מאמר לפרשת קורח – מאת הרב מנחם צדוק

 

הנבחר – מטהו פורח והסמיכות של פרשת ציצית לקורח ועדתו.

"בֹּקֶר וְיֹדַע יְהוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו"

בזמן החשכה הראות לקויה וקשה להבדיל בין התכלת שבציצית ולבין הלבן שבה. ומיד עם עלות השחר הראייה מתחדדת, ועם ההבחנה בין תכלת ללבן שבציצית יחול החיוב של קריאת שמע והנחת התפילין. בתפילין אנו מוצאים את פרשת  קריאת שמע וכן פרשת " קדש לי כל בכור" ו-" והיה כי יביאך",   הפרשה הראשונה בקריאת שמע פותחת בקבלת עול מלכות שמיים ובאהבת ה' יתברך ללא כל תנאי עד שדרשו חז"ל את הפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך"…  גם אם נוטל את נפשך, ולזאת ייקרא "עבודה לשמה".  מיד באה פרשה לאחר מכן והיא "והיה אם שמוע"… שהיא גם מבטא את עבודת ה', אלא שהיא מוצגת כדרישה למציאותו האובייקטיבית של האדם, ובתוך דרישה זו יש גם הבטחה לשכר טוב למי שמקיים אותה- "ונתתי מטר ארצכם"… – "וחרה אף ה'"- וכו… וכאן לכאורה ובשונה מהפרשה הקודמת, נעלם כל העניין של אהבת ה' ועבודתו ללא שום צפייה לתגמול כזה או אחר, לזה ייקרא "עבודה שלא לשמה".

הלבן שבתכלת הוא חסר צבע, והוא לא נמנה על צבעי היסוד שבבריאה. צבעי היסוד בציור ובעיצוב גרפי, הם: כחול, אדום וצהוב, שמהם ניתן ליצור צבעים רבים. "שלושת צבעי היסוד" הללו מבוססים על שלושת פיגמנטי היסוד, הצבענים. באמצעות שלושת הצבעים האלה ניתן ליצור מגוון רחב של צבעים
שלושת צבעי היסוד של האור הם אדום, ירוק וכחול. קבוצה זו המכונה RGB (על שם ראשי התיבות של הצבעים באנגלית) מתייחסת לרוב למסכי מחשב ומכשירים דומים.

האדום- במקרא, בא לבטא את חטא האדם בשעה שמעד, והלבן שאינו מופיע בתוך צבעי היסוד, דווקא בא כביטוי לטוהר מידות ולכפרת עוונות ככיבוס בגד בבורית, " אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ" [ ישעיה א יח ]  קיום התורה והמצוות שלא לשמן, אין זה בגדר מושלם שהרי התכלית בעבודת שמיים היא "לשמה", ולמרות זאת התורה ציינה זאת כעובדה בפרשה השנייה של ק"ש כדי ללמדנו שלא ניתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות ולהפוך את חטאיהם משני [אדום עז ] ללבן,  כמבואה לדרך הרצויה שעליה נצטווינו בפרשה הראשונה של ק"ש  והיא "עבודה לשמה" כנגד  התכלת, שכל הרואה את התכלת שבלבן רואה את כיסא הכבוד ומכאן נבין את השילוב שבין התכלת שבציצית ולבין הלבן שבה, על שני גוונים המבטאים את "הלא לשמה" [ הלבן] ואת "הלשמה" [התכלת] אמרו חז"ל  "התכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכיסא הכבוד" [ גמ' מנחות מג ב] וכן אמרו  שמתוך שלא לשמה יבוא לקיים התורה לשמה.

בחשכת ליל  אפשר להבחין בלבן ללא קושי גדול, אך להבחין בתכלת לא ניתן  אלא ביום,  והזריזים למצוות כמהים  בצפייה לרגע הראשון שבו יוכלו להבחין בתכלת עם עלות השחר, ומיד מתעטפים בציצית ומניחים תפילין וקוראים את ק"ש בכוונה גדולה.    אנו הלומדים בקהל השם, כמהים ומצפים לאותה הארה שתבצבץ מן החשכה שתאיר את עינינו בהבחנה ברורה וללא שום ספק  לעבודת שמיים ולשם שמיים בתכלית. ולאחר שתי הפרשיות הראשונות המבטאים את רעיון התכלת והלבן שבציצית מבלי שיוזכרו במפורש, תבוא מיד הפרשה השלישית שבה אנו מציינים במפורש את עניין הציצית  ואת הקדושה שיש בנו אם וכאשר זכינו להגיע לעבודה לשמה והיא אותה פרשה שבה  נאמר  " לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם". המילה "קדושים" מובאת כאן בהקשר חיובי ע"י כך שהשכלנו מה היא עבודת שמיים  באמת והיא זאת שמגדירה אותנו כעם של קדושים. ארבעה פסוקים לאחר מכן מופיעה שוב אותה המילה "קדושים" אלא שהפעם בהקשר טראגי שגבה מאתנו מחיר כבד בהסתלקותם ובאובדנם של נבחרים וצדיקים  מן העולם כשגם הפעם כמו בחטא המרגלים, נקלע משה רבנו למשבר מנהיגות מהחמורים ביותר בכך שנגדעו חיים מאנשי שם ומעמד מהבכירים ביותר וזאת בשל מחלוקת שאינה לשם שמיים.

 

טלית שכולה תכלת

פתיל אחד של תכלת בלבד נצמד לשאר הפתילים הלבנים, כדי ללמד אותנו על המציאות כאן בעולם החולף, שמעטים מאוד זוכים לדעת את האמת ולהגיע לשלמות הנפש . עינו של קורח הטעתו בכך שהשווה את הבכירים בעלי השלמות שכבר הגיעו בשכלם עד לכיסא הכבוד הרמוז בתכלת, לשאר דלת העם בכך שאמר "כי כל העדה כולם קדושים", קיום התורה והמצוות לשיטתו מקנה לעם מעמד של קדושים ועוטף אותם יחד בטלית שכולה תכלת…אין צורך בפתילים המצריכים הבחנה בין יודע ללא יודע או בין חכם ללא חכם או בין גדול ולבין קטן…כולם באותו מעמד לפני השם יתברך, האדם הבודד הוא בית בפני עצמו ולכן הוא צריך מזוזה, אבל כשכל הבית מלא בתורה, מה המקום למזוזה אם הוא קדוש? קורח דיבר בשם רעיון האחדות ויפה שככה לו, אבל הוא לא הבחין בין הלבן ולבין התכלת, עינו הטעתה אותו בחשבו שכולם כמשה ולכולם יש את האפשרות להיות כמשה, מעין זה מצאנו במרים כשדיברה במשה על אודות האישה  הכושית אשר לקח בהשוותה את נבואת משה לשאר הנביאים ונענשה על כך בצרעת. עינו הטעתו בכך שהקריב במו ידיו 250 חמישים מקריבי הקטורת בטענה שכולם הם אחד והאחד שייבחר הוא במשקל כולם, וביודעו מה יעלה בגורלם לאחר שייבחר האחד.

ומי נבחר? זה שמטהו פרח, זהו האיש היחיד והמיוחד שכוח ההנהגה שמסמל המטה שביד אותו מנהיג מבטא את רעיון הציצית והתכלת שבה  והוא גומל שקדים בכך שהקב"ה שוקד על דברו לעשותו על ידי השליח שבחר בו ה' יתברך, ומתוך גרונו של השליח הנבחר הוא מדבר אל העם. שליח שמדבר בשם ה', מטהו [סיעתו] יפריח את  עם ה' באחדות ובשלום כפי שידע היטב אהרון הכהן ונהג לעשות.,

וכאן יבוא הגוון השלישי מצבעי היסוד שבבריאה, הצהוב… השמש… "בוקר ויודע  ה' את אשר לו" אז תהיה הבחנה ברורה וכולם ידעו להבדיל בי תכלת ולבין בלבן שבציצית בין מנהיג ולבין המונהג, בין חכם ולבין תלמיד חכמים בין רב ולבין תלמידו כשכל אחד יודע את מקומו ותכלית ייעודו בתוך הקהל שכולל בתוכו את כל שלומי אמוני ישראל הקדושים. לכן נקבעה גם פרשת "קדש לי כל בכור" שכן על כלל ישראל נאמר " בני בכורי ישראל"  ועל אף שהיהודי שייך לכלל, והכלל הוא בכור לה', עם כל זה באה הפרשה האחרונה שבתפילין ודיברה בלשון יחיד "והיה כי יביאך" שרק מי שזכה להבחין בין תכלת [ עבודה לשמה] ולבין הלבן [ לא לשמה] יזכה לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו.