הלכות תענית ציבור
קיצור שולחן ערוך סימן קכא
א. מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות, לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת לזכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב, כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב מהן. כי אין העיקר בתענית, כמו שנאמר באנשי נינוה וירא אלהים את מעשיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. ואין התענית אלא הכנה לתשובה, לכן אותן אנשים שכשמתענים הולכים בטיול, ומבלים את היום בדברים בטלים תפסו את הטפל והניחו את העיקר.
ב. ואלו הן הימים: שלשה בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם, שלאחר שחרב בית המקדש השאירו נבוכדנאצר בארץ ישראל, וישימהו לראש על ישראל, ועל ידי שנהרג גלו כלן, ונהרגו מהם לאלפים ונכבה גחלת ישראל הנשארת.
ג. עשרה בטבת, סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן.
ד. שבעה עשר בתמוז בו אירעו חמש צרות. נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמו שנאמר בתורה וזה היה בשבעה עשר בתמוז, ונתבטל קרבן התמיד, והובקעה העיר בחורבן בית שני. אף על גב דבחורבן הראשון הובקעה בתשעה לחדש דכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וגו' ותבקע העיר וגו' אבל בחורבן השני בשבעה עשר בו הובקעה העיר, וחורבן בית שני חמירא לן (ועוד איתא בירושלמי דגם בראשון היה בשבעה עשר אלא שמפני הצרות טעו בחשבון) ושרף הפוסטומוס הרשע את התורה. והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל וזה גרם חורבנו וגליותנו.
ה. ותשעה באב. בו ביום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כי אז חזרו המרגלים ובכו ישראל בכיה של חנם ונקבע לבכיה לדורות. ובו ביום היה החורבן הגדול שנחרב בו בית המקדש הראשון וגם השני. ונלכדה העיר ביתר שהיתה עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל, ובו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו, ונתקיים הפסוק ציון שדה תחרש ועוד יש תענית צבור, תענית אסתר לקמן סימן קמ"א סעיף ב'.
ו. אם חלו תעניתים אלו בשבת דוחין אותן לאחר השבת. אבל אם חל עשרה בטבת בערב שבת מתענין ומשלימין.
ז. חתן שחל אחד מארבע תעניתים אלו בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אף על גב שאלו הימים המה לו כמו רגל, מכל מקום חייב להתענות, כיון דהרגל שלו הוי רגל ביחיד, אתי אבילות ותענית הרבים ודחי לה, ועוד הא כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
ח. חילוק יש בין שלשה תעניתים הראשונים לתשעה באב. בשלשה תעניתים הראשונים אוכלים בלילה שלפניהם עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא יישן שינת קבע, אבל אם יישן שינת קבע אסור אחר כך לאכול או לשתות, אלא אם התנה קודם שישן. ואם הוא רגיל לשתות לאחר השינה, אינו צריך להתנות על השתיה. ובתשעה באב צריכין להפסיק מבעוד יום שלפניו. שלשה תעניתים הראשונים, מותרים ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ובתשעה באב אסורים בכולן. ומי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב, ורק בנעילת הסנדל לא יחמיר משום חוכא וטלולא ובתשמיש המטה אם הוא ליל טבילה יקיים עונתו בשלשה תעניות הראשונות.
ט. עוד יש קולא בשלשה תעניתים הראשונים, דעוברות ומניקות המצטערות פטורות מלהתענות, וכן חולה אף על פי שאין בו סכנה לא יתענה. ומכל מקום אף מי שמותר לו לאכול לא יענג את עצמו, אלא יאכל מה שהוא צריך לבריאות גופו, וכן הקטנים אף על פי שאין חייבים להתענות מכל מקום אם יש בהן דעת להתאבל, ראוי לחנכם שלא להאכילם רק לחם ומים להתאבל עם הצבור.
י. לרחוץ פיו במים בשחרית אסור בכל תענית צבור, והרוק אם אפשר לפלוט יפלוט, ואם אי אפשר בולעו אפילו ביום הכפורים שאינו מכוין להנאתו. לטעום המאכל אפילו יפלוט אסור בתענית צבור. אבל בתענית שהוא מקבל על עצמו מותר לטעום ולהפליט. וכן רחיצת הפה מותר בתענית יחיד.
י"א. מצוה על כל עדת ישראל, שעל כל צרה שלא תבא יתענו ויתפללו על צרתם לפני ה' יתברך שמו ואם אין העת מוכשרת כגון הנרדפים שאינם רשאים להתענות שלא לשבר כחם, יקבלו עליהם להתענות כך וכך תעניות לכשינצלו. ונחשב להם כאלו התענו עתה, כדמצינו בדניאל, דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך, נשמעו דבריך.
באדיבות "שטייגן"