כימיה וחינוך – הרב איתי אליצור שליט"א

 

לאחרונה רווחת מאד במערכת החינוך ובמדינה בכלל, הגישה שבעיות התנהגות יפתרו באמצעות תרופות. ורופאים שונים מאסכולות שונות דנים בכך ועוסקים בשאלה האם נכון לעשות כן ומתי.

לדוגמא: היום בתי ספר שונים דורשים מההורים לתת ריטלין.

צריך להיות ברור שאין מדובר כאן רק במחלוקת מקצועית בין שתי אסכולות ברפואה. מדובר כאן בשאלה עקרונית חינוכית, שהתשובה עליה תנתן מתוך התורה וע"י תלמידי חכמים. האם אנו מאמינים שפתרון לבעיות התנהגות צריך להנתן מתוך הגוף או מתוך הנשמה. האם אנו מאמינים שמעשי האדם נובעים מתוך רצונו, בחירתו וחינוכו, או מתוך החומרים הכימיים שבגופו. מה שעומד כאן על כף המאזנים הוא השאלה האם יש לאדם בחירה חפשית, או שהתנהגותו היא תוצאה ישירה של תהליכים כימיים והורמונליים בגופו. שאלה שע"פ ר' יוסף אלבו היא אחד משלושת עקרי האמונה.

אני מוכן לקבל שהיצר נובע מהגוף. שמי שנתוני גופו הם כאלה יהיה לו יצר קטן, ומי שנתוני גופו אחרים יהיה לו יצר גדול. אפשרי שזה נכון, וכאן אולי יש מקום להתיעץ גם עם מומחים לרפואה. אבל אני לא מוכן לקבל שהיצר הגופני הוא הקובע כיצד ינהג האדם בסופו של דבר. כבר בגמ' נזכרו בני מזל מאדים וכיו"ב, אבל בשום מקום לא נזכר שכיון שהם בני מזל מאדים הם אינם יכולים לגבור על יצרם. אדרבה. נדרשת מהם עבודה לנתב את יצרם למקום הנכון. איש לא יעשה להם הנחה, לא יבין אותם, לא יותר להם, ולא יאמר שא"א לבא אליהם בטענות, אם ירצחו[א]. משא"כ הגישה האנטי חינוכית הרוחת היום, שהשתלטה עליה הגישה הדטרמניסטית השוללת את הבחירה החפשית, העושה הקלות למי שהרפואה גורסת שיצרו גדול. יתכן שאכן יצרו גדול, אך הנחות אין לתת לו, להפך, הוא צריך לעבוד קשה יותר כדי לגבור על יצרו הגדול.

השאלה היא האם הדרך להתמודד עם פתויים להתנהג שלא כראוי, היא ע"י חנוך ועבודה על הנפש, ולמוד האדם להתמודד ולהתגבר, או ע"י פתוח תלות בסמים חיצוניים.

ואם תאמר: ומה רע בכך שהחנוך יעזר גם בכלי עזר חיצוניים? למה שלא נעזר, מלבד החינוך, גם באמצעים לדיכוי היצר[ב]. הלא ההלכה מתבססת על כך. ומחנכת את האדם לנתק מגע מפתויים. יש להשיב שאין ספק שהמלחמה ביצר ראוי לה להעזר גם באמצעים חיצוניים, כגון סייגים לתורה, והתרחקות ממקום שבו יוכל היצר להזיק. אבל כל זה לא יכול בשום פנים ואפן לבא במקום החינוך. בבסיס הענין צריך לבא החינוך והפנמת הערכים הנכונים. וזה לא קים במערכת החינוך היום. היום כשאומרים לילד שהוא צריך טפול פתולוגי, המערכת משדרת לו שהיא לא מאמינה בכחו לגבור על בעיתו בעצמו, וזה אנטי חינוך. כשאומרים לאדם קח תרופה לשנוי ההתנהגות, הוא קולט את המסר שההתנהגות היא ענין תרופתי, ולא דבר שבשליטתו. הבסיס לחנוך הוא אמונה בכחו של המתחנך לקבל את החנוך. כאשר אדם עסוק כל ימיו בהתמודדות עם היצר, ובבריחה מכל אפשרות שבה היצר יוכל לפתות אותו, הוא עושה על עצמו עבודה חנוכית, שהרי הוא פועל בכח הרצון והנשמה. אדם שכל ימיו שומר על ההלכה ונזהר מכל דיני יחוד וכו', נפשו מתחנכת וכל רעיון של כשלון ביצר נעשה זר לה. אדם כזה ירחק מהחטא. אחר הפעולות ימשכו הלבבות. כיון שהאדם למד שהוא ורק הוא אחראי להתהגותו, והוא אשר ישא בתוצאות. אבל אדם שמלמד את עצמו שהשאלה האם יחטא או לא, והשאלה כיצד יבנה את חייו, אינה תלויה ברצונו ובהתנהגותו אלא בסמים שבהם הוא תלוי, אדם כזה אינו מאמין שבכחה של הרוח והרצון לגבור על כל יצר. אדם כזה אינו בוטח בכחו לשלוט בעצמו ולנתב את דרכו בכחות עצמו, זהו אנטי חנוך. קצורו של דבר: אם אני אומר לאדם שאת בעייתו יפתור ע"י תרופות, אמרתי לו שיש לו בעיה גופנית פיזית ממשית. והמסר שהוא מקבל מזה הוא שאת הבעיה שלו א"א לפתור בכח הרצון.

המדע של היום מאמין שאדם כלשהו איננו יכול להתגבר על יצר כלשהו, וכמובן שזאת נבואה המגשימה את עצמה. נניח שיש אדם שהחברה דורשת ממנו להפסיק לעשן, והוא מנסה ומתקשה, יצרו דוחק בו להמשיך לעשן. אם הוא ישמע שיש מחקר שמוכיח שאדם לא יכול להפסיק לעשן, בודאי שהוא יתקשה לגבור על יצרו, אם החברה, שאמורה לחנך אותו, לא באמת דורשת ממנו להתחנך כי היא לא מאמינה בכחו להתחנך, מה יעשה הבן ולא יחטא[ג].

הדרך לנצח את היצר היא כאשר אדם, או חברה, אינם מתיחסים להתנהגות מסוימת כאל אופציה. במודעותם זה כלל לא בא בחשבון. אנו מכירים מקרים רבים של אדם שהחליט לעשות דיאטה, אבל הוא נכשל מדי פעם בטעימת משהו, שבגללו איכשהו המשקל לא יורד. האיש הזה לא מצליח למשול ביצרו. האם מכאן ראיה שא"א  למשול ביצר? לא. שהרי האיש הזה אפילו יהיה רעב מאד, לא יכשל לעולם בטעימת מאכל ללא הכשר. למה? כי ברור לו שזה לא בא בחשבון. הוא כלל לא מתלבט בענין. הוא חונך שא"א לאכול מאכל ללא הכשר, והוא לא מתפתה לאכלו בדיוק כמו שהוא לא מתפתה לנופף בידיו ולעוף לשמים. החנוך גובר על היצר.

אנשים שמטבעם נוטים לרצוח, אינם מביאים את הטבע הזה לידי בטוי, הם מתגברים. מדוע? כי ברור בחברה שזה לא בא בחשבון, שאיש לא יתחשב בהם ויאמר שהם לא אשמים. איש לא יוצא בקמפיין נגד רצח, כי ברור שלא רוצחים, כ"כ ברור עד שלא צריך להגיד את זה, כ"כ ברור עד שאיש לא מעלה על דעתו אפשרות אחרת. הברור הזה גובר על כל יצר. ביום שבו יהיה קמפיין פרסומי נגד רצח, יתרבו הרציחות.

פעם, לפני שהמציאו את הריטלין, היתה תרופה אחרת שהוכיחה את עצמה הרבה יותר טוב מהריטלין, קראו לה סטירלין[ד]. הסטירלין היתה מקובלת ברוב מערכות החינוך, וגרמה לשקט יחסי ולהתנהגות נאותה בכתה. כמו הרבה תרופות, גם לסטירלין יש הרבה אלטרנטיבות. לא חייבים להשתמש דוקא בה, מחנכים רבים הצליחו להסתדר בלעדיה. אין חיוב להשתמש דוקא בה, צריך רק לדעת את הרעיון העומד מאחוריה: אני מאמין שאם אתה מתנהג שלא כראוי אתה עושה זאת בבחירתך החפשית, אני מאמין ביכולת שלך לבחור בטוב, ולכן אני גם דורש ממך לעשות זאת. אם לא תעשה זאת, לא תזכה לשום הבנה, אתה ורק אתה תשא בתוצאות. כלומר: כשהיה ברור במערכת החינוך שהתלמיד צריך להתנהג בצורה מסוימת, והתנהגות אחרת כלל אינה באה בחשבון, ואיש כלל לא צריך לומר זאת או לעשות קמפיין לכך, הברור נצח את ההיפראקטיביות. כמו שהוא נצח תכונות אחרות של תלמידים, שמתגלות היום, בדור האבחונים, אבל בדור שבו היה ברור לכל שתלמיד עומד בכל הדרישות הלמודיות, גם אלה שהיו להם בעיות אוביקטיביות, חרקו שנים והתגברו עליהן. לעמת זאת היום, כאשר פוטרים תלמידים מסוימים מדרישות מסוימות, גם אלה שאין להם בעיות אוביקטיביות, יצליחו ליצר בעיות אוביקטיביות, כי זה יותר קל מללמוד, אז למה להתאמץ[ה], אם ממילא יבינו אותם ויותרו להם ולא יאשימו אותם ולא יבוזו להם.

שיא האבסורד הוא שהיום יש טוענים בעד הריטלין ונגד הסטירלין בטענה שיש לשלול ענישה גופנית. הטענה הזאת היא כ"כ אבסורדית, שאני מתביש שאני צריך להשיב עליה. מה נחשב להתעללות יותר גדולה בגוף, סטירה חיצונית קלה או הצפת הגוף מבפנים בחומרים כימיים מלאכותיים שידכאו את הפעילות הטבעית הבריאה של הגוף?

יש משיבים על כך שאינו דומה. כי הריטלין הוא לטובת הילד משא"כ הענישה. וכמובן ששני הצדדים של הטענה אינם נכונים. ענישה נועדה לחנך, וחינוך הוא לטובת המתחנך. וכבר אמר החכם מכל אדם, שחושך שבטו שונא בנו.

ובאשר לטענה שהמורה דורש את הריטלין לטובת הילד, הצחקתם אותי. בתוך עמי אנכי יושב, ואני יודע ושומע מורים רבים שתובעים מההורים לתת לבניהם ריטלין, ואינם מתביישים לומר בקול את הסבה האמתית: כי אחרת אני לא מצליח להשתלט על הכתה. כלומר: המורה רוצה לעשות לעצמו עבודה קלה[ו]. הוא רוצה לבא לכתה, לסדר את הבובות ברכוז, ולתת את שעורו לבובות באין מפריע. עכשו נסמם את התלמידים בחומרים לא טבעיים, שיהיו מסוממים ושקטים, אח"כ? אח"כ אני כבר לא אהיה בכתה. חינוך? הרופא שכנע אותי שהילד הזה לא יכול להתחנך, מה לעשות? הוא נולד היפר אקטיבי, אין לו בחירה חפשית.

מקורה של הגישה הזאת בתרבות האפיקורסית שאיננה מאמינה ברוח ובבחירה. שמאמינה שהגוף והיצר מניעים את העולם[ז]. (מה שנכון לגבי יוצריה, שבחרו ללכת רק בעקבות יצרם וגופם), אך איך פשתה תפישה זו למחננו?

וכשזאת הגישה, שהתנהגות תלויה בגוף ובתרופות ולא ברצון ובבחירה, מה הפלא שיש רבנים שהתחילו להאמין שמי שחומד את בני מינו אין לו תקנה ואין לו בחירה חפשית ושום חינוך לא ישנה את זה?

בר"ח אלול התפרסמה במקור ראשון כתבה על ריטלין[ח], בכתבה הנ"ל אמר אחד מתומכי הריטלין, שאלה שמתנגדים עושים זאת לא מסבות עניניות אלא מסבות אידאולוגיות. אין כמו המשפט הזה כדי לבטא את הגישה שמאחורי הטפול הכימי בהתנהגות: אידאולוגיה היא לא טענה ענינית. האידאולוגיה לא משפיעה על התנהגות האדם. טענה גופנית כימית חומרנית היא טענה ענינית. טענה אידאולוגית איננה טענה ענינית.

אנו, שמאמינים שתפקידנו להשליט את הרוח על החומר, להשליט את האידאולוגיה על הענין, צריכים לומר לרופאים שתפקידם נגמר בלומר לנו מה יכול כל חומר לגרום לגוף. על השאלה איך להשתמש במידע הזה, וכיצד להנהיג את האדם, יענו אנשי התורה והחנוך.

המדרש הזה עוסק בדיוק בשאלתנו, האם ראוי לדכא את היצר באמצעים חיצוניים ולא טבעיים. לכן מן הראוי שנראה מה מסקנתו. המדרש יוצא מנקודת הנחה שהיצר לא בא לעולם אלא למטרה אחת: כדי שנקבל בו שכר. כלומר: אנחנו מטרת העולם, אנחנו המטרה שלשמה נברא היצר. כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וא"כ, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. ואולם, בסופו לומדים אנשי בית שני שהנחת היסוד שלהם שגויה מיסודה: ליצר יש תפקיד חשוב בעולמו של ה'. בלעדיו העולם איננו מתקיים. לאדם יש תפקיד, לנתב אותו למקום חיובי, שיעשה אך ורק את הדבר שלמענו נברא. היצר הוא דבר בריא, לא צריך להרוס אותו, צריך לשלוט בו. ביטולו הוא איבוד העולם.

יש להשוות את שתי תפישות העולם האלה, לתפישות עולם הקימות היום ביחס למבחנים שהאדם עומד בהם. מערכת החינוך של היום משדרת לתלמיד שהכל משחק. אין עולם אמיתי אלא רק עולם שנועד לבחון אותו ע"מ לתת לו שכר. לכן פתוחות בפניו שתי אפשרויות שונות: ללמוד היטב את החומר הנלמד או למצוא תירוץ טוב מדוע אינו עומד בהשגים הנדרשים. שתי האפשרויות שוות כי בשתיהן התוצאה מבחינתו היא אותה תוצאה, וכיון שכל העולם אינו קיים אלא לקבולי ביה אגרא, אין הבדל. ואולם, כאשר הוא יוצא אל העולם האמתי, הוא מתקשה להבין מדוע נוזפים בו על כך שהאויב כבש את המשלט, הלא הוא אינו אשם בכך, יש לו תירוץ מצוין. מסתבר שהעולם לא נברא כדי לתת לו שכר, אלא להפך, הוא התגייס כדי להגן על העולם. ואם המשלט נכבש, באמת לא חשוב האם פלוני אשם בכך או לא. העולם הוא עולם אמיתי שיש לו קיום לעצמו, ולא סימולטור שכל מטרתו לבחון אותנו. לכן פלגא ברקיעא לא יהבי. לא מתאימים את העולם לצרכינו. אנחנו חיילים ואנחנו קיימים למען העולם. העולם הוא אמתי ואנחנו חילים למענו, לכן לא חשובה תוצאת הבחינה שלנו, חשוב שנביא תוצאות. לכן גם את היצר צריך לנווט, כמו שאומר הכוזרי בתחלת מאמר שלישי, ולהשתמש בו למטרה שלשמו נברא. אבל מערכת החינוך של היום מחנכת את הלומד לחשוב שאין עולם אמיתי, הכל סימולטור שלא נועד אלא לתת לו שכר. לכן לא חשוב איזו תוצאה הבאת, ובלבד שיש לך תירוץ, שהוכחת אי יכולת.

התרבות המערבית מתיחסת אל האדם כמרכז הבריאה. האדם הוא אמיתי ואילו העולם אינו אלא סימולטור. האדם אינו חייל של ה' בעולמו אלא תלמיד בי"ס שכל ביה"ס לא נברא אלא כדי לתת לאדם הפרטי ציון. התרבות הזאת לא למדה את המסר של הגמ' ביומא. לכן, אם יש לאדם יצר, ילך אחר יצרו. מערכת החינוך של היום, לא רק שאיננה דורשת ממנו לעשות מאמצים להתגבר על מגבלותיו בכח הרצון האנושי, היא חסכה לו אפילו את הצרך להמציא תירוץ. היא כבר תאבחן אותו ותתרץ אותו ותלמד אותו שממנו לא ראוי לדרוש להתאמץ.

ולא בכדי הבאתי במאמר את הדוגמא של אנשים בעלי נטיות רצחניות. כאן ברור לכל שהאדם צריך להתמודד עם העולם האמתי, ולכן ברור שהחברה לעולם לא תבין ולא תותר למי שירצח, ולא חשוב אלו בעיות אוביקטיביות יש לו. לכן האנשים מחונכים. כשהחברה תתחיל להבין את הרוצחים הצריכים טפול תרופתי. הנבואה מיד תגשים את עצמה, ומיד יתברר שיש אחוז נכר בחברה, של אנשים שפשוט לא מסוגלים, אוביקטיבית, שלא לרצוח. יתברר לפתע שאפשר להוכיח את זה מדעית, שהאנשים האלה פשוט אינם מסוגלים.

 

[א] מאידך אין שום ספק שאם החברה תתיחס בסלחנות למי שרוצח, ותאמין שהדבר לא בידו ולא באשמתו, יתרבו פי כמה וכמה אלה שסובלים מהפרעות שמונעות בעדם לגבור על יצר הרצח שלהם. הנבואה תגשים את עצמה. לפתע יהיו הרבה יותר אנשים שאינם מסוגלים, אוביקטיבית, שלא לרצוח. זה התהליך שעבר בדור הקודם על ההיפראקטיביים, הדיסלקטים, סוטי המין, ועוד אוכלוסיות שונות שהחברה הפסיקה להאמין ביכלתם להתמודד.

[ב] אחד המקורות לענין הוא הגמ' ביומא סט: המספרת: ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול מאי אמור? – אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא, בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן. כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא – לא איהו בעינן. ולא אגריה בעינן. נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר  ויאמר זאת הרשעה. בהדי דתפסוה ליה אשתמיט ביניתא ממזייא, ורמא קלא, ואזל קליה ארבע מאה פרסי. אמרו: היכי נעביד? דילמא חס ושלום מרחמי עליה מן שמיא. אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא, וחפיוהו לפומיה באברא, דאברא משאב שאיב קלא, שנאמר ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה. אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה, ושבקוהו. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.

[ג] וזאת כונת הגמ' בברכות לב. שאומרת: משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה הבן ולא יחטא. ויש לשאול: וכי אין לו בחירה חפשית? ונראה שהתשובה פשוטה: המדרש לא מדבר על סתם אדם שמוצא את עצמו יום אחד רחוץ ונקי עם צרור כסף על פתח של זונות. שהרי רוב בני האדם המחונכים, גם אם יקלעו למצב כזה, לא יחטאו. היחוד של המקרה שהמדרש מדבר עליו, הוא שאביו הביא אותו למצב הזה. כלומר: מי שמחנכיו משדרים לו שהם מצפים ממנו שיחטא, מה יעשה ולא יחטא? כמובן, גם הוא יכול, כאברהם אבינו וכבעלי תשובה רבים אחריו, לעשות את כליותיו רבנים ולצאת בשלום, אבל דרכו תהיה קשה וארוכה, כיון שחינוך הוא לא יקבל. המטרה שלנו היא לחנך, כלומר: לא להביא אדם רחוץ עם צרור כסף אל פתח של זונות, ועם זאת לא לשדר לו שאם הוא יגיע למצב כזה אין לו סיכוי לצאת ממנו בשלום. אדרבה, לחזק את ערכיו באופן כזה, שגם אם הוא ימצא את עצמו יום אחד רחוץ ונקי עם צרור כסף בפתח של זונות, הוא לא יעלה על דעתו להכנס. כמדומני שרוב רובם של האנשים המחונכים כראוי במערכות חינוך טובות, עומדים בדרישה הזאת. לעמת זאת, רוב רובם של נוטלי התרופות להתנהגות, חונכו שללא התרופה לגיטימי להתהג בצורה לא לגיטימית.

[ד] או בקצור: סטירה.

[ה] כל מחנך מכיר את התלמיד שפשוט אינו מסוגל להתנהג כראוי, מה לעשות, הוא לא מסוגל. אבל אם יציאתו לטיול השנתי תלויה בכך, פתאום מתברר שהוא כן מסוגל. לכל אי יכולת התנהגותית יש טיול שנתי משלה. אבל תמיד יש מצב שבו מתברר שהאיש יכול, אם ירצה, יוכל. ההבדל בין התפישה היהודית לבין התפישה התרופתית הוא האם אתה מודד את היכולת ע"פ הטיול השנתי או ע"פ השגרה.

[ו] כן, אני יודע שהעבודה של המורה היא קשה מאד גם ככה, ושוחקת מאד גם ככה. נכון מאד. אין בדברי אלה כדי להפחית בחשיבותה של העבודה החשובה, הקשה והשוחקת שעושים המורים. אבל עם זאת, אני מתנגד להקלת העבודה בדרכים פסולות.

[ז] לפעמים הם כ"כ משוכנעים שהפתרון לבעיות התנהגות הוא רק תרופתי, שכאשר הם אינם מוצאים פתרון תרופתי לבעיה התנהגותית מסוימת, המסקנה שלהם מכך הוא שאנחנו פרימיטיביים ורשעים אם אנו דורשים מהאדם להפסיק להתנהג כך. הרי הוכח שלבעיה הזאת אין פתרון. כלומר: הם מוכיחים את הדעה שלהם ע"י הדעה שלהם. צבת בצבת עשויה. להם יש להשיב: לא מצאתם פתרון כי לא חפשתם במקום הנכון. בעיות התנהגות פותרים רק באמצעים חנוכיים, אכן אין לבעיה פתרון תרופתי,  יש לה פתרון חנוכי. אין דבר העומד בפני הרצון.

[ח] בכתבה הוסב עקר הדיון לשאלה האם לריטלין יש השפעות לואי, וחבל, כי לא זאת השאלה. גם אם אין לו השפעות לואי, צריכים אנשי החינוך לבא ולשאול את עצמם האם זו הדרך לחנך. המסר צריך להיות שהשאלה היא חינוכית ולא רפואית.