, עולה בצד הימני ויורד בפתח שכנגדו, (שו"ע שם) ולומדים זאת מהפסוק ביחזקאל (מ"ו, ט') "לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא" , וזה שבתחילה עולה דרך צד ימין משום כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. (לבוש).
טז) קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו (שו"ע קמ"ב, א') ואפי' טעות שאין הענין משתנה כגון: שקרא אברם במקום אברהם או אמר "ואם" במקום לומר "אם", או מצריים במקום מצרים וכיו"ב, מחזירין אותו, אבל בטעה בטעמי המקרא, אין מחזירין אותו, ומכל מקום על הש"ץ הקורא בתורה להכין היטב את הקריאה עם הטעמים, וכן צריך הקורא לתת ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, ולדקדק בקריאה לפי כל כללי הדקדוק. (ילקו"י).
יז) אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח (שו"ע קמ"ו, א') ועל זה נאמר "ועוזבי ה' יכלו" ואפי' אם יש עשרה בלעדיו ששומעים הקריאה, והוא כבר שמע הקריאה (משנ"ב א') אבל בין גברא לגברא מותר (שו"ע שם).
יח) אסור לאחוז ספר תורה ערום בלא מטפחת (שו"ע קמ"ז, א'), ואמרינן בגמ' (מגילה ל"ב, ע"א) כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום, פי' שאין לו שכר אותה המצוה שעשה בה עכשיו, בין כשגולל הספר בעת קריאת התורה בציבור, ובין שנמצא בינו לבין עצמו, ולכן נהגו להניח מפה על הס"ת כדי שיהיה הפסק ע"י מטפחת וכן כשרוצה להמשיך לקרוא בעמוד הבא גולל ע"י מטפחת.
יט) אין המפטיר מתחיל לקרוא ההפטרה עד שיגמרו לגלול הספר תורה, כדי שלא יהיה הגולל טרוד ולא יוכל לשמוע קריאת ההפטרה, ולמנהיגנו די בסגירת הספר תורה ולהתחיל בהפטרה. (ילקו"י).
כ) אין הציבור רשאים לצאת מבית הכנסת עד שיצניעו ספר תורה (שו"ע קמ"ט, א') שאין דרך כבוד לתורה שיניחוה וילכו להם (משנ"ב סק"א) . והעומדים סמוך לארון הקודש ילוו הס"ת מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל שזהו כבוד התורה, ושאר הקהל אינם חייבים ללוות הס"ת עד לארון מאחר והקהל נשאר בבית הכנסת להמשך התפילה. (ילקו"י).