מארי יחיא יצחק הלוי זצ"ל

הרב יחיא יצחק הלוי (תמוז ה'תרכ"ז או ה'תרכ"ח – י"א בסיוון ה'תרצ"ב; יולי-אוגוסט 1867 או 1868 – 15 ביוני 1932) היה הרב הראשי וראב"ד ליהודי תימן במשך שלושים שנה עד פטירתו.

חייו
יחיא יצחק הלוי נולד בצנעא בירת תימן. אביו משה היה מראשי הקהילה וסבו מצד אמו רומיה היה הרב שלום מנצורה.

תחילת לימודו היה אצל סבו עד שזה נפטר בשנת ה'תרמ"ד (1885). הוא הוסמך לשחיטה בגיל 11 כשסבו "עומד על גביו". לאחר מכן למד בישיבתו של הרב חיים קורח שם נודע בלמדנותו הרבה.

פעילותו
בשנת 1888 נטל חלק פעיל בפולמוס ההלכתי בין רבני תימן בדבר הספד תלמיד חכם ביום טוב שני. הרב הלוי כתב תשובה ארוכה עם ידידו ובן גילו מארי אברהם אלנדאף (לימים דיין וראש הקהילה התימנית בירושלים), בה קבעו כי מותר להספיד תלמיד חכם ביום טוב שני, ושכך הוא מנהג תימן הקדום.

בשנת 1902 נבחר לרב הראשי של צנעא, אך סירב ורק בשנת 1905 החל לשמש בתפקידו. הוא היה למעשה הרב הראשי לכל קהילות יהודי תימן. הוכר כגדול בתורה ובעל חכמה דיפלומטית. שאף להקנות לבני דורו גם השכלה כללית ולכן בשנת 1910 היה מתומכי הקמת בית ספר אשר בו למדו גם לימודים כלליים נוסף ללימודי הקודש, ושהרב יחיא קאפח שימש מנהלו, אולם לאחר כארבע שנים נסגר בית הספר בגלל חזרת האימאם יחיא לשלטון.

פעילותו הציבורית הייתה ענפה ביותר. הוא מינה את הרב יחיא נחום כשליח בית דין צנעא לבדיקת הרבנים והשוחטים בכל מרחבי תימן. פעילות זו ביססה את מעמדו של הרב הראשי כסמכות הלכתית שאין לה עוררין. הוא פעל להצלת יתומים יהודים מהתאסלמות כפוייה (דבר הנקרא "גזירת היתומים"), דאג להשיג רישיונות עליה לארץ ישראל אליה ייחל לעלות כל ימיו. עמד בקשר תמידי עם מנהיגי היישוב בארץ ישראל ועודד את העלייה לארץ ישראל מתוך מטרה להיאחז בה. תמך בתנועה הציונית ובמכתביו ניכרת חיבתו אליהם. גאל את אדמות היהודים מהווקף המוסלמי. מלך תימן האימאם יחיא חמיד אלדין העריכו מאוד, ותמיד היה מתייעץ איתו בענייני המדינה והפוליטיקה. בשנת 1908 בערך נשלח לבית הסוהר על ש"הסיג את גבול סמכותו של הקאצ'י", אולם שוחרר, הודות למחאת הציבור ומחאתו.[2] עמד בקשר עם קהילות יהודיות בגולה ובארץ ישראל. הקים ישיבה ועמד בראשה כשהוא נותן בה שיעורים בש"ס ובפוסקים. כל פעילותו הענפה של הרב הראשי נעשתה תמורת שכר מועט, כדרכם של חכמי תימן לדורותיהם.[3][4]

בפולמוס הקבלה
בשנת ה'תרע"ד (1914) יצא בגלוי הדיין הרב יחיא קאפח במלחמה נגד ספר הזוהר והמקובלים והקים את תנועת "דור דעה", ובכך פרצה מחלוקת גדולה ביניהם. בראש המתנגדים לרב קאפח עמדו הרב הלוי והרב סעיד עוזרי. הם כינו את תנועתו וחסידיו בשם הלועג להם "דרדעים". מתנגדיו של הרב הלוי טענו שאינו מקובל על רוב העם, ובשנת 1920 (ביום שבת, בעת קריאת התורה), בוצע משאל עם בינו לבין הרב קאפח. תוצאותיו גילו שהרב הלוי מקובל על רוב הציבור.[5] ידו של הרב הלוי הייתה על העליונה והוא הצליח לאחד סביבו את רובה המוחלט של יהדות תימן ורבניה, למרות הפוליטיקה ששררה אז סביב מחלוקת זו.

לימודו
בית המדרש בו לימד הרב תורה והתפלל כל תפילותיו נקרא "אלמדרש". בבית מדרש זה למדו תלמוד בבלי וירושלמי משנה תורה לרמב"ם. ביו כתליו התקבצו טובי תלמידי החכמים אשר ביקשו ללמוד תורה מפיו. בשעה שתים אחר חצות לילה הקדים הרב את כולם בפתיחת שערי בית המדרש. תוך שעה קלה התמלא המקום בתלמידים שהצטופפו ארבעה סביב גמרא אחת לאור עששית נפט, זאת לאור קביעת הרמב"ם כי "אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה".

שם לב לבעיות כל התלמידים, כשהוא עונה לשואלים ושואל אחרים כדי לבדוק מה מידת הבנתם. לימודו היה בעומק העיון מתוך מגמה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לסיום השיעור חזרו כולם יחד על מה שלמדו.

תלמידיו
מתלמידיו המובהקים נמנים בנו, הרב שלום יצחק הלוי (לימים, דיין והרב הראשי ליהודי תימן בישראל), הרב יוסף שמן (לימים, רב העיר הרצליה) והרב חיים חובארה (לימים, דיין בביה"ד בבאר שבע). מבין באי ישיבתו המפורסמים היו גם הרב ישראל עוזרי (ראב"ד העיר בית עדאקה) שהיה כבן בית אצלו, והרב יחיא נחום שליח בית דין צנעא.

הרב הראשי יחיא יצחק הלוי נפטר בצנעא בירת תימן בי"א בסיון ה'תרצ"ב 1932. בנו חיים שהיה אז בן 12 שנה עלה לארץ ישראל בשנת 1950 ולימים נתמנה לרב הראשי להרצליה עד פטירתו בשנת 2005 בגיל 85.

הרב יחיא יצחק הלוי הותיר אחריו מכתבים רבים בהם מאות תשובות בהלכה ובהשקפה. כל הכתבים עדיין ספונים בכתב יד ומצפים לגואלם אצל נכדו יהודה יצחק הלוי מירושלים. פרסום הכתבים ישפוך אור על פרשיות רבות בדורו ועל אישיותו הגדולה.

 

מתוך אתר ויקפדיה