ט"ו באב- "תפילה מצילה חיים"

"דבר תורה לט"ו באב". הרב שלמה לוי שליט"א

"מה קרה בטו באב?". יום שכלו בו מתי מדבר. מדוע אמרו חז"ל: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים…" . אם ה' נשבע שכל דור המדבר ימותו כיצד נשארו חמש עשרה אלף אחרונים?!. מה המסר שניתן ללמוד מ- 15,000 הניצולים מדור המדבר לגביי התפילה שלנו?… מתאים כ- "דבר תורה לטו באב"

תפילה מצילה חיים

במסכת תענית פרק ד' משנה ח' מביאה המשנה את דברי רשב"ג:

"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב [=ט"ו באב] וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים…"

מביא ר' עובדיה מברטנורא את הסיבות לשמחה כיום טוב:

כט"ו באב – 

שבו כלו מתי מדבר בשנת הארבעים.

ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל.

ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה.

ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן.

 

(נציין שיש עוד שני טעמים נוספים: יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה וכן ביום זה הותר שבט בנימין לבוא ולהתחתן עם שאר השבטים(.

 

ננסה להתמקד בראשון שבטעמים: "יום שכלו בו מתי מדבר"

רש"י במסכת תענית דף ל: מבאר:

יום שכלו מתי מדבר – דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור.

ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים. וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא.

וכל שנה היו עושין כן.

ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יום טוב:

נסביר:

בפרשת שלח לך בספר במדבר מסופר שלאחר שעם ישראל שלחו מרגלים לתור את ארץ כנען = ישראל. נבחרי השבטים שנבחרו לתפקיד הריגול העדיפו להישאר במדבר (שאם לא כן יאבדו את נשיאותם שהרי בארץ ישראל נצטוו למנות מלך…) ולכן כשחזרו ביום תשעה באב החלו לדבר בגנות הארץ, הוליכו את עם ישראל שולל בלשון הרע שדיברו על ארץ ישראל.

העם האמין וביקש לחזור למצרים ובעקבות כך נשבע ה' יתברך שכל הזכרים מבן עשרים שנה ועד שישים שנה ימותו במדבר (כל שנה 15,000 גברים) ותמנע מהם הכניסה לארץ ישראל. בנוסף נגזר עליהם להתעכב עוד 40 שנה במדבר עד שיכנסו לארץ המובטחת.

אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם אני אקבע לכם ביום זה בכייה לדורות. מה עשו?

כל שנה ביום ט' באב היו חופרים כולם קברים – כל אחד לעצמו, בליל תשעה באב היו נפרדים מבני משפחותיהם, מתפללים לה' שלא ימותו, נכנסו לקבר ונרדמו. בבוקר היה הכרוז יוצא ומכריז: 'הבדלו החיים מן המתים'. מי שקם היה הולך לביתו והנשארים כוסו בעפר והגיע מספרם חמישה עשר אלף (600,000 איש במשך ארבעים שנה).

והנה בשנה האחרונה זעקו להקב"ה ה15,000 הנותרים, נפרדו ממשפחותיהם, חפרו קברים והלכו לישון – לכולם היה ברור שאף אחד מהם לא יקום.

אך בבוקרו של יום והנה כולם קמו וראו שחיים הם ואף אחד לא מת. אמרו כולם כנראה שטעינו בחשבון הימים ולכן חזרו ושכבו בקברים במשך הלילות עד שהגיע ט"ו באב.

כיוון שראו את הירח במילואו (באמצע החודש הירח נראה בשלמותו עגול ומלא) הבינו שכנראה הם לא טעו בחשבון אלא הקב"ה ברוב רחמיו מחל להם ולא לקח את נשמתם, מיד קבעו את יום ט"ו באב ליום טוב.

 

נשאלת השאלה:

היתכן ?!  והלא ה' נשבע שכולם ימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, למעט כלב בן יפונה ויהושע בן נון?! מה אם כן גרם לה' יתברך לחזור בו מהבטחתו?!

גם אם נאמר שהתפילה היא זו שהצילה את ה- 15,000 האחרונים, מה היה בתפילת האחרונים שלא היה בתפילתם של ראשונים?!

מבארים חז"ל:

יש תפילה שהיא מתוך מצוקה ואין אלטרנטיבה מלבד סיוע של הקב"ה – תפילה שכזו מתקבלת מיד!

לעומתה ישנה תפילה שהמתפלל מוצא 'נתיב בריחה' במידה והיא איננה תתקבל… – תפילה שכזו ספק מתקבלת אם בכלל.

במה דברים אמורים?

כל ה-600,000 איש התפללו בשנה הראשונה שה' יציל אותם. אך בליבם היה ספק שמא תפילתם לא נצרכת כיוון שאינם ברשימת המתים של שנה זו… לכן תפילתם לא הרקיעה שחקים ולא התקבלה. כך בכל שנה ושנה.

כשהגיעה שנת הארבעים, הניסיון הראה שכל שנה מתים חמש עשרה אלף איש ואם כן, נותרו ה- 15,000 האחרונים שלהם כבר לא הייתה אופציה שאולי הם לא ברשימה… היה ברור לכולם שמחר הם לא קמים.

לא קשה לתאר איזו תפילה מתפלל אדם בריא שנמצא בכניסה לארץ עם עכל משפחתו כשברור לו שמחר הוא לא קם…

תפילה שכזו ה' איננו משיב ריקם!

כמה לקח יש לגבינו, "תפילה שקורעת שמים" היא זו שמתפללים לה' באופן כזה ובכוונה עצומה עד שאין מנוס אחר אלא רק מלקיים בקשתינו…