משמעות יום הסגד  בישראל       

הרב מברהטו סולומון  שליט"א                   

 

יום הסגד באתיופיה

מנהג קדום הוא אצל יהודי אתיופיה לקיים את "יום הסגד" בכ"ט בחשון בכל שנה ושנה. ביום זה נהגו יהודים לעלות להר  עם זריחת החמה להרים בקרבם המגורים  כדי לשאת תפילה לבורא העולם, שיגאלם ויביאם אל ירושלים עיר הקדוש. "יום הסגד" משמעו השתחוויה, מלשון סגידה, כמו שנאמר "תעלא בעידניה סגיד לה" (בארמית: שועל בזמנו השתחווה לו). ביום זה, כאמור, יהודי אתיופיה היו משתחווים ומתפללים, והזכירו לעצמם את מתן תורה בהר סיני, את מעמד החזרה בתשובה שערכו עזרא ונחמיה לעם בשובם מגלות בבל, ואת התחייבות היהודים להיות נאמנים לתורת משה, ואת הגעגועים והכיסופים לירושלים עיר הקודש.

יש לציין שמעמד זה היה המוני; כל העדה עלתה להר "וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם"(נחמיה ט' א ) אבל היו גם שלא עלו משום מיגבלות של קדושה  כמו טמא מת, אשה נידה, יולדת , זבים ונוכרים ("וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר" (שם ט' ב ). גם ילדים שלא הגיעו לגיל חינוך לא עלו כי אינם יכולים לשמור על ניקיון גופם. מלבד אלו כל העדה כולה עלו כאיש אחד. בראש  השיירה התייצבו הקסים והשמגלוץ שהם רועי העדה ומנהיגיה. אחריהם התייצבו הגברים, הנשים, הזקנים  והילדים.

ביום זה יהודי אתיופיה שהו במשךכמעט כל היום בצום, ובעת העליה להר נשאו על ראשם  וכתפיהם אבנים קטנות לסמל את קבלת עול מלכות שמים ("נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם").

כל העולים היו לבושים לבן, לקראת מעמד 'הקהל'. על ההר היתה במה גדולה שעליה ניצבו מכובדי העדה ורועיה "וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר, עַל-מִגְדַּל-עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר"(שם ח' ד). האורית (ספר תורה) היה פתוח "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם"(שם ה') והיו קורים בו פרשיות השייכות לאותו מעמד; עשרת הדברות (בספר שמות), פרשת התוכחה, ספר דניאל, ספר תהילים ודברים מענייני דיומא.

מזקני העדה שמענו כי מקורו של יום זה הוא המעמד המתואר בנחמיה (פרקים ח-ט):

(ז' עב)וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וּמִן-הָעָם וְהַנְּתִינִים, וְכָל-יִשְׂרָאֵל–בְּעָרֵיהֶם; וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם.(נחמיה ח' א) וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם, כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-הָרְחוֹב, אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמָּיִם; וַיֹּאמְרוּ, לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר–לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל.  ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת-הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, וְכֹל, מֵבִין לִשְׁמֹעַ–בְּיוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  ג וַיִּקְרָא-בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר-הַמַּיִם, מִן-הָאוֹר עַד-מַחֲצִית הַיּוֹם–נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, וְהַמְּבִינִים; וְאָזְנֵי כָל-הָעָם, אֶל-סֵפֶר הַתּוֹרָה.  ד וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר, עַל-מִגְדַּל-עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר, וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה, עַל-יְמִינוֹ; וּמִשְּׂמֹאלוֹ, פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה–זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם.  {פ}ה וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם, כִּי-מֵעַל כָּל-הָעָם הָיָה; וּכְפִתְחוֹ, עָמְדוּ כָל-הָעָם.  ו וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא, אֶת-יְהוָה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל; וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם אָמֵן אָמֵן, בְּמֹעַל יְדֵיהֶם, וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לה', אַפַּיִם אָרְצָה.  ז וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה, וְהַלְוִיִּם–מְבִינִים אֶת-הָעָם, לַתּוֹרָה; וְהָעָם, עַל-עָמְדָם.  ח וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים, מְפֹרָשׁ; וְשׂוֹם שֶׂכֶל, וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.(נחמיה ט') א וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם.  ב וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו‍ֹנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם.  ג וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לה' אֱלֹהֵיהֶם.

תוכנו ומעמדו של יום הסגד נקבע ללא ספק על פי פסוקים אלה. אעפי"כ יש לציין מספר קושיות שעולות מתוך קריאת הפוסקים בקשר ליום הסגד.

1.ספר נחמיה מצוי בכל קהילות ישראל, ואם כן מדוע עדות אחרות בכל תפוצות ישראל לא קיימו מעמד דומה?

2.אם אכן  מקורו של היום הוא נחמיה מדוע  יהודי אתיופיה לא שמרו בדיוק על אופיו ותוכנו של היום?

3.תאריך קיום יום מעמד הקהל אצל עזרא ונחמיה  הוא  בא' ובכ"ד בתשרי, ואילו אצל יהודי אתיופיה  בכ"ט בחשון. מדוע התאריכים אינם תואמים?

נראה לומר שאמנם מקורו ותוכנו של יום הסגד נובע מתיאור הפסוקים בנחמיה, המובאים לעיל. אך בעל כרחנו צריכים לומר שמשהו אירע במרוצת הדורות בחיי יהודי אתיופיה שאילץ אותם לקבוע יום מיוחד זה. זו אולי גם הסיבה שלא קיים יום דומה אצל עדות אחרות בישראל. אמנם פסוקי נחמיה הם מקור ההשראה אך אני טוען  שחכמי אתיופיה בזמנם ראו לנכון לקבוע מועד מיוחד בשל צרה גדולה שבאה עליהם, כמו התבוללות או אי הקפדה של העדה בשמירת הזהות היהודית ואי הקפדה מלאה מצוות  וכד'.

כידוע בתולדות יהודי אתיופיה הם נרדפו ע"י מסיונרים וכתות שנות אשר בקשו להמיר את דתם. חכמי העדה רצו לחזק את העדה בעת צרה, ומצאו במקורות  דרך לחיזוק העדה בדברי התוכחה והחיזוק המופיעים בספרי עזרא ונחמיה. הם מלאו את היום בתוכן על בסיס מקור זה, אבל לא כהעתק מדויק.

דבריי נתמכים ע"י מנהגי העדה כי ביום זה מתרים  נדרים, משכנים שלום בן חלקי העדה , עליה להר בטהרה (אחרי טבילה בנהר). ולא רק יום צום והשתחוויה, כאמור, ומרכיבים אלו אינם במעמד של עזרא ונחמיה.

במקורות חז"ל ראינו שקבעו בעתות מצוקה או שמחה  מועדים ותקנות ומנהגים שונים. כמו למשל במסכת שבת כ"א עמוד א' מסופר כיצד נקבע חג החנוכה: "ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד.נעשה בו נס – והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום – ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". גם חג הפורים נקבע באותה שיטה. כשהיו בצרות – צמו, וכשהיו בשמחה  – חגגו. על זו הדרך, ישנם תקנות ומנהגים בקרב עדות שונות שקבעו להם מועד או מנהג משום שמחה או צרה אשר היתה באותם ימים, כגון יום  המימונה אצל יהודי מרוקו.

ככל הנראה היתה צרה גדולה שאירעה בכ"ט בחשון, או קרוב ליום. לכן  חכמי אתיופיה תיקנו מנהגים רבים ליום זה כמו התרת נדרים, השכנת שלום בן חלקי העדה , עליה להר בטהרה (אחרי טבילה בנהר). אילו לא היתה סיבה הקשורה בתאריך זה לא היו קובעים יום הדומה בתוכנו ליום הכיפורים יחסית צמוד ליום הכיפורים .

לאחר הטכס בהר כל העם היו יורדים בשמחה והתכנסו ליד בית הכנסת המסגיד, אכלו ושתו בשמחה ככתוב בנחמיה ח' יב ו"ַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת, שִׂמְחָה גְדוֹלָה:  כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".

יום הסגד בישראל

יום זה  ממשיך להתקיים גם בישראל; בני העדה עולים לירושלים, לטיילת ארמון הנציב. חלקם פונים אל הכותל המערבי לקיים שם את היום כהלכתו. בני העדה ממשיכים גם היום לבקש רחמים על עמם ונושאים תפילה  לבניית בית המקדש ולגאולה שלמה של מדינת ישראל. יום זה כיום מתנהל ברובו ע"י עסקני העדה, המכניסים בו גם שלא מן העניין, כמו פוליטיקה וכד'. לכן צביונו של היום מתערער מאד, והוא מאבד את אופיו הדתי המקורי.

אני בהחלט מביע חשש לגבי המשך קיומו של יום הסגד, וחושש שבעוד מספר שנים אופיו האמיתי יעלם. כדי לשמור על צביון יום זה לדעתי יש לקיימו דווקא בכותל המערבי, במקום הכי מקודש לעם ישראל. אני מבין את הרצון לערוך מעמד במקום הררי, כמו שהיה באתיופיה, אבל בכל זאת יש  מספר יתרונות לכותל המערבי. ראשית, באתיופיה ציפינו להגיע לירושלים ולמקום המקדש, וכיום המקום הקרוב ביותר הוא הכותל. שנית, הטיילת בארמון הנציב אינה מעניקה תחושת קדושה, אלא להיפך הרגשה של קלילות ומקום טיולים.

ועוד, העדה ידועה בלבושה הצנוע, והנה כיום בני נוער המגיעים לטיילת מרגישים חופשי מדי ולא הכל מקפידים על צניעות, למרות שהם יודעים שיום זה הוא קדוש. ועוד, הרבה מתוכנו של היום מתאים לכלל עם ישראל, כמו תפילה, תחינה, צום בערב ראש חודש, תשובה וכו. קיומו בכותל פותח את המשמעות גם לבני עדות אחרות המצויים שם. קוראים אנו לכלם להיות שותפים אתנו לרעיונות ולמשמעות של יום הסגד, וכך עדה קדושה זו תוכל לתרום את חלקה לכלל עם ישראל.