ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת כי תצא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"כי תצא למלחמה על אויבך" (כא, י )

כתבו הראשונים שהתורה מרמזת כאן על מלחמת האדם עם אויבו הגדול – הוא יצרו הרע, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד ולא "כי תצאו" בלשון רבים, כיוון שבמלחמת יחיד הכתוב מדבר. מוסיף החתם סופר לבאר עפ"י זה את המשך הפסוק: "ושבית שביו" – למד מדרכי היצר הרע את דרכי המלחמה שלו, ובאותה מידה של זריזות ועקשנות שהוא משתמש נגדך, תשתמש נגדו. וכמו שאין היצר מסיתך בפעם אחת להטותך מדרך הטוב לדרך הרע, כי אם היום אומר לך עשה כך, ומחר אומר לך עשה כך, עד שמטה אותך לדרכו, אף אתה, אם הינך חפץ לנצחו אל תעשה קפיצות, אלא עלה ממדרגה למדרגה עד שתגיע לתכליתך. מסופר על רבינו החפץ חיים זצ"ל שלעת זקנותו בבוקר סגריר אחד, כשהתכונן לקום ממיטתו כדי להתפלל בהשכמה כדרכו, בא אליו היצר הרע לפתותו שלא ילך להתפלל, כי הקור עז בחוץ והוא זקן ועלול להתקרר, לחלות ולמות ח"ו, ועליו לקיים את הפסוק "ונשמרתם לנפשותיכם", ואונס התורה פוטרת וכו'… סיפר החפץ חיים שכמעט ששמע לו, אבל מיד הרגיש מי הוא זה המפתה אותו – היצר הרע, ואז התגבר כארי ואמר לו: "ממך אני לומד, אף שהינך זקן הרבה יותר ממני… וכמו שאתה לא התעצלת אפילו בקור עז זה לקום ממשכבך ולבוא ממרחקים לפתות אותי, ולא המשכת לישון ולא עזבת את תפקידך, על כן דווקא ממך הנני לומד, וגם אני לא אעזוב את תפקידי!" התגבר וקם והלך להתפלל כדרכו.

 

"זולל וסובא" (כא, כ )

בן סורר ומורה נענש, בין השאר, על הזלילה והסביאה שלו, המביאות אותו לידי חטא. שכן תכליתו של האוכל הינה אך ורק להשביע את נפש האדם ולהחיותו, וכל אכילה שנועדה רק לענג את הגוף, הרי היא בגדר של תאווה אסורה. בהקשר לכך מובא בספר "מעשה שהיה" המעשה הבא: באחד הימים הזדמן לפני רבי עקיבא איגר, עשיר שסיגריה תחובה בפיו, והוא התענג על עישונה. "לשם מה לך סיגריה זו?", התעניין הרב. "הנני אוכל מעדנים רבים ומאכלי בשר שמנים, וכשהאדם שבע מאוד מסיבה לו הסיגריה עונג רב", השיב העשיר. בהזדמנות אחרת הבחין הרב בקבצן אחד, עני מרוד, שגם הוא מעשן סיגריה. "אדם זה", הרהר הרב, "בוודאי אינו מתענג כמו העשיר על מאכלי בשר מלא שומן, לשם מה לו, אפוא, סיגריה?" והוא שאל אף את העני לסיבת העישון. "לעתים גוברת בי תחושת הרעב", הסביר העני, "ועישון הסיגריה פוגם בתאבון, וכבר אינני מרגיש שאני רעב" . נענה רבי עקיבא ואמר: "אינני מבין, העשיר זקוק לסיגריה, מפני שהוא אוכל וזולל, לעומת זאת, העני זקוק לה, משום שהוא רעב. וכי לא פשוט יותר יהיה שהעשיר ייתן את מותר האוכל שלו לעני, וכך לא יצטרכו לעשן לא זה ולא זה?!… "

 

"השב תשיבם לאחיך" (כב, א )

הרה"ק רבי יששכר דב מבעלזא שבת פעם בעיר אחת, וכדי להכיל את האורחים הרבים, הקימו במקום אוהל גדול. במהלך השבת, איבד אחד המתפללים את האבנט שלו, וחסיד אחר מצאו בצדו השני של ההיכל והכריז עליו בקול, כדי להשיבו לבעליו. שמע המאבד את הכרזתו, וצעק לו כי הוא בעליו של האבנט ואף נתן לו את סימניו, והלה התכוון להשליכו אליו מרחוק. באותו רגע נכנס הרבי וראה את הנעשה. "שמע נא", פנה אל המוצא בחביבות, "הרי הזדמנה לך מצווה יקרה של השבת אבידה, מצווה חשובה שלעיתים יכול האדם לחיות מאה ועשרים שנה ולא לזכות לקיים אותה, ומצווה כזו אתה מתכוון לזרוק? טוב יותר שתתכונן לקראת המצווה באמירת 'לשם כל ישראל', ותכוון בכך לזכות גם את אלו שלא זכו לקיים מצווה זו".

 

"לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך" (כג, ד-ה)

מסופר על ה"מגיד מדובנא" זי"ע שאמר שעל כל פסוק שיצביעו לפניו יש ביכולתו להקשות קושיה בדרך משל ולתרצה במשל. תמהו המסובים, פתחו חומש ונפלה עיניהם על הפסוק: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". הרהר המגיד רגע קט ופתח ואמר: גביר אחד שידך את ביתו, ומאחר שהורי החתן ישבו במקום רחוק, קבעו שהתנאים יערכו באמצע הדרך, באכסניה. הקדים אבי הכלה לצאת, כדי לקבל את המחותנים, והאם עמדה לבוא לאחר מכן עם שאר בני הבית, ועם המטעמים שהכינה מכל טוב וביד רחבה. והנה, בשעה שישב אבי הכלה עם מחותנו באכסניה, בא אחד מבניו בריצה כל עוד נפשו בו וקרא: "אבוי, אבא! בדרכנו נתהפכה העגלה על כל אשר בה, על המאכלים והדגים והבשר, כל דברי המאפה הושחתו, ובקבוקי היין והי"ש נשברו, ונוסף על כך גם אמא נהרגה!" בעיניו של הבן הטיפש היה זה עיקרו של האסון, הנזק שנגרם לדגים ולבשר, במותה של האם לא נזכר אלא בסוף, כאילו בדרך אגב.. . וכך הוא גם בענייננו: הפסוק בא ומספר לנו על התנהגותם האכזרית של בני עמון ומואב, והוא הולך ומונה תחילה, "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ורק בסוף הוא מסיים ואומר "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך", ששכר את בלעם שיעביר בקללותיו את ישראל מן העולם. ומשמע שעיקר הרשע היה בכך, שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים, ואילו מה שאמרו להביא כליה על ישראל אינו אלא דבר שבדרך אגב, טפל. היאך זה? הבה נתרץ זאת – אמר המגיד – במשל: יום אחד בא חוכר יהודי לישיבה, ואמר לראש הישיבה: "ברצוני להשיא את בתי. יבחר נא הרב בשבילי אברך מהוגן נעים הליכות ויודע תורה, והריני מתחייב לשמור עליו כעל אבן טובה ולספק לו צרכיו כל ימיו." שמע זאת ראש הישיבה ואכן בחר לו את אחד מהאריות שבחבורה, בחור שעמל כל ימיו בישיבה בעומקה של תורה, ובוודאי, הודות להבטחת החוכר, יוכל להמשיך הלאה גם אחרי החתונה בלימוד התורה ללא שום טרדה. למחרת החתונה, בשעת ארוחת שחרית, הגישו לחתן כיכר לחם שחור וחמיצה. התאמץ החתן לנגוס בלחם, ובקושי הצליח להביא אל פיו פרוסה כדי בליעה. בארוחת הערב – שוב אותו המאכל, לחם קשה וחמיצה. וכך היה מידי יום.. . האברך העדין, שנתקשה לעכל מאכלים אלה, היה פוחת ואוכל, וכל יום הלך ורזה ונפלו פניו. כשראה המחותן, שכוחותיו של החתן כלים והולכים, בא עליו בקולות ובצעקות, מפני מה אינו אוכל. משלא הועילו צעקותיו, שכר שני גויים מן הכפר בשני זהובים ליום, שיהיו עומדים על גבו של החתן ומקפידים שיאכל. עשו כך שני הגויים, ובכל סעודה וסעודה עמדו על גבו ושוט בידיהם, וכל אימת שדחה החתן מעל פניו את הלחם, היו מצליפים בו וכופים אותו לאכול. לילה אחד חמק החתן מן הכפר, מוכה ומלא חבורות, וחזר לישיבה וסיפר לרבו את אשר קרהו. למחרת בא המחותן, החוכר, בזעקה, וכשטען לפניו ראש הישיבה, שהוא מענה את החתן ואינו מכלכלו כהלכה, השיב החוכר, שאין ידו משגת אלא כדי לחם וחמיצה . שמע זאת ראש הישיבה ובא עליו בצעקה: "מחוצף שכמותך! לשכור שני גויים, שיהיו עומדים יום יום וכופים אותו לאכול לחם קשה – זאת ידך משגת, לשם כך ישנו הכסף בידך, אבל לספק לו מעט מזון הגון יותר, קצרה ידך"?! הוא שאמר הפסוק – סיים המגיד: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", ואם תאמר, שמא מחמת עניותם נהגו כך, שמא לא השיגה ידם לכבד את בני ישראל בלחם ובמים? מיד אנו רואים: "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך" – ללכת ולשכור גוי מרחוק בשביל להביא קללות על ישראל – לכך היה להם כסף די והותר, ורק מעט לחם ומים לא השיגה ידם?.. . (אמונה שלמה)

 

"מוצא שפתיך תשמור ועשית" (כג, כד)

פעם הגיע יהודי עשיר וקמצן אל הצדיק רבי שלום מקאמינקא זצ"ל והתאונן שהיות ואשתו ממררת את חייו, לכן מבקש שהרבי יקללנה ותמות… אמר לו רבי שלום: הרי יש איסור לקלל יהודי והוא לאו שבתורה, אך בכל זאת יש לי עצה עבורך, הנה אמרו חז"ל (שבת לב, ב) בעוון נדרים מתה אשה של אדם, וכאן בעיר נצרכים למקוה, על כן נדור נא שהנך נותן סכום כסף גדול עבור בניית מקוה, והרי לא תאבה לשלם, ומכיון שאינך מקיים נדרך, ממילא תתמלא משאלתך.. . עברה תקופה והלה בא שוב לרבי שלום והתאונן כי בנתיים אין רואים תוצאות… אמר לו רבי שלום, הרי כתוב בעוון נדרים מתה אשתו, וא"כ צריכה להיות בגדר 'אשתו', ואילו אתה אין מתנהג עמה כפי שראוי להתנהג עם אשה, אלא מתקוטט עמה, אם תחיה עמה בטוב יוכלו להתמלא משאלותך . חזר הלה לביתו והתחיל לכבד את אשתו. האשה מאוד התפלאה מה אירע לבעלה, מה יום מיומיים? אך מכיון שראתה שהוא נהיה אדם חדש התחילה לכבדו כיאה וכיאות, וכך נוצרה ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות. ויהי היום ולפתע חלתה האשה ונפלה למשכב. נסע בעלה שוב לרבי שלום והתאונן כי עתה כבר חי עמה בטוב ובנעימים, והנה מאיימת המחלה להמיתה, לכן מבקש שהרב יתפלל שתחיה . נענה רבי שלום ואמר לו: הרי הבטחת לתת סכום גדול לבניית המקוה, וא"כ אין לך מנוס כי אם לקיים את מה שנדרת… אם ברצונך שלא תמות אשתך. ואכן הוכרח הלה להביא את כל הסכום שנדר לבניית המקוה והאשה הבריאה וחזרה לאיתנה. בעל הדברי חיים מצאנז התפעל מאוד ממעשה זה היאך הצליח רבי שלום להשיג שני דברים גדולים בעצה אחת גם להשכין שלום בבית וגם להוציא מעשיר קמצן סכום גדול לבניית המקוה. (חשוקי חמד )

 

"ביומו תתן שכרו" (כד, טו)

היה זה יום של שלג. הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הלא הוא ה"חפץ חיים", התכונן לנסוע אל העיר הגדולה ורשה. מרחק רב הפסיק בין ראדין לוורשה והנסיעה הייתה קשה וכרוכה בסכנות. לא יפלא אפוא, כי בביתו של ה"חפץ חיים" שררה תכונה גדולה בטרם יצא לדרך. לפתע נקרע מעיל הפרווה של ה"חפץ חיים". שלחה הרבנית את אחד הילדים אל החייט בבקשה שיתקנו מיד. הזדרז החייט, וכעבור זמן קצר שב הילד הביתה והגיש את המעיל לאביו . לבש ה"חפץ חיים" את מעילו, נפרד מעל בני ביתו ויצא לדרך. הוא שכר עגלה רתומה לסוס והיטלטל בדרך המושלגת אל תחנת הרכבת לוורשה, שבעיירה הסמוכה. סוף סוף הגיעה העגלה אל בית הנתיבות, ולפתע שמע גרשון העגלון את ה"חפץ חיים" אומר: "הבה ונשוב לראדין! " "מדוע?" התפלא העגלון. "לאחר הדרך המייגעת חזור? הן הרכבת לוורשה עומדת לצאת לדרכה!" השיב לו ה"חפץ חיים": "שכחתי לשלם לחייט את שכרו עבור תיקון המעיל. נחזור אפוא לראדין, כי עלי לשלם לחייט עוד היום, בטרם תשקע השמש. הן תורתנו הקדושה מחייבת לשלם לפועל את שכרו ביום עבודתו. וכי לא נאמר: 'ביומו תתן שכרו'?" "אם כך," הציע גרשון העגלון, "ימשיך הרב אל הרכבת, ואילו אני אשוב לראדין ואהיה שליחו לשלם לחייט את שכרו." אך ה"חפץ חיים" ביקש לקיים את המצווה בעצמו. לא נותר לו לעגלון אלא להפנות את העגלה לכיוון הנגדי, ולשוב לראדין כדי שיוכל הרב לקיים מצות "ביומו תתן שכרו". (מעשיהם של צדיקים )

 

"איפה שלמה וצדק יהיה לך" (כה, טו )

מעשה בשתי נשים שגרו בעיר ורשה שמסרו בגדים לכביסה אצל הכובסת. בימים עברו לא היו עקרות הבית מכבסות את הכביסה בבתיהן, אלא נשים שנקראו "כובסות" היו נוטלות לבתיהן את הכבסים המלוכלכים, מכבסות ומגהצות אותם ואחר כך באו נשות העיר לקבל את כביסתן בחזרה. במעשה שלפנינו, טרם שהוחזרה הכביסה לנשים, נפטרה הכובסת. האחת טענה: "הכל שייך לי!" ואילו השנייה אמרה: "מכירה אני את הכבסים שלי, אבחר אותם מתוך הערימה ורק אותם אקח". לא ידעו יורשי הכובסת מה לעשות, והחליטו להביא את העניין לפני רבי דב בר מיזליש, שיפסוק הרב למי שייכים הכבסים. ארזו את כל הכבסים בסל גדול ובאו אל בית דינו של הרב. שלח הרב לקרוא לשתי הנשים, באו וטענותיהן בפיהן. ציווה עליהן הרב לשוב לבתיהן ולחזור לבית הדין למחרת. כשעזבו הנשים את בית דינו, ביקש הרב מבני ביתו להניח בתוך סל הכבסים, כבסים נוספים מביתו ולערבבם יחד, וכך נעשה. למחרת חזרו הנשים והרב פנה אל האישה שטענה כי הכל שייך לה ואמר: "שמא תכירי בכל זאת בתוך הערימה דבר שאינו שייך לך?" הביטה האישה לעבר הערימה, הרימה פריט אחד, הביטה פנימה לסל הכביסה, הוציאה פריט נוסף ואחר אמרה: "לא ולא! הכל שייך לי!" פנה הרב אל האישה השנייה, זו שטענה כי רק חלק מהכבסים שלה ואמר לה: "התוכלי למצוא בערמה זו את הכבסים השייכים לך?" התכופפה האישה לעבר הסל והחלה ממיינת את הכבסים, את הפריטים השייכים לה הניחה בצד אחד, ואת הפריטים שלא ראתה קודם לכן – הלא הם כלי המיטה שהובאו מבית הרב – הניחה בצד, בערימה נפרדת, בהסבירה שאותם כלל אינה מכירה ולא ראתה אותם בין כל הכבסים. התבונן הרב במעשיה ופנה אל האישה האחרת: "כלום כל הכבסים שייכים לך…? ומה עם עוון גזל…? הן רצית לגזול מחברתך את השייך לה, הואילי נא אפוא להסתפק במה שיש לך ולא לגזול את השייך לזולתך!"