לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ג' אב תשע"ח

מסכת זבחים דף צ"ג

דף צ"ג ע"א 

היה עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור, והושיט ידו לחלון, ונטל את הלגין של מי חטאת, והעבירו על פי התנור – ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין. ונחלקו אמוראים בטעם המחלוקת:

לרבה: לר' עקיבא הכלי כמונח דמי, ולחכמים לאו כמונח דמי. לאביי: לדברי הכל מעיקר הדין לאו כמונח דמי, ור' עקיבא גוזר שמא ינוח, וחכמים אינם גוזרים. ולפיכך מודה ר' עקיבא בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא או על משכב ומושב טמא שהיא טהורה, שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין כגון אבן המנוגעת. ואין גוזרים בהזאה שמא ינוח, כיון שכבר יצתה מתחת ידו.

מי חטאת שנטמאו – לרבי אלעזר מטהרין, שהרי נדה שנטמאה במת מזין עליה קודם טבילת נדתה. ולחכמים אין מטהרין. ונחלקו אמוראים בטעם המחלוקת:

א. לרבה: ר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה, שהעברת כלי על מקום טמא כמונח דמי, נמצא שנטמאו מי החטאת כשעברו על אויר הנדה קודם הזייתה.

ב. לאביי: (שגם לרבי עקיבא אינו כמונח) רבי אלעזר סובר שדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, ולחכמים אין דנין.

ג. לרבא: לדברי הכל אין דנין מטומאה שבאותה שעה, ולרבי אלעזר הזאה צריכה שיעור ומצרפין להזאות, וכשנפלה הזאה ראשונה, עדיין אינה הזאה עד שתצטרף לה השניה להשלים השיעור, ומוכרח שמי חטאת שנטמאו לפני הזאה מטהרין. ולחכמים אין הזאה צריכה שיעור, ובהזאה ראשונה כבר נגמרה ההזאה, וטומאה שבאותה שעה היא.

דם חטאת שניתז על בגד טמא – לשיטת אביי: נחלקו חכמים ורבי אלעזר בדבר, שלרבי אלעזר טומאה בשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה היא, ואין צריך כיבוס. ולחכמים לאו כטומאה שלפני נפילה היא, וצריך כיבוס.

חטאת פסולה שניתז מדמה על הבגד – אינו טעון כיבוס. שנאמר 'מדמה', מדם כשירה ולא מדם פסולה. ואם היתה לה שעת הכושר ונפסלה – לר"ע דמה טעון כיבוס. ולרבי שמעון אין דמה טעון כיבוס, שנאמר 'אותה' ונאמר 'מדמה', למעט את שניהם.

רבי עקיבא ממעט מ'אותה' שתרומה אין צריכה שטיפה ומריקה. ולרבי שמעון אין צריך מיעוט, שהרי גם קדשים קלים אין טעונים וכל שכן תרומה.

ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כיבוס – שנאמר 'אשר יזה' שנתקבל בכלי וראוי להזאה. ניתז מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כיבוס – שנאמר 'אשר יזה', פרט לזה שכבר הוזה.

נשפך על הרצפה ואספו אין טעון כיבוס – לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה.

 

דף צ"ג ע"ב 

קיבל פחות מכדי הזייה בכלי זה, ופחות מכדי הזייה בכלי זה – אינו ראוי להזאה, ולפיכך אם ניתז ממנו על הבגד אינו טעון כיבוס. וכן אם קידש מי חטאת פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה – לא קידש. שנאמר 'וטבל בַּמַיִם' (ולא 'בְּמַיִם'), במים הנזכרים למעלה, שיהא בהם בשעת קידוש שיעור טבילה. וכן אם קיבל דם חטאת פנימית פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה – פסול להזאה, שנאמר 'וטבל את אצבעו בַּדָם' (ולא 'בְּדָם), שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו.

'וטבל' ולא מספג – שלא יקנח מן הדם שבשולי הכלי או בדופנותיו. 'בדם' – עד שיהא שיעור טבילה מעיקרו (כמו שנתבאר). 'מן הדם' – מן הדם שבענין, ולמעט שיריים שבאצבע שפסולים להזאה.

היה מזה, וניתזה הזאה מידו על הבגד: אם עד שלא יצתה הזאה מידו – טעון כיבוס, שהוא דם הראוי להזאה. משיצתה הזאה מידו – אין טעון כיבוס, שהוא פסול להזאה משום שיריים שבאצבע.

גמר מלהזות דם פרה אדומה שמזה בהר המשחה נגד פתחו של היכל – מקנח ידו בגופה של פרה, שגם דמה טעון שריפה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק (שהשיריים שבאצבע פסולים), אבל לא בגופה של פרה, שלא ידבקו נימין באצבעו.

*************

יום שני ד' אב תשע"ח

מסכת זבחים דף צ"ד

דף צ"ד ע"א 

דם חטאת שניתז על העור: עד שלא הופשט – אינו טעון כיבוס. משהופשט – לרבי יהודה טעון כיבוס, ולרבי אלעזר לא.

וטעם מחלוקתם – רבי יהודה דורש: 'אשר יזה עליה תכבס' לרבות עור משהופשט, אבל אם לא הופשט לא, שנאמר 'בגד', מה בגד הראוי לקבל טומאה, שאפילו בגד קטן אם חישב להשתמש בו כמות שהוא מקבל טומאה, אף כל הראוי לקבל טומאה, ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב להשתמש בו כמות שהוא. ורבי אלעזר דורש: 'אשר יזה עליה תכבס' לרבות שק וכל מיני בגדים (שאינם צמר ופשתים). אבל עור אע"פ שהופשט לא, שנאמר 'בגד', מה בגד דבר שכבר מקבל טומאה ואינו מחוסר מחשבה, אף כל דבר המקבל טומאה, ולא דבר שמחוסר מחשבה.

ואיזהו בגד הראוי לקבל טומאה ועדיין אינו מקבל, שבו נחלקו רבי יהודה ורבי אלעזר: א. לאביי – מטלית פחותה משלש, שראויה לקבלת טומאה אם יחשוב להשתמש בה, ואינה מקבלת כל זמן שלא חשב עליה. ב. לרבא – בגד שחישב לציירו ועדיין לא ציירו, שראוי לקבל טומאה אם יבטל מחשבתו, ואינו מקבל טומאה כל זמן שלא ביטל. ג. י"א – עוצבא שחשב לקוצעה, שראויה לקבל טומאה אם יבטל מחשבתו, ואינה מקבלת טומאה עד שיקציענה אם לא ביטל מחשבתו.

אין טעון כיבוס אלא מקום הדם – שנאמר 'אשר יזה', לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד. ודבר שראוי לקבל טומאה – כרבי יהודה. ודבר הראוי לכיבוס – ולא כלי שדרך לנקותו על ידי גרידה.

תנאים ואמוראים נחלקו אם עור בר כיבוס הוא או לא:

לשיטת אביי – נחלקו בדבר חכמים ואחרים: לחכמים בגד של עור אינו בר כיבוס, לפיכך אם ניתז עליו דם חטאת מגררו, ולדבריהם כר של עור שהיתה עליו לשלשת, נותן עליה מים בשבת עד שתכלה. וכן מותר לשכשך במים בשבת נעלים של עור. ולאחרים בר כיבוס הוא, ואם ניתז עליו דם חטאת מכבסו, ואסור לכבס את העור במים בשבת.

לשיטת רבא למסקנא – אם ניתז עליו דם חטאת: רכין לדברי הכל בר כיבוס הוא, ומכבס אותם. וקשין, לחכמים אינם בר כיבוס ומגררם, ולאחרים בר כיבוס הם ומכבסם. לענין כיבוס בשבת: אם נותן עליהם מים בלא שפשוף, מותר אפילו ברכין, שאין כיבוס בלא שפשוף (ורק על הבגד אסור ליתן מים גם בלא שפשוף). ואם משפשפו, ברכין אסור. ובקשין, לחכמים מותר ולאחרים אסור. לענין צרעת בבגד: אמרה תורה 'או כל כלי העור אשר תכבס', ואפילו כלי אכסלגיא הבאים ממדינת הים שהם קשין, שמכיון שהצרעת פורחת מגוף הבגד, היא מחלחלת ועושה אותו רך.

דף צ"ד ע"ב 

זרק סודר למים – חייב, ששרייתו זהו כיבוסו. זרק פשתן למים – חייב, לפי שיוצא מהם רירים ונדבקים יחד, ועובר על מלאכת לישה.

רבא דרש שמותר לכבס מנעל בשבת. ופירש דבריו ששכשוך במים מותר, אבל כיבוס (ע"י שפשוף) אסור.

כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת – במקום קדוש, שנאמר 'תכבס במקום קדוש'. שבירת כלי חרס במקום קדוש, שנאמר לאחר כיבוס 'וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר'. וכן מריקה ושטיפה בכלי נחושת במקום קדוש, שנאמר לאחר מכן 'ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים'.

בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים – נכנס, ומכבסו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, קורעו כדי שיטהר מטומאתו, ומשייר בו כדי מעפורת כדי שיהא שם בגד עליו בשעת כיבוסו, ונכנס לעזרה הואיל והוא טהור מן התורה, ומכבסו במקום קדוש.

כלי חרס שיצא חוץ לקלעים – נכנס ושוברו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, נוקבו שיטהר מטומאתו, בכדי שורש קטן שיהא עליו שם כלי, ונכנס ושוברו במקום קדוש.

כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים – נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים, פוחתו שיטהר מטומאתו, וחוזר ומכה עליו בקורנס ומחברו שיהא שם כלי עליו, ונכנס, ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

טלית טמאה שהתחיל לקורעה – כיון שנקרע רובה טהורה. ואם שייר באותה מיעוט כדי מעפורת, חיבור הוא ועדיין טמאה מדרבנן, שמא לא יקרע את רובה. אבל מן התורה טהורה.

*************