ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת יתרו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה" (יח, יב)

יהודי מתחזק המתגורר באחת מערי הארץ, חשקה נפשו להתפלל עם הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א את תפלות ראש השנה והשבת הצמודה לו. הוא שכר חדר במלון בבני ברק לשלושת הימים ובזמני התפילות צעד נרגש לבית הכנסת "לדרמן". אחרי ערבית של ליל שבת ניגש היהודי לרבי חיים כדי לברר שאלה הלכתית: "נותרה ברשותי רק חלה אחת מה עלי לעשות לגבי לחם משנה, האם אביא חלה ממקום אחר, ואיני רוצה לטלטל מרשות לרשות, או שמא יש עצה אחרת" ? לרבי חיים אכן היתה עצה מצויינת בשבילו: "אתה תהיה האורח שלי לסעודות השבת"! הודיע לו. את שלוש סעודות השבת סעד האורח בבית רבי חיים, כשהוא דואג שבני הבית יקפידו לתת לו מנה מכובדת ולהעניק לו הרגשה נוחה. (רבי חיים)

 

"ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב (יח, יג)

שאלו פעם את רבה של ירושלים הגה"ק רבי שמואל סלנט זיע"א, למה הוא לא קובע לעצמו שעות קבלה קבועות, שבהן יענה לפונים אליו? אמר להם הצדיק: יהודי צריך לדבוק במידותיו של הקב"ה, בברכת המזון אנו אומרים "שאתה זן ומפרנס אותנו תמיד בכל יום ובכל עת ובכל שעה" בלי שעות קבלה.

 

"שונאי בצע" (יח, כא)

פעם אחת פגש הצדיק רבי צבי אריה מאליק משכיל אחד ששימש כמרצה ידוע באחת האוניברסיטאות. שאל המשכיל את הרבי: חסידים רבים יש לך והם מפזרים ומעניקים לך ממון רב, אף לי תלמידים רבים שומעי לקחי, אולם איש מהם לא מעלה בדעתו לתת לי מאומה, מדוע? ההבדל הוא גדול, השיב הרבי, אני מואס בכסף ושונא בצע, משום כך אני משריש בלב חסידי את שנאת הבצע ואת המיאוס שבתאוות הכסף, לכן קל להם לחלק את כל כספם. ואכן, את כל מה שהם מעניקים לי אני מחלק לצדקה לעניים ונצרכים. ואילו אתה, אוהב כסף לא ישבע כסף… משום כך ערך זה נטבע היטב גם בלבות שומעי לקחך, ומשום כך קשה להם לתת לך אף פרוטה אחת…

 

"ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה" (יט, ח)

קודם המעמד הגדול בהיסטוריה, מעמד מתן תורה, הודיע הקב"ה לעם ישראל, באמצעות משה, שרצונו להפוך אותם לעם המיוחד מכל העמים. זאת כמובן, באמצעות קיום מצוות התורה שתינתן להם. "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה". בספר "אמרי שפר", לרה"ק רבי ירחמיאל מאוסטרובצא, "מתרגם" את הפסוק לשפה מדוברת: כל העם ענו באותה השנייה (יחדיו):

 

"כל אשר דיבר ה' נעשה".

משכך, שואל ה"אמרי שפר", יש להבין: מה היה דחוף שכולם יענו באותו הרגע? אם זה לא היה הרמוני ואחיד, לו היו שברירי שניות מפרידים בין זמן התגובה של כל אחד ואחד, התשובה הייתה מרשימה פחות?! הסעודה הייתה כיד המלך, בפועל. טבחים חבושי מצנפות, רַקָחִים ואופים, עמדו במטבח שעות ארוכות והכינו מטעמי מלכים. המלך הורה שלא יחסכו במאומה, לא בכמות ולא באיכות. במטבח נוסף בקרבת מקום התרחשה פעילות זהה לחלוטין למטבח הראשון, בהבדל קטן: האוכל היה כשר למהדרין. התכונה כולה, שהייתה בעצם ניסוי חברתי-מדעי סמוי, נערכה בניצוחו של רבי שמשון וורטהיימר מרבני וינה של לפני כשלוש מאות שנה. נפשו נקעה מוויכוחים עם כמרי המלך שניסו ללא הצלחה להביסו בנוגע לתכונות הנפש של העם הנבחר, הוא החליט להוכיח למלך – הצדק עם מי. על פי בקשתו נערכו שתי סעודות ענק: האחת לגויים והאחרת ליהודים. הסעודות המפוארות הוגשו בחינם, על פי רישום מראש, שכצפוי, התמלא תוך דקות ספורות. על דלתות האולמות ובכל מקום אפשרי בתוכם הופיעו כרזות ענק מאירות עיניים: חל איסור מוחלט לאכול ללא כלי אכילה! הרב וורטהיימר עלה יחד עם המלך לקומה השנייה משם צפו במאות המסובים הגויים היושבים ליד השולחן. בין השולחנות הסתובבו חיילים מְכודָנִים, אבוי יהיה למי שיהין לאכול עם אצבעותיו או בכל דרך אחרת מלבד סכין ומזלג. וטוב ששאלתם: הסכין והמזלג היו ממש יצירות אמנות. מטר וחצי כל אחד… לאחר דקותיים מתחילת הסעודה פרצה התגרה הראשונה: אחד הסועדים הניף את המזלג לנעוץ במזון ופגע עם ידית המזלג בראשו של חברו, הלה הרים את הסכין – מטר וחצי ארכו – ועד מהרה החלו החיילים מפרידים בין הניצים שיצאו מאוכזבים ורעבים. איש לא הצליח לאכול מאומה. כעת עבר המלך עם רבי שמשון לאולם שהוקצה ליהודים, מחלון הקומה השנייה ראה המלך בהשתוממות את היהודים מתנהגים בפשטות גאונית: כל אחד האכיל במזלג וסכין שלפניו את היושב מולו. בתורנות האכיל כל אחד את שכנגדו. בתוך רגעים ספורים סיימו לאכול ופתחו בדברי תורה ושירות ותשבחות למי שהבדיל בין ישראל לעמים… בתורה ישנן מצוות רבות ואין אף יהודי אחד שיכול לקיים את כולן בעצמו. אם אתה כהן אתה לא מקיים פדיון הבן, ואם אתה מצווה בפדיון הבן אתה לא כהן; יש מצוות המיוחדות לנשים בלבד וציוויים מיוחדים בייבום וחליצה ועוד ועוד מצוות שאין האדם מקיימן לפי בחירה, אלא רק אם זימנו לידו מן השמים. חז"ל באומרם (שבועות לט.) "כל ישראל ערבים זה בזה", מתכוונים גם לכך: על כל אחד מוטל להשלים חלקים מסוימים בקיום המצוות, עבורו ועבור הכלל כולו, ומכלל הן אתה שומע לאו: אם יהודי לא מקיים את המצוות שהוא מצווה בהן, הרי שבכך הוא מזיק את חברו ומחסיר ממנו את חלקי התורה השייכים לו. ברוח הסעודה היהודית, בה האכיל כל אחד את השני, מבאר ה"אמרי שפר" את הפסוק: כאשר כל העם ענו "יחדיו" זה היה סמל למשמעות האמיתית: כולנו נקיים את התורה בשותפות, כל אחד בחלקים שרק הוא יכול לבצע. רק כאשר כולם יקיימו את התורה ב"יחד", יוכלו לקיים "כל" אשר דיבר ה' נעשה, הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות, כל אחד והחלק המיוחד לו. (במחשבה תחילה )

 

"ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי" (כ, ו)

חסד מיוחד דואג הקב"ה לעשות עם בניו המתחסדים זה עם זה, ומשיב להם טובה תחת טובתם אשר היטיבו לבריותיו בעולם. לעתים אנו זוכים לראות זאת עין בעין, כפי שארע לחלפן מטבעות בפתח תקוה, אשר סיפר דברים כהוויתם: לפני זמן מה – סיפר אותו יהודי – הגיע אלי אדם כשבידו אלפיים וחמש מאות דולרים בשטרות של דולר אחד, וביקש לפרוט אותם לעשרים וחמשה שטרות של מאות. שום חלפן אינו אוהב לעשות זאת, וגם לי לא היה צורך בהרבה שטרות בני דולר אחד, אבל לאחר הרהור קצר החלטתי לעשות זאת, מבלי לקחת ממנו שום עמלה, הנחתי את כל חבילות השטרות שנתן לי בתוך הכספת אשר בחדר הכספות. לאחר כשבוע הגעתי למשרד, וכאשר נכנסתי פנימה לחדר הכספות כדי לפתוח את הכספת, שמעתי לפתע צרחות איומות. מהרתי לזנק החוצה וראיתי שודד שחדר פנימה, שתקף את אחד העובדים והצמיד אותו אל הקיר. דמי עלה לראשי מול המראה המפלצתי הזה, ומבלי לחשוב אף לרגע, מהרתי לתפוס בשודד ולדחוף גם אותו אל הקיר. השודד, שהבחין שנלחמים בו, שלף אקדח וכיוון אותו למולי. באותו רגע התעשתי ואמרתי לו: "תרגע, אל תירה, אתן לך כל מה שתרצה…" באותו רגע נזכרתי מה מכילה הכספת שלי… רכנתי לעברה ובקשתי מהשודד שקית, כדי להניח בה את הכסף. בתחילה הכנסתי רק עשרים חבילות מתוך כל מה שהיה מונח בה, אבל השודד שאל: מה עם השאר?… לכן המשכתי להכניס לו את כל החבילות שהיו שם… כשהושטתי לו בחזרה את השקית הכבדה, הבחנתי בהבעת שביעות רצון המתפשטת על פניו, הוא בודאי היה סבור, שהוא זכה במיליון דולר, בשעה שכל ההפסד שלי הסתכם באלפיים וחמש מאות דולר בלבד… או אז ראיתי – סיים איש שיחי – שמעשיית טובה ליהודי, לעולם לא מפסידים! (לאור הנר)

 

"אנכי ה' אלוקיך… לא יהיה לך אלוהים אחרים" (כ, ב-ג)

בשתי הדיברות הראשונות מצווה אותנו הקב"ה להאמין שרק הוא האלוקים ואין לפנות לאלוקים אחרים. אמונה זו יוצרת בליבנו תלות מוחלטת בה' לבדו, מבלי כל שמץ תקוה לעזרה מגורם אחר, וביטחון מוחלט שרק ה' יושיענו – ומכוחה של הסתמכות גמורה זו, נזכה להיוושע. בספר "המאורות הגדולים" מופיע מעשה שסיפר הסבא מנובהרדוק זצ"ל, הממחיש את הדברים הללו. יהודי עני מרוד שמע שבפרנקפורט ישנו יהודי עשיר שידו פתוחה לצדקה ושמו רוטשילד. עזב העני את עירו והלך לפרנקפורט, אלא שכסף לנסיעה לא היה לו והוא נאלץ ללכת רגלי, במהלך הדרך כלה גם מזונו הדל, וכך, באפיסת כוחות מוחלטת, הגיע לבסוף למפתן ביתו של רוטשילד, שם נפל מתעלף. התעלפותו של האלמוני יצרה מהומה, המשרתים מיהרו לטפל בו כדי להשיב את נפשו, ואף רוטשילד התעניין במתרחש עמו. כשהתחזק מעט, פנה אליו רוטשילד ושאל: "מה תבקש?" ענה העני: "שמעתי שאתה עוזר ליהודים, לכן באתי לבקש את עזרתך". נכמרו רחמיו של רוטשילד על אותו עני מסכן, ובו במקום שלשל לידיו סכום הגון, שהספיק לו לשוב לעירו ולהקים שם חנות המכילה כל טוב, ממנה החל להתפרנס בכבוד. שמע אחד מאנשי הכפר על קורותיו ואמר לעצמו: "גם אני רוצה". לא חלף זמן רב, עד שאף הוא צרר את חבילותיו המעטות, ארז מעט אוכל ויצא לפרנקפורט הגדולה. בדרך נצנץ בו רעיון… "אמנם רוטשילד יתן" – אמר לעצמו – "אולם אינני צריך להתבטל בינתיים, בעברי בכפרים ובעיירות אאסוף עוד מעט פרוטות, שבודאי לא יזיקו…" גאה בעצמו על חכמתו המשיך בדרכו, כשהוא מקבץ ממון מכל מי שנקרה בדרכו. בהגיעו לפרנקפורט, קבע פגישה עם הברון וביקש ממנו נדבה. למשמע בקשתו, הוציא רוטשילד פרוטות אחדות מכיסו, ונתן לו. הביט האיש כלא מאמין בפרוטות שבכף ידו, ולא מצא מילים בפיו. "עוד שקל?", הגיב רוטשילד למראה פניו החמוצות, "עוד עשרה"? "זה לא הענין…", סוף סוף הצליח העני לומר, "שכני שהגיע אליך קיבל סכום כסף כזה שאפשר לו לפתוח חנות שלמה, במה אני גרוע ממנו? למה אני מקבל פרוטות?" "מה מקום להשוואה כאן?", השיב לו רוטשילד, "אותו יהודי פנה רק אלי וסמך רק עלי, עד כדי כך שהגיע לביתי מעולף, אדם שסומך רק עלי, אני מוכרח לעזור לו! אבל אתה לא באת רק אלי… לקחת מכל הבא ליד, ולבסוף באת גם לפה, ואף כשתלך ממני תמשיך לקבץ נדבות מכל אחד, הלא כן? ובכן, מי שמקבץ מעות מכולם, מקבל ממני דמי השתתפות בלבד…" זהו, אמר הסבא מנובהרדוק, עניינם של שתי הדיברות הללו: "אנכי ה' אלוקיך", הקב"ה מבקש שיפנו רק אליו, "לא יהיה לך אלוקים אחרים". אדם הפונה רק לקדוש ברוך הוא, הקב"ה עוזר לו, אך אדם הפונה לכולם וגם לקב"ה – זוכה ל'השתתפות סימלית' בלבד של הקב"ה… (ומתוק האור)

 

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח)

כשהרה"צ רבי עמרם בלוי זצ"ל, ישב בכלא רמלה על מחאתו במחללי שבת, בא רבינו ה'חזון איש' לבקר אותו . רבי עמרם נתרגש מאוד ואמר 'שכבר היה כדאי לשבת בבית סוהר בגלל זה'. השיב לו רבינו שבעצם הוא בא לבקר את השבת שיושבת בבית סוהר, ומה שנוגע לעצם בית סוהר, אין מה להתרגש, הלא העולם כולו הוא בית סוהר גדול. (שערי אהרן)

 

"כבד את אביך ואת אמך" (כ, יב)

מסופר שפעם בא אדם אל הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל ושאל שאלה שאביו גר בעיר רחוקה, ושלח לו אביו מכתב שיבוא לבקרו, אלא שכסף עבור הנסיעה הוא לא שלח ועל כן הוא בא לשאול האם הוא צריך להוציא כסף או כיון שנפסק בהלכה שלא צריך להוציא הוצאות מרובות על כן לא יסע לבקר את אביו. השיב לו, שאמנם להלכה נפסק שלא מחויב להוציא כסף והוצאות מרובות עבור כיבוד אביו, אשר על כן מצווה הוא ללכת אליו "ברגל".. .

 

"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" (כ, יב)

רבי חיים יעקב הלפרין היה תר כל ימיו אחר מצוות אבודות, וביחוד מצות כיבוד אב, אותה לא זכה לקיים לאחר שהתייתם מאביו בעודו ילד כבן שש. פעם פגש אדם אחד שהתאונן לפניו על מצבו הרעוע, ועל הוריו שעלו זה עתה מרוסיה ואין בידו לפרנסם. ביקש ממנו רבי יעקב לערוך חשבון כמה עולה כלכלת הוריו לחודש, והביע הסכמה לשלם לו מדי חודש את הסכום, ובלבד שיהיה שותף בשכר המצוה של כיבוד אב. הלך האיש לשאול בעצת החזון איש והוא אמר לו: "מה לא עושים בשביל הורים? כדאי לך אפילו להפסיד את כל שכר המצוה, ובלבד שתוכל לכבדם"…