ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת דברים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אלה הדברים אשר דבר משה" (א, א )

לפי שהן דברי תוכחות… הזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. (רש"י ) הבעש"ט הקדוש הקפיד מאוד על המגידים שהיו דורשים לקהילות והיו מונים את חטאיהם של בני ישראל . פעם הגיע הבעש"ט הקדוש לבית המדרש וראה מגיד אחד מוכיח את בני הקהילה ומונה את חטאיהם . צעק הבעש"ט: "איך אתה יכול לדבר לשון הרע על בני ישראל ? האם הנכם יודעים כשיהודי רץ כל היום ועובד בגלל פרנסתו כדי להביא אוכל לבני משפחתו, וכשבא לפנות ערב ונזכר שעוד לא התפלל מנחה, ותיכף ומיד קם ומתפלל, בין שהוא יודע ובין שאינו יודע מה הוא מתפלל, שרפים ואופנים רועדים בשעת המנחה ההיא . ואיך אתה לא נזהרת בלשונך להוציא לעז על בני ישראל? " (מעשי הבעל שם טוב )

 

"אלה הדברים" (א, א)

משה רבינו מוכיח את עם ישראל לפני מותו בדרך רמז, כדי לא לפגוע בכבודם . התורה מצווה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" . חז"ל מבארים: יש להוכיח באופן שלא יפגע, כדי שלא תישא עליו חטא ולא ייגרם חטא נוסף מעצם הפגיעה . חשוב לוודא שכאשר מוכיחים מישהו, אין לנו נגיעות אישיות בתוכחה וידינו נקיות. מסופר על האדמו"ר הריי"צ שהגיע לבית הרפואה ונזקק לזריקה . הוא עקב בדריכות אחר הכנות הרופא והאחות: ניקוי ידיים בחומר מיוחד, לקיחת מחט מאריזה סטרילית וניקוי אזור ההזרקה באלכוהול למניעת חדירת חיידקים . הרבי אמר למזכירו שניתן ללמוד מכך לקח חשוב: לפני שמוכיחים אדם על מעשה לא ראוי, יש לוודא שהתוכחה "סטרילית" ונקייה מנגיעות אישיות . אחרת, עלולים דברי התוכחה להזיק יותר מאשר להועיל .

 

"איכה אשא לבדי טרחכם" (א, יב )

הרוצה לקבל מושג על טרחתו של רועה ישראל, יתבונן בסדר יומו של רבנו חיים פלאג'י זצ"ל : אך הגיע לביתו והמון קיבל את פניו לדיני תורה ולבוררויות, להתייעצות ולשאלות בהלכה. הוא קיבל את פני כולם בסבלנות ובמאור פנים, שמע ושקל, פסק ויעץ, הורה ובירך. רק כאשר האחרון שבהם הלך, הוגש לפניו התבשיל . אז נפתחה הדלת ומישהו בא. הרב בטבעיות הורה לסלק את הצלחת, כאילו סיים זה עתה לאכול. שאל הלה את שאלתו, קיבל תשובה והצלחת שבה למקומה. כך הייתה מובאת ומסולקת, עד שהשתרר שקט והרב סיים לאכול את התבשיל, שהתקרר בינתיים וטעמו פג . כשסיים לאכול תמה: "איך זה שאיש לא הפריע באמצע?" גילה בנו את הסוד: "אישה באה וביקשה לשאול שאלה. אמרתי לה שאתה אוכל עתה ותבוא בשנית" . "מי האישה?" שאל הרב. "אחת מקצה העיר ושאלה פעוטה לה, בדיני כשרות". קם הרב, לבש את גלימתו ואמר לבנו: "בוא נלך! " "לאן?" שאל הבן. "אל האישה," ענה הרב. "אתה, כדי להתנצל בפניה, ואני כדי לענות על שאלתה" .

 

"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (א, יג)

בנוסף למעלתם הנשגבה של גדולי התורה, המתאפיינת בדעת תורה ובכישרונם האדיר לראות נכוחה את הדברים, נתברכו חכמי ישראל בדבר ייחודי נוסף: "הם גוזרים לפני המקום והוא עושה" (מדרש). הם לא רק מכוונים לאמת אלא יוצרים אותה. עצתם גזרה היא, וכאשר צדיק גוזר, הקב"ה מקיים . בדרך זו יתפרש מאמרם ז"ל: "'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' (דברים יז, יא). אפילו נראין בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם" (ספרי). ייתכן בהחלט שעד שלא יצא הדבר מפי החכמים, היה הימין ימין והשמאל שמאל, כפי שהדברים אמנם נראים , אך כיוון שאמרו על הימין שהוא שמאל, הפך הימין להיות שמאל, לפי שכך גזר הצדיק . בתקופה הראשונה לרבנותו של מרן הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק זצ"ל בעיר בריסק, באו קציני צבא לבית הכנסת בראש השנה לדרוש מהרב שיבוא עימם כדי להגיד וידוי עם אסיר יהודי שנשפט למוות. מכיוון שהרב עמד באותה שעה בתפילת שמונה עשרה של שחרית, לא רצו הקצינים להפריע לו, ויצאו את המקום בהבטיחם כי ישובו אליו שנית כעבור זמן מה. כאשר הציע מישהו מהקהל לקצינים שייקחו רב אחר מתוך הקהל, אמרו להם שקיבלו פקודה להביא את הרב הרשמי. לאחר שנסתלקו, סיים הרב את תפילתו, ומששמע על העניין, החליט שלא ללכת ויהי מה. משנודע הדבר, נמצאו בין הקהל מתפללים שהעלו חשש שמא יבולע ליהודים אם הרב לא יציית להוראת השלטון, ומכיוון שהרב היה עדיין צעיר לימים (כבן לב שנים לערך) וכולם הכירוהו עוד כנער, הרשו לעצמם לחוות דעה בקול רם. אחדים מהם אף העזו פניהם ואמרו לרב שהוא מסכן את כל הקהילה, אך דבריהם לא הועילו והרב נשאר נחוש בדעתו . באמצע תפילת הלחש של מוסף, באו הקצינים שנית לבית הכנסת. הרב, שהבחין בהם, נשאר עומד על מקומו שעה ארוכה, כאילו הוא עדיין באמצע תפילתו, ובכך מנע מהם לגשת אליו. סבלנותו של הקהל פקעה, עד שקם אחד מזקני המקום, הציע את עצמו בפני הקצינים כאילו הוא הרב הרשמי והלך עמהם . אחרי התפילה הגיעו כמה שוטרים אל בית הרב בבהילות, ובני הבית נבהלו מאוד, כיוון שחשבו שהם באים לאסור את הרב על שסירב לציית להוראות השלטונות. עד מהרה התברר, כי הללו היו שוטרים מעיר אחרת שנשלחו לשאול אם הלך כבר הרב אל הנדון למוות, כיוון שזה עתה התברר כי היהודי ההוא הואשם בטעות, ולמעשה הוא חף מפשע, ואין להוציאו להורג . אז התברר, כי הזקן ש"התחכם" ויצא לשביעות רצונו של הקהל לייצג את הרב, גרם למותו של היהודי. אילו היו סרים למשמעתו של הרב, שהיה אמנם רך בשנים אך אב בחכמה וביראה, לא היו נכשלים . (לקח טוב )

 

"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (א, יג)

מה בין חכם לנבון? הדבר יובן על פי מעשה : אדם אחד שירת בבית מסחר ליינות והיו לו דמי חסכונות בסך חמישים שקלי כסף. הוא טמן אותם במרתף בין החביות. לאחר זמן, כשירד ליטלם, לא מצאם. הוא חשד שאדוניו, בעל הבית, גילה את הכסף ונטלו . האיש קבל על כך לפני רב העיר. הרב, שניכרו בעיניו דברי אמת, שלח לקרוא לבעל הבית. כמובן, בעל הבית הכחיש הכל וטען שאינו יודע מאומה . אמר לו הרב: "אכן, גם אני סברתי שאין להעלות על הדעת שאתה לקחת את הכסף. על כן, אני משער שגוי התגנב למרתף והרי כל היין שבו אסור, כי יין נסך הוא. הנני שולח מיד את השמש להכריז בבתי הכנסת שיינך אסור" . כאשר שמע בעל הבית על ההפסד הצפוי לו, הודה שגנב את המעות. הרב השיב: "איני מאמין לדבריך". קם האיש, רץ לביתו והביא את ארנק הפועל ובו חמישים שקלי הכסף . כך הצליח הרב בתבונתו לאלצו להודות בפשעו. לפיכך אמרו חז"ל: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולא אמרו "מה שאזניו שומעות", כי נוסף לטענות שמושמעות באוזניו, חייב הוא להשתמש בעיני שכלו, ונוסף לחכמתו, חייב הוא להיות ניחן בתבונה. (בן איש חי )

 

"אנשים חכמים ונבונים" (א, יג)

בעיר אחת חי בעל עגלה ותיק וזקן, שעבד במקצועו שנים רבות. הוא היה ידוע באמינותו ובמומחיותו בתחום העגלונות . יום אחד הגיע לעיר בעל עגלה צעיר וחדש. הוא החל להציע את שירותיו ולהתחרות בעגלון הוותיק, מה שהוביל לפגיעה בפרנסתו של הזקן. העגלון הוותיק, מודאג מהתחרות החדשה, פנה לצעיר ואמר: "באת להתחרות בי שלא כדין. על פי הדין, עליך לעזוב את העיר. אולם, לפנים משורת הדין, אני מוכן להסכים שתישאר כבעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד: שתעמוד במבחן ידע בעגלונות. אם תצליח, אסכים שתישאר. אם לא, עליך יהיה לעזוב את המקום". הצעיר, בטוח ביכולותיו, הסכים לתנאי. העגלון הזקן החל לבחון את הצעיר. הוא שאל: "מה תעשה אם בעת נסיעה, כשהעגלה עמוסה בנוסעים, היא שוקעת בבוץ עמוק והסוסים אינם מצליחים למשוך אותה? " הצעיר השיב בביטחון: "אבקש מהנוסעים להוריד את המטען מהעגלה כדי להקל על העומס" . הזקן המשיך: "ואם זה לא מספיק? " הצעיר ענה: "אז אבקש מהנוסעים עצמם לרדת מהעגלה" . העגלון הוותיק לא הרפה: "ומה אם גם זה לא עוזר? " הצעיר הציע: "אבקש מהנוסעים לדחוף את העגלה מאחור" . הזקן שאל בפעם האחרונה: "ואם למרות כל זאת, העגלה עדיין לא זזה ממקומה? " כאן נאלם הצעיר דום ואמר: "לצערי, איני יודע מה לעשות במקרה כזה" . העגלון הזקן הכריז: "אם כך, נכשלת במבחן. כפי שהסכמנו, עליך לעזוב את העיר" . הצעיר, מכבד את ההסכם, הסכים לעזוב. אך לפני שעזב, שאל בסקרנות: "אנא, אמור לי, מה באמת הפתרון במצב כזה? " העגלון הזקן חייך חיוך חכם ואמר: "יקירי, האמת היא שבמצב קשה כל כך, אין באמת פתרון להוציא את העגלה מהבוץ העמוק. אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה לא להיכנס לבוץ כזה שאי אפשר להיחלץ ממנו" . משל זה סיפר הרב מבריסק, רבי יצחק זאב סולוביצ'יק, לאדם שנכשל בענייני הנהגת הציבור ובא לשאול את הרב כיצד לתקן את המצב . כוונת הרב בסיפור המשל הייתה עמוקה: ישנם אמנם מצבים בחיים שבהם אנו מוצאים את עצמנו "תקועים" ללא מוצא נראה לעין, אך החכמה האמיתית היא לצפות מראש את הקשיים ולהימנע מלהיכנס למצבים כאלה מלכתחילה . זו הייתה תוכחה עדינה ונסתרת, שנאמרה ברמז לאותו עסקן ציבור. הרב רמז לו שהיה עליו להיות זהיר יותר ולחשוב על ההשלכות לפני שנכנס למצב הקשה שאליו נקלע . "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (א, טז) סיפר בעל ה"בן איש חי" מעשה מרתק : פעם באו לדון לפני זקנו יהודי וגוי. הגוי תבע מעות מן היהודי, אך היהודי הכחיש ואמר: "לא היו דברים מעולם" . הרב, בחכמתו, הבין כי היהודי משקר. הוא אמר ליהודי שיישבע, אך ביקש תחילה לעיין בדבר . הרב יצא מבית הכנסת ועלה בשקט לעזרת נשים. משם שמע את הגוי שואל את היהודי: "הכיצד מעיז אתה להישבע לשקר? " ענה לו היהודי: "ומה אעשה ודחוק אני במעות" . מיד שב הרב לבית הכנסת. הוא נזף ביהודי ואמר: "לך ושלם לו. איני משביעך כי כבר שמעתי כל דבריכם". הרב הרבה לדבר עמו מוסר . על מעשה זה קרא רבי יעקב, בנו של ה"בן איש חי", את הפסוק: "'שמוע בין אחיכם' – שמעו את אשר מדברים בעלי הדין בינם לבין עצמם, ועל ידי זה 'ושפטתם צדק'" .

 

"לא תגורו מפני איש" (א, יז)

ציווי זה הוא הוראה לדיין שלא יפחד מאיש בעת יושבו על מדין. מפורסמים הסיפורים והעובדות על גדולי ישראל שבכל דור ודור כיצד קיימו ציווי זה, אף במסירות נפש ממש . מיוחד ונודע בפקחותו ובטוב לבו היה רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט. אולם במקום הצורך לא נרתע ועמד על דעתו בכל מחיר, וסוף דבר היה שכולם הודו לדבריו. באחת הפעמים שישב רבי שמואל לדון דין תורה בין שניים מתושבי ירושלים, לאחר שחייב אחד מהם, נענה החייב בעזות מצח: "רבי, אם לא תחזור בך ותזכה אותי, אלך ואנפץ את כל הזגוגיות בביתך". רבי שמואל לא נרתע והשיב: "כלום חושב הנך שאני אשתוק על צעד שכזה? " היהודי נבהל, שכן ידע שרבי שמואל מקושר היטב עם שלטונות הטורקים והאוסטרים, ומי יודע מה יעשה. לפיכך מיהר לקבל עליו את הדין. כאשר נרגע האיש מזעמו, נענה רבי שמואל בבת שחוק: "כלום חשבת שאשתוק על שבירת הזגוגיות? לא ולא! עוד באותו היום אזמין זגג לתקן אותן".. . (במחשבה תחילה )

 

"כי המשפט לאלוקים הוא" (א, יז )

שני בעלי דין באו לדין לפני רבי אברהם שמואל דיסקין זצ"ל, אחיו של מהרי"ל דיסקין זצ"ל. שמע רבי אברהם שמואל את טענות הצדדים ופסק כפי שפסק . פסק הדין לא התקבל על ידי השניים, והם הסכימו ביניהם לשוב ולדון לפני אחד מזקני גאוני הדור, שהתגורר באותם ימים בבריסק . השנים הגיעו לבריסק, נכנסו לפני אותו גאון ושטחו את טענותיהם. כמובן שהם הסתירו ממנו את העובדה, שכבר הוכרע הדין בפני רב אחר . אותו גאון, לאחר ששמע את טענותיהם, הוציא פסק דינם לאור . פסק דין זה, שונה היה מפסקו של רבי אברהם שמואל, ואותם שני בעלי דין שקנטרנים היו, פרסמו את הדברים ברבים. מכיוון שרבי אברהם שמואל היה צעיר לימים ופסקו לא תאם את פסק אותו גאון, ריננו אחריו ברחוב . כאשר נודע הדבר לרבי אברהם שמואל, הוא פנה לעזרת אחיו הגדול מהרי"ל דיסקין, שכיהן באותם ימים כרב העיר לומז'א. במכתב ששיגר אליו, הוא פירט את טענות שני הצדדים ואת הפסק שהוציא. מהרי"ל דיסקין שנוכח לראות כי פסק הדין אמת, שיגר איגרת אל ידידו הגאון הזקן מבריסק ובה כתב: לדעתי, יפה פסק אחי, אבל היות ומן הנמנע שגברא רבה כמוהו לא יכוון את ההלכה ח"ו, שהרי "אלוקים נצב בעדת קל" (תהלים פב, א), מן ההכרח להסיק שבהגשת הטענות לפניו, בוצע מעשה רמאות וערמומיות. אני משער – כתב המהרי"ל – שהשניים עשו קנוניה ביניהם והתחלפו בטענות. התובע הציג עצמו כנתבע והנתבע כתובע, וכך הופיעו בפני הרב באופן שכל הגישה לדין תורה הייתה בנויה על שקר. במצב כזה, שיסוד הדין מראשיתו הוא כוזב ומזויף מתוכו, יוצא הוא מן המקובל שאין מכשלה יוצאת בדין תורה מלפני הרבנים היושבים על כסא המשפט, שכן לא שייך דין אמת, אם בנוי הוא על שקר . מכאן – סיים המהרי"ל את מכתבו – אי הדיוק שנפל בפסקו . משקיבל הגאון הישיש את מכתבו של המהרי"ל דיסקין, החל לחקור את העניין, ואכן התברר כי השערתו קלעה אל האמת .

 

"ההולך לפניכם בדרך" (א, לג)

יהודי צריך להרגיש שהקב"ה צועד עמו יד ביד לאורך כל הדרך, גם בלכתו בדרך… הרגשה זו נוטעת בליבו של אדם ביטחון מוחלט. גם בעניין שידוכין מוצאים אנו את הצורך באמונה תמידית בבורא עולם. "ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', מה' אשה לאיש". עשיר גדול בא לפני השרף מקוצק זצ"ל וסיפר: "כידוע לרבינו, הייתי בעבר עשיר גדול, מוקף במשרתים ומשרתות לרוב. ניהלתי חיי מותרות כמשופע בעושר וכבוד ולא חסר לי מכל טוב שבעולם . בין המשרתות הרבות שהיו בביתי הייתה נערה בוגרת, שחסכה מעבודתה בביתי סכום כסף נכבד. לימים ביקשה ממני שאקנה לה בסכום זה כרטיס הגרלה, כדי שיהיה לה שמור לכשתמצא בעל להינשא עמו. עשיתי כבקשתה, כשמוסרת היא את הכרטיס למשמרת ביד אביה, ואילו ממני ביקשה לרשום את מספר כרטיסה . בינתיים עברו שנים, והיא התבגרה, אך זיווג לא נזדמן לה. עלי אף עברו מאורעות קשים: זוגתי נפטרה ועסקי החלו להתדרדר, עד שאיבדתי את כל הוני. נשארתי בגפי לאחר שנישאו כל בני ובנותיי, עני ואביון, בודד וגלמוד . ויהי היום, בעת בודקי במספרי ההגרלות הזוכים, עמד ליבי מלכת! הכרטיס של המשרתת זכה בסכום גדול של מאה אלף רובל. מיד חשבתי להשתדך עמה ולחזור לקדמותי. שלחתי שדכן אליה, מבלי לגלות על זכייתה . הנישואין התקיימו, כשכל אחד מאתנו מרוצה. לקחתי הלוואות גדולות עבור החתונה, בידיעה שעתיד לנו סכום גדול. לאחר שבועות מספר, בישרתי לה על הזכייה. אך היא ענתה בכאב: "את הכרטיס מכר אבי מזה שנים מספר, כשבונה הוא מכך את ביתו וכלכלתו.. " . עולמי חשך עלי. מה אעשה עתה, רבינו? לא רק שלא זכיתי, אלא נוספו לי חובות על גבי חובות. ברצוני לגרשה" . אמר לו הרב: "דע לך, כל זה היה בהשגחת ה' מסבב כל הסיבות שתתחתן עמה. מכיוון שגזרתו הייתה שתינשאו שניכם יחד, ובמצב שהיית לא הייתה אפשרות לעשות זאת, על כן הביאך ה' למצב זה כדי שתתחתן עמה. אין עצה ואין תבונה לנגד ה' – מה' אשה לאיש". (דרך השידוך )