ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בהעלותך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

"כי ה' דבר טוב על ישראל" (י, כט )

הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זצ"ל היה גר ברחוב אחד העם בתל אביב . הוא ראה מכוניות נוסעות בשבת, וכל מכונית שעברה הוא צעק להם מזל טוב, מזל טוב . הוא אמר הרי לא יכול להיות שהם נוסעים סתם ומחללים שבת, הרי רחוב אחד העם קרוב לבלפור כנראה שהם הולכים לבית הרפואה כדי ללדת. א"ה מפי השמועה אמרו, כשנשאל על כל הרבי בעצמו, ענה, וכי נראה לך שאני שוטה? אלא יש עניין ללמד זכות ולו בשביל שאני עצמי לא אתקרר ולא אלמד חובה .

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, ואת הבצלים ואת השומים" (יא, ה)

מעשה ברבינו משולם, רופאו של מלך מערב, שפעם שאלו המלך: חושב אני שאבותיך בני ישראל שיצאו ממצרים, היו כפויי טובה לבוראם. הרי היו להם את כל הטעמים שבעולם במן, ובכל זאת התלוננו על קישואים ושומים שנחסרו מהם, והלא הם מאכלים פחותים ומה היה להם להתלונן על חסרונם? הרהר רבינו משולם מעט, ולבסוף אמר: ברשותך אדוני המלך, אשיב לך תשובה למחר. פנה רבינו משולם והלך אל השר הממונה על מאכלי המלך, ואמר לו: יודע אני שהמלך רגיל לאכול אחר סעודתו שום, אולם חושש אני שהדבר מזיק לבריאותו, ולכן מבקש אני ממך שלא לתת לו מעתה ואילך שום, כדי שלא ינזק מאכילתו. למחרת, ישב המלך לסעודה, וכהרגלו תר אחר השומים שהיה אוכל, ולא מצאם. כעס המלך ושאל את השר הממונה על המאכלים, מדוע לא הגיש לפניו את השומים כמדי יום, ומה השתומם לשמוע מפיו, כי עשה כן בפקודת השר היהודי שצוה לו למנוע מהמלך אכילת שום. הזעיק המלך את רבינו משולם ושאלו על כך, ונענה: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. רק מנעו ממך פעם אחת אכילת שום, וכבר התמלאת זעם ועברה, והרי בני ישראל היו רגילים לאכול בקביעות מאכלים אלו במצרים, האם לא היה להם על מה להתלונן אשר נחסר מהם הדבר בשנות נדודיהם במדבר? שמע המלך את הדבר, ואמר לרבינו משולם: "יפה דברת! דבריך אמת ותורתכם אמת" .

"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (יא, ה)

החת"ם סופר מסביר את דברי הפסוק ומצטט לשם כך את המובא בספר 'חובת הלבבות' שכוח הזכרון שניתן באדם הוא מהטובות הגדולות שעשה הקב"ה עם ברואיו, ובלעדי הכוח הזה לא היה העולם מתקיים . כי כשהיה אדם נכנס בפתח זה, לא היה זוכר באיזה פתח עליו לצאת, וכן במאכל ובמשתה; אם טעם אדם מאכל פלוני, והוא ערב לחיכו, כוח הזכרון יסייע בידו לזכור לאוכלו פעם נוספת, ויהיה זה לבריאותו, וכן בכל הדברים . לכן אמרו בני ישראל 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם' – אנחנו זוכרים את זה חנם וללא תועלת, שהרי כאן במדבר אין לנו דגים, ואם כן מה התועלת בזכרון.. .

"האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק" (יא, יב )

כך אמר משה לפני הקב"ה: האמת היא שאתה ה' הוא כן אביהם של ישראל, ולכן עליך לרחם עליהם כרחם אב על בנים, ולישא אותם אפילו כאשר לא אמון בם. (רבי בונם מפשיסחא )

"והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (יב, ג)

החפץ חיים נסע פעם לפטרבורג בעניני הכלל, אך מפני שלא רצה שבני העיר יבואו לקבל את פניו בתחנת הרכבת, שכן נפשו בחלה בכבוד הגדול שעתידים להנחיל לו, לכן העלים את דבר בואו אל העיר, והגיע אליה באין רואים. לאחר שנכנס העירה, חרדו ראשי הקהילה לקראתו ושאלוהו מדוע מנע מהם את הזכות לבוא לקבל את פניו כראוי? השיב ואמר להם: ודאי מוכנים לכם בביתכם בכל ערב שבת המאכלים המיוחדים לשבת, הקוגל והחמין, ואין ספק בלבי כי אם מישהו מכם ירצה לאכול בערב שבת את אותם המאכלים, תציע לו בעלת הבית מאכל אחר תחתיהם, כדי שלא יוותרו בשבת רעבים. אף הכבוד דומה הוא למאכלי השבת, מי שאוכל אותו בערב שבת, דהיינו בעולם הזה, יאלץ להשאר רעב בשבת, בעולם הבא.. .

כאשר הגיע פעם כ"ק האדמו"ר רבי ישראל הגר בעל האהבת ישראל זצוק"ל מויז'ניץ לבקר באחת העיירות, ניצלו בני בליעל מחרחרי ריב את ההזדמנות ופרסמו כרוז גדוש בחרפות וגידופים כנגדו וכנגד אבותיו הקדושים . נכנסה קבוצה ממקורביו להראות לו את הכרוז ולהסביר לו שאף אם הוא מוותר ומוחל על כבודו למען השלום, אסור לו לשתוק על הפגיעה בכבוד אבותיו וחייבים להעניש את אותם חצופים. קיוו החסידים כי הרבי יקבל את טענתם ויסכים לעשות משהו כנגד המחרפים . ואולם כאשר כילו האנשים להשיח את טענותיהם, פתח הרה"ק והחל קורא בכוונה ובדביקות את נוסח התפילה שאומרים קודם קריאת שמע: "רבונו של עולם, הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי"… ומשסיים קרא קריאת שמע על המיטה. החסידים יצאו מאוכזבים מהחדר. גם הפעם העדיף הרבי להעביר על מדותיו, לסבול גידופים ועלבונות לוותר ולמחול, לא לריב ולא לשמור טינה . (קדוש ישראל )

להרה"ק רבי זאב וואלף מזבאריז זצ"ל היתה אשה קשה . היא היתה לעתים תכופות מחרפת ומגדפת אותו והוא לא ענה ולא הקפיד כלל וכלל . שאלו אותו מקורביו: "היתכן? כיצד יכול הוא להבליג כל כך"? ! השיב להם הרבי: אדרבה, נותן אני הודאה על חלקי! שהרי אין ספק, שבזיונות אלו נקצבו לי. ומעתה, במקום שירדפו אחרי ברחוב העיר ויבוזו ויכלימו אותי לעיני כולם, יושב אני בביתי ומקבל זאת בין ארבע קירות. האין זה טוב יותר"? ! (תולדות אמת )

אשתו של ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא היתה מציקה תמיד לבעלה בצעקות וגידופים, והוא היה שומע בזיונו ושותק . פעם אחת השיב לה והיא החזירה לו כפליים, והוא השיב לה שוב והיא מוסיפה עוד כהנה וכהנה.. . באותו מעמד נוכח תלמידו רבי שמחה בונים זצ"ל והתפלא על רבו ששינה הפעם מגדרו להיות מהנעלבים ואינם עולבים . פנה לרבו ושאלו: מה יום מיומיים? השיב לו ה"יהודי הקדוש": "ראיתי שצערה גדול ביותר בגלל שתיקתי, ריחמתי עליה ועניתי לה".. . כיצד יכול משה רבינו, שהיה הגדול מכל היהודים, להיות עניו ? ה"חפץ חיים" השיב כי משה טען שאין מקום להשוות בינו לבין כלל ישראל, שכן הוא היה בשמים וזכה ללמוד תורה מפי ה', אילו היה להם רבי כמו שהיה לי – גם הם יכולים היו להיות כמוני, סבר . הוסיף הרב זלמן סורוצקין, שבמעמד הסנה, כאשר הקב"ה מצוה את משה רבינו ללכת ולגאול את עם ישראל, שואל משה (שמות ג, יא): מי אנכי כי אלך אל פרעה ? לכאורה, צריך היה הקב"ה לענות לו: רק אתה מתאים! רק אתה נבחרת לגואל, ואם תסרב לתפקיד זה, הרי שעם ישראל ישארו לעולמים במצרים ! אך, למעשה, אומר לו הקב"ה דברים אחרים: "אהיה עמך…", משמעות הדברים היא שבאמת אינך מתאים למשימה הגדולה הזו, אבל אני אהיה איתך ואעזור לך . וקשה, אם אכן משה רבינו אינו מתאים לתפקיד הגואל, ואף הקב"ה מסכים לכך – מדוע הוא אינו לוקח מישהו יותר מתאים ? אלא, שאהבה מיוחדת אוהב הקב"ה את אלו שאינם מתאימים… דוקא הכלים השבורים זוכים אצלו לחיבה ולקירבה, כמו שאומר הכתוב "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים נא, יט). זה היה הבסיס לענוותנותו הגדולה של משה רבינו: הקב"ה לא מצא כלי שבור יותר ממני, וכל הצלחתי היא מפני שה' הולך אתי, כלומר: מכל עם ישראל אני האדם הכי פחות מתאים.. . לפיכך העידה התורה שמשה רבינו היה עניו מכל האדם על פני האדמה!

"במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו" (יב, ו )

רבי ישראל יהושע טרונק מקוטנא, נודע כאחד מגדולי המשיבים והפוסקים בדורו, ורבים שיגרו אליו את שאלותיהם בהלכה. פעם אחת הגיעה אליו שאלה חמורה וסבוכה, והוא פסק להיתר, אולם לאחר שעיין שוב בעניין, הגיע למסקנה כי טעה בדבר הלכה. צערו על שתקלה חמורה יצאה מתחת ידו היתה עצומה, עד שפרץ בבכי מר ולבסוף נרדם על ספריו הפתוחים תוך כדי עיונו. והנה הוא רואה בחלומו את החת"ם סופר, אותו לא הכיר מעולם למרות שכבר היה כבן עשרים בעת פטירתו, והופתע לשמוע את דבריו: "אל תצטער על פסק ההלכה שהוצאת מתחת ידך, כי יפה הורית. ואף אני קבעתי הלכה כך בספר התשובות שלי בסימן פלוני, עיין שם ותרווה נחת". רבי יהושע התעורר מחלומו הנפלא, ותתפעם רוחו . הדבר היה באישון לילה, בחוץ שרר קור עז והוא היה לבוש בגד ביתי דק בלבד, אולם הוא לא ייחס לכך חשיבות, ומיהר לרוץ לביתו של הדיין רבי לייב כדי לעיין בספר התשובות של החת"ם סופר שהיה אצלו. הדיין נחרד לראות את הרב מתדפק על ביתו בשעת לילה מאוחרת, ורבי יהושע סיפר לו את דבר חלומו. יחדיו מיהרו השנים לפתוח את הספר, והנה התברר כי חלום אמת היה הדבר, ואמנם החת"ם סופר פסק כן להלכה, ותשב רוחו אליו .

"ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (יב, יג )

יש לתמוה מדוע משה רבינו צעק בתפילתו? אלא משה נהג בחכמה וחשב: אם אאריך בתפילה, יאמרו עם ישראל שעל אחותו מרבה בתפילה, אבל בשבילנו אינו מאריך (כמו שפירש רש״י), ואם אקצר בתפילה אז מרים תחשוב שבגלל שאני נוגע בדבר שהיא דיברה עלי לשון הרע לכן אני מקצר. מה עשה משה? צעק כדי להראות למרים שכואב לו עליה ומתפלל עבורה, ומצד שני קיצר במילים (אל נא רפא נא לה) בכדי שלא תהיה עליו תרעומת העם מדוע עלינו הוא לא מאריך בתפילה . (אלשיך )

"ויצעק משה אל ה'… אל נא רפא נא לה" (יב, יג )

הגה"ק רבי יוסף שלמה כהנמן מפונוביז' זיע"א סיפר, שבחול המועד פסח תרס"ח בהיותו עדיין בחור הגיע אך לראשונה לביקור בראדין . מיד פנה לביתו של הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א, ולא מצאו . הוא ישב והמתין ולפתע הוא שמע קול יללה בוקעת, בכי המבטא כאב נורא. הוא נדהם לפשר הבכי. הסבירו לו שה"חפץ חיים" מבקש עתה רחמים עבור אשה הזקוקה לישועה. מיד אמר רבי יוסף שלמה לעצמו, כיצד יכולים לעזוב מקום כזה, בו מצוי אדם המסוגל לבכות בכי קורע לבבות על צרת הזולת. ובו במקום גמר אומר ללמוד בראדין ולהסתופף בצילו של ה"חפץ חיים" הקדוש.