
ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בשלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (יג, יח)
כשעלה הרה"ק רבי אהרן קדוש ה' מבעלזא זי"ע לארץ אחר המלחמה, היה זה שבת שירה והיה אז בחיפה. בשבת קודש הזמינו את אחיו הגה"ק רבי מרדכי מבילגורייא לדרוש ובין דבריו אמר: לכאורה איך שייך להודות לה' על שניצלנו, אחר שכ"כ הרבה יהודים נהרגו ונשרפו על קידוש השם. אלא כך מוכח מפרשת השבוע דכתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. פרש"י, אחד מחמשה וארבעה חלקים מתו במצרים בג' ימי אפילה, ובמדרש יש עוד דעות שאחד מחמישים, וי"א אחד מחמש מאות, ובכ"ז הנותרים ניצלו אמרו שירה, וכן לדידן אע"פ שנהרגו כ"כ הרבה מבני ישראל בשואה, בכ"ז על הניצולים להודות ולומר שירה. (מעיינות איש מ"א )
"ויצעקו בני ישראל אל ה'" (יד, י)
צעקו בני ישראל אל ה', אחרי התבוננות מי גרם להם כל זה, שכאשר ראו שבא עליהם פרעה, עמדו והתבוננו מי הוא השולח אותו, ואז צעקו אל ה'. ויש להבין זאת על פי משל: שאם מצליפים בשוט על גבו של סוס, מתחיל הסוס לרוץ, הוא חושב לברוח מפני הצליפות ואינו יודע שהמצליף נוסע עמו, אבל כשמצליפים באדם שומה עליו להחזיר את פניו ולהתבונן מיהו המצליף, בשבטו של מי הוא מתייסר, הלא דוד מלך ישראל אמר (תהילים כג, ד) 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' . (הרה"ק ר' מרדכי חיים מסלונים זצוק"ל)
"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא)
אומר הסבא מקלם – אם אחד יאמין בה' מפני שלמד אמונתו על פי החקירה, יוכל לבוא חוקר אחר ויהפך לו את החקירה על פיה. מאמין נקרא מי שאמונתו היא חושית ומציאותית, מבחינת "מבשרי אחזה אלוה". לאמונה זו שהיא אמונה בחוש, הגיעו בני ישראל בקריעת ים סוף, וכמו שנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה" – שראו ממש, וכפי שאנו אומרים בהגדה של פסח: "ובמורא גדול" – זה גילוי שכינה, שישראל התקרבו כל כך אל השכינה והשכינה אליהם, עד שראו בעיניהם את כבוד ה' והדר גאונו. מסופר על אדמו"ר אחד שהיסב לשלחן עם חסידיו ושאלם פתאום: אתם מאמינים בבורא עולם? ענו כולם פה אחד: איזו שאלה היא זו? בודאי שאנו מאמינים . אמר להם האדמו"ר: דעו לכם שאני לא מאמין. תמהו חסידיו ושאלוהו: רבי, כיצד יתכן שהרבי לא מאמין חלילה? אמר להם האדמו"ר: האם אתם מאמינים שדבר זה שאנו מסובים על ידו הוא שולחן? ענו החסידים: האם אנו צריכים להאמין שזה שולחן, והלא אנו רואים בעינינו שזה שלחן? השיב להם הרבי: וכי אנו זקוקים להאמין שיש ה' בעולם? והרי רואים אנו זאת בחוש בעינינו שיש מנהיג ובעל לבירה. (דרכי מוסר)
"ויאמינו בה'" (יד, לא)
כח של אמונה פשוטה, יש ללמוד מסיפור המובא בספר מפיהם ומפי כתבם (חלק א' עמוד נח) מפי מהר"י מפשעווארסק זי"ע. פעם באו שתי נשים בקובלנא לפני הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק, אחת היה מתאוננת שאין לה לשלם שכר בית המזיגה לאדונה הפריץ, והשנייה התאוננה שבעלה אינו בקו הבריאות וצריך ישועה. אמר הרבי ר' אלימלך לאשה השנייה שתשים "פיאווקעס" (מין חיה שמוציא דם) על בעלה. האשה הראשונה חשבה שהרבי ר' אלימלך דיבר אליה, ע"כ חזרה לביתה ואמרה לבעלה מה שאמר הרבי, בעלה לא הסכים על זה כמובן, אמנם היא באחת שמצוה לקיים דברי הצדיק, ובאין ברירה הסכים בעלה לזה, והשכיב את עצמו במטה, ונתנו עליו "פיאווקעס" והדם התחיל לזוב ממנו. בתוך כך נכנס שליח מן הפריץ וביקש ממנו שישלם החוב, התיישב היהודי ואמר לשליח, הנה תראה, הייתי בעיר ללוות הסכום, ואכן כבר היה בידי כל הסכום, אמנם על הדרך קפצו עלי גזלנים והכו אותי ופצעוני וגזלו ממנו את כל הכסף. הלך השליח ממנו ומסר את דבריו אלה לאדונו הפריץ, וגם העיד השליח שאכן ראהו מונח במטתו ומתפתל בייסוריו מרוב דם. אמר לו הפריץ שאינו מאמין לכל זה, שהיהודים ידועים בשקריהם ובוודאי עושה היהודי משחק, כי זה דרכם כסל למו, על כן צוה עליו הפריץ שיביא אליו את היהודי עם מטתו, וכן עשה השליח . אמנם באותו פרק נשא הפריץ אשה חדשה שהיה עדינה ממנו, ובראותה מה שצוה בעלה להביא איש חולה לפניו במצב כזה אמרה לו שעוזבתו, שאיננה רוצה לדור עם לב גס כזה. לבסוף הוצרך לפייס אותה, ואחרי רוב דברים הסכימה להתפייס עמו בתנאי שיתן ליהודי את בית המזיגה במתנה.
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (טו, א )
"בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י ) יש לשאול מדוע למלאכי השרת לא ניתנה רשות לומר שירה ואילו לבני ישראל ניתנה רשות? מתרץ בעל ה"כלי חמדה": בני ישראל לא אמרו שירה על האסון של המצרים, אלא על תשועת עצמם, כמו שנאמר "ויהי לי לישועה", אבל המלאכים הרי לא נשתעבדו במצרים, ונמצא שכל השירה שלהם היתה על אחרים ואין אומרים שירה כשיש גם אסון של אחרים. (זה השולחן)
״ותען להם מרים…״ (טו, כא)
רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה״שאגת אריה״ היתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה. על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נישאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר . עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו. מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ. בעל ה'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו. ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ – הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו. ה׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"… לימים הוצע לו, לבעל ה׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות. הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים . בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום. הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר. כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב… קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים… כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה. (אמונה שלמה)
"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו" (טז, ד )
דבר יום ביומו – צורך אכילת יום, ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר" (רש"י) עוד אמרו חז"ל (במכילתא): דבר יום ביומו – מי שברא היום ברא פרנסתו, מכאן היה רבי אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מחוסר אמנה". בפני הנצי"ב מוולאז'ין זצ"ל, התייצב פעם גביר אחד שהשקיע את כל הונו בהשטת רפסודות – עצים על הנהר דנייפר, וביקשו שיתפלל עבורו שהעסק יוכתר בהצלחה, אחרת הוא יפסיד את כל הונו. אמר לו הנצי"ב: "בטח בה' והוא יעזרך"! השיב לו הגביר: רבי, אמנם בטחון זו מידה טובה, אולם מה אעשה ולבי מלא חרדה… אמר לו הנצי"ב: בכל הזמנים ובכל הנסיבות ישנה הקושיה הגדולה והידועה: "וכי תאמרו מה נאכל"? אולם, באמת יש לתמוה, מדוע ישאלו שאלה זו דוקא לגבי השנה השביעית – שנת השמיטה, הרי בשנה השישית זרעו וקצרו ומילאו את אסמיהם, וא"כ היו צריכים לשאול "מה נאכל בשנה השמינית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו בשנה השביעית"? ! אלא, מכאן, שהעניים הדואגים ומתפללים יום יום על לחם יומם, מתרגלים למדת הבטחון, ואילו העשירים, אשר נזקקים לבטחון רק אחת לשבע שנים, קשה להם להתרגל למדת הבטחון. לכן מיד – עוד קודם הזמן – הם דואגים ושואלים "מה נאכל"? אף אתה – סיים הנצי"ב – חזק ואמץ בטחונך בה' ולו הישועה. (מבחר אמרים)
"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (טז, ד )
בחורף שנת תרצ"ד, הגיע ה"חקל יצחק" מספינקא לבקר בהונגריה, ורבים באו לשחר את פניו ולהתברך מפיו. אחד הבאים, היה יהודי כשר בשם ר' שלום ישעיה גרוס שהתגורר בעיר ראצפרט, והוא תינה בפני הרבי את מצוקתו הכלכלית ואת מחסורו הגדול. "השתדל נא לשבות עמנו בשבת שירה", יעץ לו הרבי, והאיש עשה כן ונסע לעיר סעליש הרחוקה בה התגורר הרבי, למרות שחסרו לו האמצעים להוצאות הדרך. בשבת קדש, בעת קריאת התורה, כיבדו הרבי לעלות לתורה בפרשת המן, והדגיש בפניו את הפסוק: "הנני ממטי ר לכם לחם מן השמים". במוצאי שבת, נכנס ר' שלום ישעיה להתברך מפי הרבי, והוא יעץ לו לרכוש כרטיס הגרלה. עשה האיש כעצתו, וכרטיסו זכה בפרס הגבוה ביותר בסך עצום, והתעשר בבת אחת . ומאז ועד סוף ימיו, לא ידע האיש מחסור בכל מצב שהוא, וגם בתקופת השואה נסתבבו הדברים באופן פלאי, שהיה לו תמיד די סיפוקו.
"לא עלינו תלונותיכם כי על ה" (טז, ח)
הגאון רבי אליעזר שולביץ פנה במכתב אל הגה"ק ה"חפץ חיים" זיע"א שימליץ על אדם הראוי להיות מנהל רוחני של ישיבת לומז'ה. ה"חפץ חיים" ענה לו במכתב שלפי עניות דעתו אדם מסויים ראוי לאותה איצטלא, ולכן הוא ממליץ עליו שיקבלוהו למשרה הפנויה, והוסיף ה"חפץ חיים" במכתבו עוד דברי הערכה חמים על אותו מועמד. דברי ה"חפץ חיים" עשו רושם רב והאיש עמד להתקבל. לפתע בחול המועד הגיע מכתב דחוף מה"חפץ חיים". במכתב כתובה הוראה שלא לקבל את האיש שהמליץ עליו, ולא למנותו למשרה, והוא חוזר מכל הדברים שכתב במכתב הראשון. ויהי הדבר לפלא גדול. מרוב תימהונו החליט ר' אליעזר לנסוע אל ה"חפץ חיים" כדי לברר את כל הענין. בבואו לראדין נימק לו ה"חפץ חיים" את הענין, בתחילה המלצתי וכתבתי מכתב על מעלותיו וכשרונותיו. אולם לאחר ימים הזדמן האיש הזה לביתי, נכנסתי איתו בשיחה ושאלתיו גם על ענייניו ומצבו הפרטי. הוא התאונן בפני על מצבו והתמרמר על קושי גורלו. כששמעתי שהוא מהמתאוננים והקובלים, מיהרתי לשלוח לך מכתב שני, כי המתאונן אינו יכול ואינו ראוי להיות מחנך המשפיע על התלמידים תורה ויראה.
"ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" (טז, כז)
שאל הצדיק רבי מאיר מפרימישלן, מדוע כתוב בפסוק: "ולא מצאו"? הרי בשבת לא ירד מן כלל, וא"כ היה צריך לכתוב "ולא היה", שהרי לשון "לא מצאו" שייך על דבר שהיה ואבד, ולא על דבר שלא היה כלל. אולם – הסביר הרבי – לשון הפסוק יוסבר על פי דברי המדרש (ילקוט שמעוני): בשעה שאמר משה רבינו לעם, כי בשבת לא ירד מן, ועליהם ללקוט ביום השישי לחם משנה גם בשביל שבת, זממו דתן ואבירם בלבם מחשבת רשע, להראות שמשה רבינו אינו דובר אמת. אמרו דתן ואבירם לעם: משה רבינו טועה! בשבת בבוקר, כאשר תקומו משנתכם, תראו שירד מן כמידי יום ביומו! מה עשו? בשבת, בבקר השכם, קמו דתן ואבירם בחשאי, ופיזרו מן סביב לאהלי ישראל, ובלבם אמרו: כאשר יקומו בני ישראל ויראו מן, איש בפתח אהלו, יחשבו כי משה רבינו אינו דובר אמת. מה עשה הקדוש ברוך הוא כדי להפר עצת רשעים אלה? שלח להקות ציפורים למחנה בני ישראל, אכלו הציפורים את כל המן עד שלא נשאר ממנו. כאשר קמו בני ישראל ויצאו מאהלם ראו שאין כל זכר למן מיד אמרו: משה אמת! ומשום כך כתוב בפסוק: "ולא מצאו" – משום שלא מצאו מן כדברי דתן ואבירם.