הרב אברהם ישעיהו קרליץ – החזון איש.

רבי אברהם ישעיהו קָרֶליץ (י"א בחשוון תרל"ט, 7 בנובמבר 1878 – ט"ו בחשוון תשי"ד, 23 באוקטובר 1953), המכונה "החזון איש" על שם סדרת ספריו, היה מגדולי הדור הליטאים ומפוסקי ההלכה הבולטים במאה ה-20. ממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.

אף על פי שהחזון איש לא שימש במשרה רבנית רשמית, שימוש רב נעשה ביצירתו התורנית, הן בפרשנות התלמוד והן בפסיקת הלכה ובפסיקת דין.

נולד בעיירה קוסובה שבמחוז סלונים של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, כיהן כרב העיירה. אמו, ראשה לאה, הייתה בתו של רב העיירה הקודם, הרב שאול קצנלבוגן, שעזב את משרתו לטובת רבנות קוֹבּרין.

אברהם ישעיהו קרליץ לא למד בחדר או בישיבה, וכנראה אף מעולם לא נסמך כרב באופן רשמי. את בסיס השכלתו התורנית קיבל מאביו וממלמד פרטי בשם ר' משה טוביה. רוב חייו הוקדשו ללימוד עצמי. הוא התמסר ללימוד התורה מגיל צעיר. אמו סיפרה לימים לרבנית מלכה פינקל, אשתו של הרב אליעזר יהודה פינקל, כי כבר בילדותו למד בהתמדה עצומה. לדבריה, אמר לה פעמים מספר כי אינו אוהב ללמוד, אך הוא לומד מתוך הכרה ש"זה דבר טוב", בציפייה שגם המתיקות תגיע. אחיו, הרב מאיר קרליץ, סיפר בהספדו כי בבר המצווה שלו קיבל על עצמו להקדיש את כל כוחותיו לתורה. לפי סיפור נפוץ, בילדותו לא ניכרו כישרונותיו, אך יש המכחישים פרט זה.

עם זאת, בנימין בראון, חוקר חייו ומשנתו של החזון איש, טוען כי ניכרת השפעה של ספרות ההשכלה בכתביו וכך גם בשירים ספורים ששרדו מפרי עטו. השפעה זו באה לידי ביטוי הן בכתיבתו המליצית ובסגנונה והן בהקפדה על כתיבה עברית נטולת מילים לועזיות, בשונה מרבנים אחרים בני דורו. לעומתו, שלמה זלמן הבלין טען כי התימוכין להשערה זו לוקים באנכרוניזם, משום שהספרות הרבנית נכתבה בכל הדורות בעברית, אך דווקא ספרות היידיש הייתה בתקופה זו בתקופת פריחתה.

החזון איש נודע כבר מגיל צעיר כשתקן: הוא כותב על עצמו במכתב "אוהב אני את העצלות והשתיקה". לאחד ממקורביו, יצחק גרשטנקורן, מייסד העיר בני ברק, הסביר כי בשנות העשרה שלו החליט שלא יוציא מפיו דבר שאינו מגובש כל צורכו, אך מכיוון שדברים מגובשים הוא נוהג לכתוב, נדיר שיהיה דבר מה שעליו לומר בפיו.

בשנת תרנ"א (1891) נפטר סבו, הרב שמשון קרליץ. בנו, הרב שמריהו יוסף קרליץ, נעדר באותו יום מהעיירה, והנכדים מאיר ואברהם ישעיהו, בני 16 ו-12 בהתאמה, הכינו בעצמם דברי הספד, שקרא האח הבכור מאיר בשעת ההלוויה.

בנעוריו נסע החזון איש ללמוד בבריסק, אולם לא מצא בה את מקומו ושב לביתו בקוסובה. סיבת הנסיעה הייתה כדי ללמוד מפי רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק, שלימד בעיר רבנותו בריסק לאחר שעזב את ישיבת וולוז'ין עד פטירתו בשנת תרנ"ב (1892). מספר השערות הועלו בעניין חזרתו המהירה לביתו: החל בגעגועים להוריו, דרך בעיות הלכתיות (איסור חדש, שנהגו בו קולא בבריסק, על פי הוראת הב"ח, שכיהן שם בעבר כמרא דאתרא) וכלה בחברה רעה מבחינה רוחנית שבה נתקל בבריסק. בשנת תרס"א (1901) פורסמו בכתב העת "הפלס" מספר תגובות בשמו של החזון איש, תחת הכינוי "אי"ש מקָאסאווא [=קוסובה]". באחת מהן הגן על החישוב המקובל בלוח העברי מפני ערעור אפשרי שהעלה רב אחר. אלו, ככל הידוע, היו דבריו הראשונים שבאו בדפוס.

בחורף תרס"ה (1905) שהה החזון איש זמן ממושך בעיר וילנה ולמד בקיבוץ של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי שם. ייתכן שהתעכב גם כתוצאה משיבושי הדרכים בעקבות מהפכת 1905, שנמשכה על פני השנה כולה

החזון איש נפטר מהתקף לב בליל שבת, ט"ו בחשוון תשי"ד, 24 באוקטובר 1953, אחר חצות. הוא נפטר בשעה 02:30 כשלצדו תלמידו יחזקאל ברטלר.

השמועה על פטירתו התפרסמה ברחבי בני ברק בשעות הבוקר. בצהרי השבת נסגר חדרו של החזון איש בשל דוחק ההמון. על פי דברי רפאל הלפרין, בחצר עמדו אלפי אנשים וקראו תהילים. עם צאת השבת שודרה הידיעה על פטירתו ב"קול ישראל". מטעם עיריות בני ברק ורמת גן הוכרז על ביטול מלאכה בשעות ההלוויה. בפתח ישיבת הממשלה בבוקר יום ראשון הקדיש ראש הממשלה בן-גוריון דברים לזכרו של הרב.

במסע ההלוויה, שנערך בצהרי יום ראשון, צעדו אחרי מיטתו עשרות אלפי אנשים, נשים וטף. הוא נקבר בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק.

 

מתוך אתר ויקיפדיה