ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת תולדות – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויעתר יצחק לה'" (כה, כא )

 "הרבה והפציר בתפילה" (רש"י). מספרים על הגאון ר' יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער זצ"ל, כי פעם אחת שח לו אחד מנכדיו על כוונתו לנסוע לכותל המערבי. "בעמדך שם, תזכיר גם אותי בתפילתך", ביקש הסטייפלער . הנכד היה המום: "האם אני צריך להזכיר את הסבא לפני הקב"ה? הלא הקשר שלך עם ריבונו של עולם הרבה יותר חזק, וכי בשמים לא יודעים מיהו בעל 'קהילות יעקב' עד שאני אזכירנו בתפילתי?" תמה הנכד . כששמע מרן את הדברים, הזדקף והרעים את קולו: "דע לך, אין שום תפילה החוזרת ריקם, כך טבע הקב"ה בבריאתו. כל מילה של תפילה ותחנונים היוצאת מפיו של יהודי פועלת את פעולתה, אם לא היום אז מחר, אם לא מחר אז מחרתיים, ואפילו בעוד מאה שנה. גם התפילה שתתפלל עלי תעזור!" אמר מרן הסטייפלער לנכדו .

 

"ויעתר יצחק לה'… כי עקרה היא" (כה, כא)

הר"ר יעקב שכטר, סיפר למגיד המישרים רבי שלמה לוונשטיין שליט"א, כי פעם הזמינו אותו לישיבה מסויימת לדבר בפני הבחורים. בין הדברים סיפר להם, כי בקהילת אופקים, בתקופת הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל כמרא דאתרא, התגורר שם אברך ל"ע חשוך ילדים. השנים חלפו, צערו ויגונו של אותו אברך ורעייתו היו עצומים. הם ניסו לעשות כל סגולה שנאמרה להם – אך מאומה לא הועיל. באחד הימים קרא לו הרב פינקוס ואמר: "יודע אתה, ישנה סגולה אחת שעדיין לא עשינו, אולם כעת אין לי זמן, תבוא אלי בבקשה בשעה שתים-עשרה בלילה…". הלה תמה לשעה המאוחרת, שבה התבקש להגיע לרב, אולם מה לא יעשה האדם כדי לזכות בפרי בטן? בשתים עשרה נקש מיודענו בדלת ביתו של הרב פינקוס. הרב הוביל אותו אל הרכב, וכששניהם התיישבו, החל בנסיעה. מה הסגולה – ניסה האברך להבין. חכה – השיב הרב. הרכב דהר לכיוון באר שבע, ומשם לכיוון ירוחם… שלושים- ארבעים קילומטר של מדבר למלוא כל האופק. להפתעתו המרובה הרב עוצר באמצע שום מקום, כאן תרד – אמר לאברך, שמנסה למצוא איזה אות חיים בין החולות והשיממון. מה צריך לעשות, מהי הסגולה – הוא תוהה ומבקש מהרב הבהרות. הרב פינקוס עונה: כעת השעה שתים-עשרה וחצי בלילה, אני אגיע בע"ה בשלוש וחצי לאסוף אותך… יש לך שלוש שעות לבכות ולצעוק… אף אחד לא שומע אותך כאן – רק הקב"ה. תבכה, תצעק ותתחנן.. . סופו של הסיפור הוא – הרים הרב שכטר את קולו לפני הבחורים, שתשעה חודשים מאוחר יותר, נולד לבני הזוג הללו בן.. . כשיצאתי מן הישיבה, סיים הרב שכטר, ניגש אלי אחד הבחורים ואמר לי: אני הוא אותו הבן, שנולד לבני הזוג שהרב דיבר עליהם .

 

"ויעתר לו ה'" (כה, כא)

סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א: בילדותי הגעתי לישיבת ״עץ החיים״ כדי להבחן על תלמודי אצל רבי חיים מן. כשעמדנו בתור להיכנס לבחינה, שמענו שראש הישיבה – הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר – לא עלה על יצועו בכל הלילה שעבר. הסקרנות הטבעית נתעוררה בנו, וניסינו לברר מהי הסיבה שגרמה לכך שאותו גאון לא עצם עין כל הלילה. והנה סיפור המעשה : הרב מלצר הוגה בתלמודו, בשעת לילה מאוחרת. לפתע נשמעו דפיקות על דלת ביתו. הוא קם ממקומו וניגש לדלת. בחוץ עמדה אשה ממררת בבכי. הכניסה הביתה והיא החלה שופכת את מר ליבה: ״הרב, אני נשואה לבעלי כעשר שנים, החיים על מי מנוחות, וב"ה הכל בסדר, אלא, שלא זכינו להיפקד בילדים. ואני חוששת מאוד, שבעלי ירצה לגרשני״ . רבי איסר זלמן שומע ומאזין, מקשיב לצרה, ומבין למועקה. הוא מעודד את האשה בדברי ניחומים, והיא יוצאת לביתה מחוזקת. הרב יושב בביתו, צרתה של האשה נגע לליבו הטוב. הוא נעמד להתפלל עליה שתזכה להיפקד בילדים. הבכי שהיא בכתה הוחלף בבכיותיו קורעות הלב של הרב. לילה שלם הוא עומד ומתחנן, מפציר ומייחל לפני ה' יתברך שיושיע את האשה מצרתה. תפילותיו בקעו רקיעים, ה' פקד את האשה, וכעבור שנה התקיימה בירושלים ברית המילה של בנה בששון בשמחה ובטוב לבב . (אמונה שלמה )

 

"וידו אוחזת בעקב עשו" (כה, כו )

יעקב נקרא ע"ש שתפס את עשו בעקבו, אי' בספה"ק ללמוד מכאן מוסר השכל. הלא פעולתו זו של יעקב לא צלחה, הוא ניסה אכן לאחוז בעקב עשו ולמנוע את יציאתו שיהא הוא הבכור, אך לא עלה בידו. אולם מה היה בסופו של דבר, עשו מכר את בכורתו ליעקב. ללמדך, שעל האדם לעשות את השתדלותו והתאמצותו הוא, והקב"ה ישלימנו לו, אע"פ שלעת עתה נראה לו שלא הייתה שום תועלת מיגיעתו . פעם אחת שררה דחקות נוראה בבית הבעש"ט הק', ולא היה ממה להכין צרכי שבת. בערב שב"ק באשמורת הבוקר, הלך הבעש"ט הק' ודפק דפיקה קלה על חלון ביתו של איש אחד, ואמר בפיו שנצרך הוא להוצאות שבת ותיכף הלך לו. בעל הבית ששמע את הדפיקה ואת דברי האלמוני, קם מיד ממיטתו ויצא החוצה לראות מי הוא הדופק על חלונו, והבחין בדמותו של הבעש"ט המתרחקת. דלק אחריו והשיגו, ובקש להבין אם אכן נצרך הוא לצרכי שבת, מדוע הלך לו ולא המתין עד שיענה . השיב לו הבעש"ט הק': לעולם לא היה צריך אדם לעמול לפרנסתו, שכן כשבא תינוק לעולם, נולד ופרנסתו עמו (נדה לא: ). אלא שהחטא גורם שיצטרך לעמול על הפרנסה, כמש"נ (בראשית ג, י ט ) "בזעת אפיך תאכל לחם". אלא שמדת העמל הנדרשת, נחלקת לכל אחד לפי הקלקול שלו. יש שפרנסתו מצויה לו בביתו, ויש שצריך להביא ממרחק לחמו. אני, כפי שגמרתי בדעתי – אינני זקוק להשתדלות מרובה, אלא לעשות פעולה כלשהי בלבד. מעתה בטוח אני כי בוודאי יעזור לי השי"ת, אם על ידך או על ידי אחר .

 

"ויגדלו הנערים" (כה, כז)

פירש רש"י, שכל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם, אולם משנעשו בני שלוש עשרה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת גילולים . להרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב היה בן, זאב שמו. היה הילד זאב ככל הילדים בני גילו, כמותם למד, וכמותם השתובב ושיחק. כאשר התקרב לגיל שלוש עשרה, פנה אביו הצדיק לסופר סת"ם מומחה, בבקשה כי יכתוב תפילין עבור בנו יקירו. ניגש הסופר למלאכה בקדושה ובטהרה וברוב רגש, לא בכל יום מזדמן לו לסופר לכתוב תפילין לבנו של צדיק הדור. כאשר סיים, בא הסופר לרבי יחיאל מיכל והראה לו את הפרשיות. שמח רבי יחיאל מיכל בפרשיות המהודרות, אולם בקשה אחת הייתה בפיו לפני שתכניס את הפרשיות לבתים, הבא אותן אלי שוב. כעבור זמן בא הסופר ובידיו הבתים והפרשיות. נטל רבי יחיאל מיכל את הבתים בידיו והחל בוכה, בכי חרישי מעומק הלב. הדמעות, דמעות קודש, גולשות לתוך בתי התפילין, והסופר רואה ומשתומם. כאשר נרגע הרבי מבכיו, היו בתי התפילין מלאים מדמעותיו. רוקן הרבי את הבתים, ייבש אותם פנה ואמר לסופר, עתה רשאי אתה להכניס את הפרשיות אל תוך הבתים. בהגיע היום והנער זאב החל להניח תפילין, חל שינוי בנער ללא הכר, ליבו התמלא באהבת תורה ויראת שמים, ומאז עלה ונתעלה עד שהיה לאחד מצדיקי הדור, הלא הוא הרה"ק ר' זאב מז'אבריז' זי"ע .

 

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (כה, כח)

מתרגם אונקלוס: "ורחים יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל". יצחק אהב את עשו בגלל שהיה נותן לו לאכול. וכי זו סיבה כדי לאהוב אותו? בספר "מנוחה וקדושה" תמה. שהרי על האריז"ל מסופר, שהיה רואה על מצחו של כל יהודי את כל המצוות והעבירות שהוא עשה. ואם כך, היאך יצחק אבינו לא ראה את העבירות של עשו, וכי האריז"ל היה גדול ממנו? ! ברור אפוא שה"ארי מצידיה הוה אכיל", אין הכוונה שיצחק אכל מהחיות שעשו היה צד, אלא שיצחק היה צד את עשו בזה שהיה אוכל מהבשר שלו. דוגמא נפלאה לכך, מביא המחנך הדגול רבי ירחמיאל קראם זצ" ל: משגיח בישיבה נגש לאחד הבחורים ושואל אותו: "היכן היית אתמול"? "הייתי חולה. הלכתי לקופת חולים". "באיזו שעה"? "בשעה חמש". אומר לו המשגיח: "שתהיה לך רפואה שלימה, אבל בבקשה בפעם הבאה תודיע לי כשאתה יוצא, כדי שלא אדאג לך" . המשגיח יוצא מהחדר, וכל הבחורים פוצחים בצחוק רם, הכל יודעים שאתמול בשעה חמש אחר הצהרים, הסניף של קופת החולים היה סגור.. . והאמת היא, שגם המשגיח ידע היטב שקופ"ח סגורה בשעה כזו, אלא שאמר המשגיח לעצמו: הרי אילו הוא היה אומר לי את הסיבה האמיתית להיעדרו מהישיבה, מה הייתי עושה? כל זמן שהבחור מנסה למצוא תירוץ, סימן הוא שהוא עוד מחפש להיות בסדר לפחות בעיני המשגיח, לא נעים לו ממנו, ואם כך, הרי שיש עוד תקוה, כי הגם שבסתר איננו נוהג כשורה, אך לפחות בגלוי עדיין הוא שומר על גבול מסויים של התנהגות ראויה. אם היה מגיע חלילה למצב שאין לו כבר מה להפסיד הוא היה פורק עול בראש כל חוצות .

 

"וישמור משמרתי" (כו, ה)

"גזירות להרחקות על אזהרות שבתורה… שבות לשבת" (רש"י ) החזון איש זצ"ל הקים עולה של תורה בכלל, כמו כן העיר את רוח האנשים לשמור על המצוות התלויות בארץ ואת מצות השמיטה בפרט, באחד הימים נכנס אליו איש בעל שאר רוח שלא הפנים את חשיבותה של המצוה, וכשהתעוררה שאלה שראה בה צדדים להקל אמר לחזון איש, הרי שמיטה בזמן הזה היא דרבנן… נענה לו החזון איש במתק שפתיו ושאל, האם אוכל אתה נקניק עוף בחמאה? הזדעזע השומע ואמר חס ושלום, ענה לו החזון איש נקניק בחמאה זה תרי דרבנן, ראשית, בישול עוף בחלב מותר מן התורה ובמקומו של התנא רבי יוסי אף היו נוהגים כך למעשה, ויתירה מכך הרי רק דרך בי שול אסרה תורה ונקניק בחמאה אינו בדרך בישול, והם נאסרו רק כדי שלא יבואו להיכשל בבשר וחלב דאורייתא .

 

"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית" (כז, טו )

אמר רשב"ג: כל ימי הייתי מכבד את אבי ולא הגעתי לחלק המאה מן הכבוד שעשה עשו לאביו! כי אני בשעה שהייתי נותן לו אוכל ורוחץ ידיו או מכבד ומרבץ לפניו, הייתי לובש הבגדים הישנים ביותר כדי שלא ללכלך בגדי. וכשאני יוצא לשוק, אני לובש בגדים נאים, ואילו לעשו הייתה מעלה זו, כי כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות. אמר: אין כבוד לאביו לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגד מלכים (ב"ר סה, טז) . האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה (מתוך שמקשים זה לזה), ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה . מעשה ברבי חיים מצאנז ובנו רבי יחזקאל משינווא, שדרו במרחק רב זה מזה, ועל כן התנהלה ביניהם חליפת מכתבים – רובם בענייני הלכה. באחד המכתבים התעוררו בין האב לבין בנו חילוקי דעות בעניין הלכתי כלשהו. כיוון שכך, קם רבי יחזקאל ונסע לצאנז, אל אביו, על מנת לברר עמו בעל פה את הדין . בהגיעו לצאנז, לא מיהר לגשת אל בית אביו. תחילה שם פניו אל בית המדרש, ושם פתח את ה"שולחן ערוך", בחלק יורה דעה, ולמד היטב את הלכות כיבוד אב ואם, וזאת למען ידע כיצד ואיך מותר לו להתווכח עם אביו. אחר כך אמר כמה פרקי תהילים והתחנן לפני ריבון העולמים, שיעבור בשלום הוויכוח הצפוי לו עם אביו, ולא יכשל חלילה בהלכה, ואף לא במצוות מורא אב . לא היה זה הוויכוח ההלכתי היחיד והראשון שהתנהל בין רבי חיים מצאנז לבין בנו. עוד קודם שעבר רבי יחזקאל לשינווא, ניטש ביניהם ויכוח בסוגיה חמורה, ובמהלך הוויכוח הלוהט גזר רבי חיים על בנו, שלא ידרוך עוד על סף ביתו . כאמור, באותה עת עדיין התגורר רבי יחזקאל בבית אביו, ולשמע דברי אביו היה עליו לעזוב את הבית. אך כיצד יצא מבעד לפתח, והרי אביו גזר עליו "שלא ידרוך על סף הבית"? לכן קשר כמה שמיכות אחת לשנייה וירד מהחלון. ראו עד היכן מגיע ההידור של המצווה .