לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא בתרא דף קל״ה

דף קל"ה – ע"א

האומר בשעת מיתתו שאשתו ראויה לכהן גדול (וכוונתו לכל אדם שהרי לכהן אסורה שהוא נאמן רק במיגו שבידו לגרשה, ואז נאסרה לכהונה), ויש לו אחים ולא בנים שמוחזק שחייב ליבם, לרבה: נאמן שהוא כמי שאמר גירשתי את אשתי שנאמן להבא כמו שתירצו בשיטת רבי יוחנן, לאביי ורבא: חיישינן שהם אמוראי בשיטת רבי יוחנן.

שבויה שאומרת נשביתי וטהורה אני, ויש עדים במדינת הים שנטמאה, לרבי חנינא מותרת לכהן שאין חוששים לעדות שבמקום רחוק.

מי שאין לו בנים ואמר בשעת מיתה יש לי אחים ומוחזק לנו כן, ובני העיר אומרים שעדים במדינת הים יודעים שיש אחים, לרב יוסף: נאמן (אף אם היה נגד החזקה, מכח מיגו). לאביי ורבא: חוששים לעדים שבמדינת הים, שרבי חנינא מיקל בשבויה שחזקתה כשרה אבל ביבמה לשוק לא נתיר מספק.

האומר זה אחי ומודים לו האחים, יורש עמהם. ואם אחיו אומרים שאינו אחיו, נוטל עמו בחלקו (כגון שיש שלשה שדות ושני אחים מלבד הספק, שנוטל כל אחד שדה וחצי, נותן לו חצי שדה וחצי השני אין יכול להוציא מאחיו השני שאומר אינו אחיו),ואם נפלה לספק ירושה או קנה הספק נכסים ממקום אחר ומת, נוטל רק האח שאומר שהוא אחיו.

האומר זה אחי, ואחיו אומרים אין אנו יודעים, נוטל עמו בחלקו, ואם מת יחזרו נכסים אליו, ואם נפלו לו נכסים ממקום אחר ומת יירשו אחיו עמו מכח אחיהם האומר שאחיו הוא. והטעם שאין האחים נותנים מחלקם, לרבה: מוכח מזה שברי ושמא שמשאירים הממון בחזקתו ומנה לי בידך והלה אומר איני יודע יהא פטור, ולאביי: לעולם אפשר לומר שברי ושמא ברי עדיף וכאן כמנה לאחר בידך, שהרי הספק אינו יודע שאחיהם הוא.

נתן האח לספק קרקע ריקנית וטרח הספק בה ושיבחה, חולקים כולם בשבח זה, ואם השביח מאליו כגון דקל שנתעבה או קרקע שהזדבל מאליה, תיקו.

דף קל"ה – ע"ב

משנה . מתנת שכיב מרע שקונה לאחר מיתה,שאומר דא תהא למיקם ולהיות וזה דייתיקי,או שהוא אומר נכסים שכתובים בשטר זה אני מקנה לאחר בקבלת השטר.

מתנת בריא שקונה הגוף מחיים ופירות לאחר מיתה – כשכותב מהיום ולאחר מיתה ומשמע גוף מהיום, ופירות לאחר מיתה. אבל אם לא כתב מהיום לא קנה שאין מתנה לאחר מיתה. מת ונמצאת שטר צוואת שכיב מרע קשורה בו אפילו על ירכו אינה כלום, שאינו כצוואה בפה של שכיב מרע, ואין שטר לאחר מיתה.

שכיב מרע שכתב נכסיו לאחד וחזר וכתב לאחר, שני קנה, וראשון לא קנה שהשכיב מרע יכול לחזור מהמתנה, אבל אם זיכה להם ראשון קנה [ובמתנת בריא גם בלי זיכוי, ראשון קנה].

שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת, אין כותבים ונותנים, שמא לא גמר להקנות עד שיכתבו שטר ואין שטר לאחר מיתה, (ר' אלעזר, והורה ר' יוחנן להיזהר כדבריו שכן הלכה), ואם ציווה השכיב מרע לכתוב השטר רק ליפות כח של מקבל המתנה, ולא לעכב המתנה שלא יקנה רק בשטר, כגון שכתב אף כתובו וחתומו, כותבים ונותנים (רבי יוחנן). וכן הלכה (רב יהודה אמר שמואל, ורבא אמר רב נחמן). [וכן הדין בשטר של שכיב מרע שכתוב בו קנין, שאם ליפות כוחו כתב כגון וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא, קנה]

***************

דף קל"ו – ע"א

משנה . בריא שרוצה לכתוב נכסים לבנו לאחר מיתה, לרבי יהודה: צריך שיכתוב מפורש מהיום ולאחר מיתה והיינו גוף מהיום ופירות לאחר מיתה. לרבי יוסי: אינו צריך שזמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו הזמן מתחיל המתנה, והלכה כר' יוסי (רבה בר אבוה בשם רב). [ולגבי גט משום חומרת עריות החמיר רב לכתוב מהיום, והגאונים כתבו שנהגו כרבי יהודה].

שטר שכתוב בו קנין, לרב נחמן ורב הונא בריה דרב יהושע: לכולי עלמא אינו צריך לכתוב מהיום. לרב פפי: אם כתב בתחילת השטר 'אקנייה וכך אמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו' ובסוף השטר 'וקנינא מן פלוני לפלוני' משמע שני קניינים הוא הקנה וגם אנו קנינו ממנו והוא ייפוי כוח לקנות מהיום, אבל אם כתב בראש השטר וקניינא ולבסוף אקנייה משמע קנין אחד שמפרש קניינו ממנו איך  הקנה לנו, ואינו קונה מהיום.

דף קל"ו – ע"ב

הכותב נכסים לבנו לאחר מיתה, האב – אינו יכול למכור לאחר הגוף מפני שכתובים לבן, והבן – אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב לפירות, אלא שניהם יחד. מכר האב הפירות – מכורים עד שימות, מכר הבן הגוף – אין ללוקח בהם כלום עד שימות האב.

מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב, לרבי יוחנן: לא קנה לוקח, שקניין פירות של האב כקניין הגוף וגם לבן אינו מוחל חלקו וכמו שלא בא לבן הגוף עד שימות האב, וכיון שמת בחייו לא בא לידו שיוכל למוכרו, לריש לקיש: קנה לוקח, שקניין פירות אינו כקניין הגוף, ואפילו כשמשייר הפירות לעצמו לא שייר הגוף, והבן מכר הגוף שבחלקו.

המוכר שדהו לפירות, לרבי יוחנן: מביא וקורא שקניין פירות כקניין הגוף וקוראים בו 'האדמה אשר נתת לי ה', לריש לקיש: מביא ואינו קורא שקניין פירות אינו כקניין הגוף.

הכותב נכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחריו יירש פלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני קנה שלישי. מת שני בחיי ראשון (ולא זיכה לשלישי אלא מכח שני), לברייתא א': (כרשב"ג) יחזרו ליורשי ראשון, לרבי יוחנן – משום שקניין פירות שהיו לראשון כקניין הגוף, שהכותב לא שייר כלום לעצמו שהרי לשלישי נתן את הגוף ולראשון ושני נתן פירות, וכיון שאין שני נשאר הגוף לראשון, לריש לקיש – הגם שקניין פירות אינו כקניין הגוף, כיון שאמר אחריך יירש פלוני גילה כוונתו שכל ימי חיי הראשון יהא לראשון גוף ופירות ומה שישייר אחריו יקבל פלוני וכיון שמת שני ישאר ביד יורשי ראשון. לברייתא ב': (כרבי)יחזרו ליורשי נותן, שסובר קניין פירות אינו כקניין הגוף ואין לראשון רק פירות וכיון שאין שני יחזרו לנותן או ליורשים.

**************** 

 

דף קל"ז – ע"א

הכותב נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר, לרבי: אם מכר הגוף ואכל המעות, השני מוציא מיד הלקוחות, שהראשון אין לו רק קניין פירות וסובר שאינו כקניין הגוף, אבל הפירות יכול למכור. לרבן שמעון בן גמליאל: לכתחילה לא ימכור שהרי הנותן גילה דעתו שרוצה שישתייר לשני, אבל אם מכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר אין לו כלום, לרבי יוחנן – משום שקניין פירות כקניין הגוף, לריש לקיש – משום שבלשון אחריך גילה שנתן לראשון גוף ופירות ומה שישייר יהא לשני, 'הלכה' כרבן שמעון בן גמליאל (ר' יוחנן). אבל מי שמשיא עצה לראשון למכור הוא רשע ערום שמעשיו מועילים אבל לא עשה נחת רוח של מת שרצה שישתייר לשני.

מכר הראשון במתנת שכיב מרע או מהיום ולאחר מיתה, לכולי עלמא לא עשה כלום, שמתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר גמר מיתה וסתם אדם אינו רוצה להוציא ממונו מכוחו עד שתגמר מיתתו (רבא ואביי לאחר שחזר בו), וכבר קדמו אחריך שקנה עם גמר מיתה שמשעה שאין הראשון צריך לנכסים זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד.

האומר הרי זה גיטך אם מתי או זה גיטך מחולי זה והיינו לאחר גמר חולי זה, או זה גיטך לאחר מיתה, לא אמר כלום, שלא גמר לגרשה עד אחר גמר מיתה ואין גט לאחר מיתה.

כתב נכסי לך ואחריך לפלוני והיו בהם עבדים והוציאם הראשון לחירות, לרבן שמעון בן גמליאל מכור, ולא אומרים שיכול הנותן לומר שלעשות איסור לשחרר עבדו לא נתן לו. וכן אם עשאה תכריכים למת, אינו יכול לומר שלעשות איסור הנאה לא נתן לו.

האומר אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני ונטלו ראשון ויצא בו, לרב נחמן בר רב חסדא: תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג אם נחשב 'לכם' משום קנין פירות. לרב נחמן בר יצחק: לכולי עלמא יצא שאם לא לצאת בו למה נותן לו, שאין בו פירות אחרות ויש כאן דין 'לכם' שאין לשני בו עד שימות, ורק אם מכר או אכל, לרבי – צריך לשלם דמי אתרוג לשני שיש לו רק קנין פירות לצאת בו, ולרבן שמעון בן גמליאל אין לשני רק מה ששייר ראשון.

דף קל"ז – ע"ב

אחים שקנו אתרוג בדמי ירושה ונטל אחד ויצא בו, אם אין האחים מקפידים זה על זה ויכול לאכלו בלי רשותם (כגון שיש הרבה אתרוגים, בירושה או שיש הרבה בעיר או שכבר יצאו ולא צריכים עוד) יצא, ויש כאן דין 'לכם' שכולו שלו, ואם לאו לא יצא ביום הראשון שאין הכל שלו אלא מקצת, (והמנהג שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד ביום ראשון הוא משום שכל אחד דעתו מסכמת להקנות לחבירו במתנה לצאת בו, ובשאר ימים לא צריך לכם).

האומר אתרוג נתון לך במתנה על מנת שתחזיר נטלו ויצא בו, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא, שהרי מתנה על מנת להחזיר שמו מתנה (ולא צריך  תנאי כפול לעניין ממונות].

האומר שור נתון לך במתנה על מנת שתחזיר והקדיש והחזיר, הרי זה מוקדש שהרי החזיר והתקיים התנאי [וכן אם מת או נגנב או נאבד פטור מלשלם כשומר חינם, ואינו חייב רק על פשיעה]. ואם אמר לו על מנת שתחזיר לי והקדיש בטילה המתנה שכוונתו שיחזיר ויהא ראוי לו.

היה לאשה דקל בשדה רב ביבי בר אביי והקפיד עליה כל פעם שבאת לקוצרה ולכן הקנתה לרב ביבי לכל חייו, והלך והקנה לבנו הקטן, אמר רב הונא בריה דרב יהושע שאפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה שלא הקנתה רק הפירות, ורוצה שיחזור אליה לאחר מיתתו.

 ****************

 

דף קל"ח – ע"א

הכותב נכסיו לאחר ואמר אי אפשי בהם (כגון שהיו בהם עבדים ואמר אי אפשי בהם שצריך לזונם) לא קנה, שלא מזכה לאדם בעל כרחו שחוב לו ושונא מתנות יחיה, ואם שתק בתחילה ולבסוף צווח קנה, שכיון שקיבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות ולא מועיל להוציאה מרשותו רק בלשון הפקר.

זיכה לו על ידי אחר ושתק בזכייה ובשעת מסירה צווח, לרבנן: קנה הואיל ששתק בהתחלה, וצווח שחזר בו, לרבן שמעון בן גמליאל: הוכיח סופו על תחילתו שלא רצה לקנות ולא צווח עד שהגיע לידו.

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני, (ולא שתק בינתיים) לא אומרים כל הקודם בשטר זוכה, לפיכך יצא שטר חוב גובה מכולם, מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה. אבל אמר תנו מאתיים לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זוכה וגובה מהאחרון, אין לו גובה משלפניו, אין לו גובה משלפני פניו.

שכיב מרע שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בכור כראוי לו, דורשים לישנא יתירא שהוסיף כראוי לו,  ולוקח את בכורתו, ואם לא אמר כראוי לו או אמר בבכורתו, ידו על העליונה, אם מאתיים מרובים משל בכורה נוטל מאתיים ואם בכורה מרובה נוטל בכורה. וכן הדין לעניין כתובה כשכתב כן לאשתו, וכן לעניין בעל חוב כשכתב כן לבעל חוב, ובכל זה הטעם כרבי עקיבא שדורש לישנא יתירא.

דף קל"ח – ע"ב

המוכר בית וכתב לו עומקא ורומא לא קנה את הבור והדות שהם תשמיש בפני עצמם, לרבי עקיבא: צריך המוכר לקחת לו דרך לבור ולדות ששייר לעצמו שבסתמא מכר בעין יפה ולא שייר דרך, לחכמים: אינו צריך, ומודה רבי עקיבא כשאמר לו לישנא יתירא חוץ מאלו שאינו צריך לקחת לו דרך, שנתכווין להוסיף שיור הדרך לבור, ורואים מזה שבכל לישנא יתירא בא להוסיף.

שכיב מרע שאמר מנה לי אצל פלוני, לרבי מאיר: אין כותבים אלא אם כן מכירים הלוה ויודעים שהוא אמת, ולא מן הדין אלא משום שחוששים שבית דין שיראו שטר זה יטעו שהוא שטר אמיתי ולא יצריכו ליורשים להביא ראיה, ולפיכך כשהוא גובה אינו צריך ראיה שכבר חקרו העדים מתחילה. לחכמים: כותבים אף על פי שלא מכירים, ואין חוששים לבית דין טועה, ולפיכך כשגובה צריך להביא ראיה, ופסק רב דימי מנהרדעא שאין חוששים לבית דין טועה, שבית דין אחר ידקדקו אחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו.

אין חולצים רק אם מכירים שהוא יבמה של אשה זו אין ממאנים רק אם מכירים, שכיון שאין חליצה ומיאון אלא בשלשה, חוששים שבית דין שיבואו אחריהם יסמכו על בית דין ראשון שיפה הכירו כשחלצו, ולכן כותבים גט חליצה וגט מיאון הגם שאין מכירים שבוודאי בית דין הכירו בדבר.

***************