ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת לך לך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"לך לך" (יב, א)

רש"י: להנאתך ולטובתך . איזו הנאה יכולה להיות כתוצאה מהיטלטלות בדרכים ? בעל המאור עינים היה עוסק רבות במצות פדיון שבויים. יהודים רבים היו חיבים לו את חייהם ואת שחרורם מבית האסורים ומשבי אצל הגויים . אולם, פעם אחת הלשין עליו אין מי, ובעל ה"מאור עינים" הושלך לבית האסורים. "ריבונו של עולם!" קרא הרב בצער, ועל מה בא עלי כזה עונש? הרי כל חיי מציל אני את היהודים, איך יתכן שקרה גם לי כך? " ראה ד' בצערו, ושלח אליו את אליהו הנביא. "אין זה עונש, חלילה!" אמר לו אליהו, ושמחה גדולה יש בשמים כאשר אתה מקיים את מצות פדיון שבויים, אולם, כדי שתקיים את המצווה ביתר שאת ובזריזות, רצה ה' להטעים לך פעם אחת את הפעם שמרגיש האדם השבוי, לאחר שתחוש את תחושותיו של הנתון בשבי, תקיים את מצות פדיון שבויים בהתלהבות ובזריזות רבה אף יותר! " בדומה לכך, ארע לאברהם אבינו. מכיוון שאברהם אבינו עסק כל חייו במצות הכנסת אורחים, רצה הקדוש ברוך הוא להטעימו בטעם שמרגישים עוברי דרכים, ולגרום לאברהם לחוש את תחושתו של מי שנזקק לאכול על שלחנו של השני, לצורך כך אמר לו ה': "לך לך" – להנאתך ולטובתך, כדי שתקיים את מצות הכנסת אורחים ביתר שאת, בהנאה ובשמחה, כאשר אתה יודע ומכיר עד כמה גדולה הטובה שאתה עושה לאורחים . (נטעי אשל )

בדומה לכך מסופר, כ"ק האדמו"ר רבי מנחם נחום מטשרנוביל זצ"ל היה מוסר נפש לפדיון שבוים. פעם אחת נתפס בלילה בעיר ז'יטומיר ונתנוהו במאסר. ביקש הרה"ק רבי זאב וואלף מזיטומיר זצ"ל רשות לשהות אצלו. יום אחד נראתה לפניהם אשה שראשה עטוף במטפחת משי, ושאלה את רבי מנחם נחום בתמיהה: "וכי זו תורה וזו שכרה"? ! ענה לה רבי מנחם נחום בניחותא: "אכן, זו תורה וזו שכרה!" הלכה האשה, ורבי זאב וואלף שאל: מי היתה זו ומה אמרה? השיבו רבי מנחם נחום: "היתה זו שרה אמנו, ששאלה אותי: הלא אתה עסוק תמיד בפדיון שבויים, האם זה שכרך להיות נתון במאסר? ועניתי לה: אכן, כך יאה לי לשהות בבית הסוהר, כדי שאדע ואחוש מה גדול צערם של השבויים ואתאמץ שבעתיים בפדיונם . (באהלי צדיקים )

 

"לך לך מארצך" (יב, א )

השפת אמת אומר: מיום שנברא העולם ועד עצם היום הזה, יוצאת בת קול בכל יום ויום ומכרזת – "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך – אל הארץ אשר אראך! " צא מאזור הנוחות שלך, מהרדידות שלך, מהתפיסות הילדותיות שלך, תתחיל לעבוד! צא למשימה לשמה הגעת לכאן ! אברהם אבינו, היה הראשון בעולם שהיה מוכן לשמוע את הבת קול, אבל היא לא השתתקה! היא עדיין מדברת אלינו עד עצם היום הזה ! (נקודות של אור – ספינקא )

 

"לך לך … אל הארץ אשר אראך" (יב, א )

בשנים הראשונות להנהגתו של הרבי מליובאוויטש קרא פעם אחת לאחד מחסידיו והטיל עליו משימה, שהייתה בסגנון סיפורי הבעל שם טוב. החסיד נצטווה לנסוע למקום כלשהו, בלי שנאמר לו מה לעשות שם ואל מי לפנות . כשיצא החסיד מלפני הרבי התחיל לתהות: מה אני אמור לעשות שם? איזו משימה הרבי רוצה שאמלא? אולי לא הבנתי נכון את הדברים שאמר לי הרבי? החליט החסיד להעלות את שאלותיו על הכתב ומסר את מכתבו למזכירות הרבי . הרבי הגיב על המכתב בשורה אחת, נוקבת: "אם מתחילים להתעורר אצלך ספקות, מתעוררים ספקות גם אצלי" .

 

"והיה ברכה" (יב, ב )

מעשה באדם אחד שהחזיק פעם בידי רבינו החתם סופר ועזר לו לעבור לצד השני של הרחוב שהיה מלא טיט ורפש. רבינו בירך אותו שיחיה מאה ועשרים שנה, וכן היה, הוא האריך ימים ושנים רבות, והגיע לזקנה מופלגת. כשהיה בערך בן מאה ושבע עשרה שנה, היה כבר כמעט גוסס, ואנשי החברא קדישא ישבו אצלו , אך הוא בכח אמונתו הטהורה התחזק בכל כוחו וגירש אותם מהבית, באמרו להם: "אין אני מוותר מהברכה של אותו צדי ק אפילו יום אחד". וכן היה, שהשלים מאה ועשרים שנים בשלימות ! (ספרא דמלכא)

 

"ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט" (יג, ז)

כתב רש"י: לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר "והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" ולא זכה בהם אברם עדין . כאשר נשתכנה ישיבת קול תורה בשכונת בית וגן, ביקשו מנהלי הישיבה להעמיד לרשות ראש הישיבה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל מונית שתסיעוהו מן הישיבה לביתו שבשערי חסד לחסוך את טרחת הנסיעה באוטובוס . אך רש"ז סירב בתוקף: "אלו כספי הקדש המיועדים לצרכי הישיבה" – פסק – "ואסור לבזבזם בשביל מונית עבורי".. כך נקפו חודשים עד שהציעו לרש"ז: "יואיל להקדיש עוד חצי שעה עבור הישיבה ותמורתם יקבל מונית הביתה". נענה רש"ז להצעה זו, וגם התלמידים בירכו את ההנהלה על כך שמעתה יוכלו להנות לאורו של ראש הישיבה עוד כמחצית השעה כל יום… (המאור הגדול ) כ"ק האדמו"ר רבי שמעון מלעלוב זצ"ל נסע מארץ ישראל לאמריקה במיוחד לשבת האופרוף של נכדו. בשבת בבוקר קודם שהלך לתפילה, ניגש אליו אחד הגבאים ואמר לו שהמקווה שהכינו לאדמו"ר אינה ראויה לשימוש, כיון שהיא מאוד קרה, ויש כאן בסמוך מק ווה ששם יוכל האדמו"ר לטבול . הלך האדמו"ר למקווה השני וטבל שם . כשיצא מהמקווה, במקום ללכת לבית הכנסת ששם מתקיימת העליה לתורה, עלה האדמו"ר לבית הכנסת שהמקווה שייכת אליהם והתפלל שם . הגבאים והמתפללים תמהו מאד על מעשה זה, שהרי האדמו"ר הגיע במיוחד לעליה לתורה של נכדו, ושם כל המתפללים ומשפחתו ממתינים עבורו . לאחר התפלה נודע הדבר: כאשר יצא האדמו"ר מהמקווה הבחין במודעה קטנה בפתח המקווה, שהטבילה במקום הוא למתפללי בית הכנסת בלבד, ולכן כדי שלא יחשב לגזל, עלה האדמו"ר להתפלל שם, כדי שיחשב כאחד המתפללים . (חשוקי חמד )

 

"ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך… כי אנשים אחים אנחנו" (יג, ח )

ומובא ברש"י שהיו דומים בקלסתר פניהם. וצריך להבין, מדוע הדמיון במראה פניהם הנה שקול בהחלטתו של אברהם לומר ללוט: "הפרד נא מעלי"? ! ההסבר הוא, שלא עצם הדמיון ביניהם הנה שיקול, אלא התוצאה שנגרמה מאותו דמיון. בשעה שרועי לוט היו נכנסים לרעות בשדות אחרים, חשבו בעלי השדות שהם רועי אברהם, מפני הדמיון שבין אברהם ללוט, והיו רבים על כך עם אברהם . מכיוון שכך, בא אברהם ללוט, והוכיחו על רועיו שאינם נזהרים מגזל, ותבע ממנו לשמר על צאנו ולשלם את הנזק. לוט לא קבל את דבריו . מאחר וכך, דרש ממנו אברהם: "הפרד נא מעלי". ומה הייתה הסיבה שגרמה לכך שיצטרכו להיפרד? זהו "כי אנשים אחים אנחנו" – בגלל שאנו דומים, הרועים אינם מבדילים ביני ובינך ורבים עמי, לכן הפרד מעלי . (שיר מעון )

 

"ויאמר אברם אל לוט… הפרד נא מעלי" (יג, ח-ט )

יש לשאול: כיצד יתכן שאברהם אבינו שמקרב את כל הגויים לאמונה בקב"ה אומר לאחיין שלו שהוא שאר בשרו 'הפרד נא מעלי ? ושמעתי תירוץ נפלא מפי קודשו של רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל: הקב"ה מצווה את אברהם 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך', מדוע אם כן אברהם לוקח איתו את לוט בן אחיו? הרי הוא מצווה להתנתק מבית אביו ? אלא, הכוונה בציווי להתנתק מ'בית אביך' היא מהעבודה זרה של בית אביך, ואילו לוט היה תלמידו של אברהם, וכיוון שכך הוא לא חלק מ'בית אביך'. כל זה היה נכון עד לוויכוח שהחל בין רועי אברם לבין רועי לוט שרועי לוט היו רועים את בהמתם בשדות אחרים ולא קיבלו את דברי אברהם שלא לעשות כן (רש"י). אומר הרב קרלנשטיין: ברגע שלוט החליט שהוא לא מקבל את פסק ההלכה של אברהם בעניין, אלא עומד על דעתו באותו הרגע הוא חזר להיות 'בית אביך' כלפי אברהם, ואם כך לאברהם יש ציווי 'לך לך… מבית אביך' ולכן אברהם אומר לו 'הפרד נא מעלי' .

 

"הבט נא השמימה" (טו, א )

באחד הימים, עוד טרם השחר הפציע, העיר המלבי"ם זצ"ל את כל בני ביתו, וציווה עליהם ללבוש בגדי שבת ויום טוב . לאור תמיהתם הרבה, הסביר ואמר להם: הולכים אנו לראות מראה נורא . הלכו כל בני הבית בעקבות אביהם, כשהם נרגשים ומסוקרנים: 'מהו אותו מראה נורא שרוצה להראות לנו אבא?? ' כשיצאו הם למרחב, מחוץ לתחום הבנוי, הצביע הצדיק באצבעו לעבר האופק הפתוח, והראה להם את… זריחת השמש! "הן לא אמרתי לכם? מראה נורא אנו הולכים לראות!! ”

 

"הבט נא השמימה.. כה יהיה זרעך" (טו, ה)

רבי אברהם יהושע העשיל מאפטה, בעל 'אוהב ישראל' , ביקש פעם אחת לקדש את הלבנה, אבל השמים היו מעוננים . נשא עיניו למרום ובתוך כך נתפזרו העננים והלבנה האירה. החסידים התחילו להתלחש כי ראו מופת במו עיניהם. הרגיש הרבי בדבר ואמר: אין כאן מופת. כך היה אצל אברהם אבינו, שהרי הוא קיים את כל התורה, ובכלל זה קידוש לבנה . פעם אחת לא היה יכול לקדשה, מפני שהשמים היו מעוננים, ואמר לו הקב"ה: 'הבט נא השמימה', ואז 'וספור הכוכבים', שייראו הכוכבים והלבנה . שאל אברהם: ומה יהיה בדורות הבאים כאשר ירצו לקדש את הלבנה ויהיה מעונן? ענה לו הקב"ה: 'כה יהיה זרעך' – כוח זה יהיה מסור גם לזרעך.. .

 

"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (טו, ו)

אברהם אבינו אפילו שהיה מכניס אורחים במידה גדולה, בכל זאת היו אנשים שהיו מקטינים את ערך מעשיו ואמרו: הלא חשוך בנים הוא ולמה לו רכוש רב לעזוב לאחרים חילו, ולכן הוא מפזר את ממונו בעודנו חי! אבל לאחר שהבטיח לו הקב"ה שיהיה לו בן שירש אותו, ועדיין היה מפזר הונו לצדקה ולא חשש לשמור את כספו עבור תולדותיו, אז הודו והחשיבו כולם את מעשי הצדקה שלו. זה שאמר הכתוב: "והאמין בה'" – שהאמין במה שהבטיח לו השי"ת עתה שיזכה לבן, ועם כל זאת המשיך לתת צדקה, אז "ויחשבה לו צדקה" – צדקה היתה לה חשיבות מיוחדת, כי כולם ראו והכירו במידת חסדו האמיתית. (רבי הלל מקאלאמייא זצ"ל )

 

"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ (טו, יד)

זו דרכו של הקב״ה – הוא מקדים את הרפואה למכה. תחילה הכין רכוש גדול, ורק אז הביא עלינו את הגלות . (הזוהר הק' )

 

"ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך" (טז, ה)

שרה התלוננה בפני אברהם שלא התפלל עליה, כי אילו היה אברהם מתפלל עליה, ולא רק על עצמו – היתה נפקדת! אבל מה זה קשור לחמס!? במה הוא גזל אותה! ? אומר הרב שך: אנחנו חושבים שגזל זה רק כשמישהו מוציא חפץ, או ממון מחבירו, אבל אין האמת כך, אלא גזל זה גם למנוע טובה מהחבר … ובפרט אם הוא מונע תפילה . מעשה שהיה באלמנה, שהיה לה בן יחיד שהלך לישיבה. דא עקא שאותו הבן היה קצת שובב, ולא למד, הוא רק הפריע וגרר אחריו תלמידים נוספים, עד שהמשגיח לא ידע מה לעשות עם אותו בחור. התרו בו והפצירו בו שאם לא ישנה את מעשיו ואת דרכיו – יהיה חייב לעזוב את הישיבה. הבחור לא שמע לרבותיו, והמשיך במעשיו ובהרגליו. קראו לאמא שלו, האלמנה, והודיעו לה בצער שאין מנוס, הבחור פשוט מקלקל בחורים טובים, והישיבה חייבת להוציא אותו. אמרה להם האלמנה: בשום אופן! למה לא הודעתם לי על כך!? היה עליכם להודיע לי על כך, ורק אח"כ אם הוא היה ממשיך להתנהג לא בסדר, היתה לכם הזכות להוציא אותו… אבל מכיוון שלא הודעתם לי – אסור לכם להוציא אותו . שאל אותה המשגיח: ולמה את חושבת שהמצב ישתנה?… הלא הפצרנו בו אינספור פעמים על כך… אמרה לו האלמנה: כי עכשיו אני אתפלל על זה . למשגיח לא היתה תשובה – והוחלט בישיבה להשאיר את הבחור עוד שלושים ימים נוספים, וראה זה פלא – הבחור השתנה באותם הימים מן הקצה אל הקצה. וכבר אמר אחד מגדולי החסידים, כי כך מקובל הוא מזקנו – שחשובה ומסוגלת תפילת אוהב נאמן על חברו, יותר מכל תפילות הצדיקים שבדור! ('אפריון שלמה' גיליון קפט )