הרואה מקום בית־המקדש בחורבנו

מתוך – שלחן ערוך המקוצר (ח”ג סק”ז ה’) הגר”י רצאבי שליט”א

הרואה מקום בית־המקדש בחורבנו, דהיינו הר־הבית או הכותל המערבי, צריך לומר תחילה את הפסוק

“בית קדשנו ותפארתנו אשר הִללוך אבותינו, היה לשריפת אש, וכל מחמדינו היה לחָרְבָּה”.

ואחר־כך יקרע כל בגדיו (חוץ מהמעיל העליון וטלית־קטן ו”גופיה”) לצד שמאלו עד שיגלה את ליבו, בידו ולא במספריים או בסכין, מֵעוֹמֵד ולא מִיּוֹשֵׁב. ולא יְאַחֶה קְרָע זה לעולם. ואם ראהו כבר בתוך שלושים יום, אינו צריך לקרוע אפילו אם לא קרע בפעם הראשונה, כגון שהיה אז שבת ויום טוב, או ששגג או הזיד ולא קרע. [ועיין עוד בשלחן ערוך סימן תקס”א ובאחרונים, יתר הדינים והפרטים לעניין הרואה ערי יהודה וירושלם בחרבנן]:

ובעיני יצחק אות יב כתב הרב שליט”א:

שם סעיף ד’. ופרטי דיני קריעה זו, הם כמו על אב ואם, וכמו שיתבאר בס”ד להלן חלק יורה דעה הלכות קריעה על המת סעיפים ג’ ד’ ו’ ח’. ואעפ”י שדעת כמה ראשונים דאין צריך בזה לקרוע כל בגדיו עד שיגלה את ליבו, כמו על אב ואם, וכן שאפשר לקרוע בכלי, כדאיתא במגיד משנה ובבית יוסף. ובזכרון בצלאל דף קי”ט ק”כ קכ”א אסף ובירר כל השיטות, ושבכמה ספרים העידו שכן הוא מנהג ירושלם להקל שאין קורעים אלא בגד עליון יעוש”ב. מכל מקום לא העליתי כן להלכה לדידן, לפי שלא היה לנו בתימן מנהג בזה ואם כן ממילא יש לנו לתפוס הוראת מרן השלחן ערוך, מה גם שהיא דעת רבינו הרמב”ם פרק ה’ מהלכות תלמוד תורה הלכה ט’, ופרק ה’ מהלכות תעניות הלכה י”ז, ופרק ט’ מהלכות אֵבֶל הלכות ב’ ג’. וכעין זה כתבנו לעיל סימן נ”ו הערה כ”ד, וכן בכל כיוצא בזה. ולכאורה י”ל דנדון דידן שאני, כי אין בית־המקדש רק בירושלם, אם כן מנהג ירושלם קובע בזה גם לדידן. ברם זה אינו, כי פלוגתא דרבוותא בזה, היא גם לעניין רבו שלימדו תורה אם צריך לקרוע עד שיגלה את ליבו וכו’, ועל שמועה רעה וברכת ה’ וספר־תורה שנשרף וכו’, וזה שייך בכל מקום בעולם. וע”ע לחם משנה על הרמב”ם שם בהלכות אבל, ושבט יהודה למהרי”ע ביורה דעה סימן ש”מ סעיף י”ז, על הסתירות בפסקי הטור והשלחן ערוך בפרטים אלו. ומצאתי למהר”ז הרופא בנימוקיו כת”י על הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה שם, שנתן טעם יפה למה התלמיד קורע על רבו עד שמגלה את ליבו, שזה מפני שרבו לימדו חכמה שהיא בלב ע”כ. והיינו כמו שנאמר (קוהלת א’, ט”ז) ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.

והנה נתפשט אצל רבים בזמנינו שלא לקרוע כלל על ראיית מקום המקדש, על־ידי הערמה של הקנאת הבגד לחבירו, מפני שחסים על בגדיהם. אבל כבר דחו זאת כמה מגדולי ההוראה בזמנינו כמו ששמעתי, וכן פסקו בכמה ספרים, כגון בשו”ת פאת שדך סימן נ”ז, וזכרון בצלאל דף קט”ז ע”ב ד”ה ולגבי, ובתולדות יעקב (קניבסקי) דף קכ”ד. ולענ”ד לולא דמסתפינא יש ללמד עליהם זכות, שהרי אולי יש סמך לפטור מקריעה לגמרי, על דרך שנתנו כמה אחרונים טעם למנהגם שאין קורעים העומדים על המת בשעת יציאת נשמה, כי ראו שעי”ז לא יילכו אליו כדי שלא יצטרכו לקרוע, ונמצא מת יחידי בעגמת נפש, וכדלהלן בחלק יורה דעה הלכות גוסס הערה י’. כמו כן כאן עדיף לשכינת עוזינו שיבואו בניה להתחנן ולשפוך שיח לפניה בכותל המערבי אשר ממנו לא זזה מעולם, ודוק. ומכל מקום למעשה אין להקל.

 

באדיבות – “יד מהרי”ץ