לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ל' תשרי תש"פ

מסכת נדה דף ו'

דף ו' ע"א

הרואה דם – מטמאה מעת לעת. ומה היא מטמאה? משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס אפילו הוא מוקף צמיד פתיל שאי אפשר ליגע בתוכו, מטמאה אותו בהיסט. ואינה מקולקלת למנינה, שבודאי מעתה היא פתח נדותה, וליום שמיני לראייתה יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה. לת"ק אינה מטמאה את בועלה למפרע, ולר' עקיבא מטמאה. ואינה מונה אלא משעה שראתה.

הרואה כתם מטמאה למפרע עד שעת כיבוסו של חלוק זה שכבסה קודם לבישה זו. ומה היא מטמאה? אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס המוקף צמיד פתיל. ומקולקלת למנינה, שאבדה פתח נדותה, כי אילו היתה יודעת יום ראייתה תהא סופרת אם תראה לאחר שבעה שומרת יום כנגד יום, ואם תראה ג' תהא זבה, אבל עכשיו שאינה יודעת יום ראייתה, אינה יודעת אימתי היא בתוך י"א יום שבין נדה לנדה והרי היא טועה. ומטמאה את בועלה, ואינה מונה אלא משעה שראתה. וזה וזה תולין, לא אוכלין ולא שורפין.

ללשון ראשון של רב הונא – טומאת מעת לעת שבנדה מטמא לקדש, ולא לתרומה. וללשון שני (בע"ב) מטמאה בין לקודש בין לתרומה. ובחולין, מטמאה רק כשנעשו על טהרת הקודש, ולא כשנעשו על טהרת תרומה.

לרבי יהודה צריכות הנשים לבדוק עצמן בשעה שהם מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה. וטעמו: לרב חסדא לתקן שיריים שבפניה, שאם תמצא עכשיו טהורה, לכשתבדוק ערבית כמשפטה ותמצא טמאה, לא תטמא למפרע אלא עד שעת בדיקתה, ולא תהא התרומה בכלל טומאה שלמפרע, שהרי בדקה לאחר העברתה. ולרב הונא (ללשון ראשון) שאינה מטמאה למפרע רק לקודש ולא לתרומה, טעם הבדיקה היא לשרוף שירים שבידיה, שאם תמצא טמאה תשרפם, וכגון שבודקת עצמה לאחר עברתה כשיעור וסת מיד סמוך לנגיעה בדיקה, שאם תמצא טמאה ודאי בשעת נגיעה גם היתה טמאה.

דף ו' ע"ב

לרבי אליעזר כל אשה שעברו עליה שלש עונות של שלשים יום שלא ראתה, דיה שעתה, ואפילו אם היא ילדה. ולחכמים אין דיה שעתה אלא כשעברו עליה שלש עונות מחמת זקנה סמוך לזקנתה.

מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר, שלא פסקו הלכה לא כמר ולא כמר, ולאחר שנזכר שלא היחיד חולק עליו אלא רבים, אמר כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. ולרב הונא (ללשון ראשון) שאין מטמאין למפרע אלא לקודש, עשה מעשה לענין קודש, שחבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות שמא יבנה בית המקדש בימיהם.

מעשה בשפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה, ובין כל אחת ואחת מדיחה ידה במים ובודקת, באחרונה בדקה ומצאה טמאה, והורה לה ר"ג שהאחרונה טמאה וכולן טהורות. לרב הונא (ללשון ראשון) היתה אופה תרומת לחמי תודה, וכשהפריש אותן בלישה. עוד מעשה בשפחה אחרת שלו שהיתה גפה (סותמת בטיט) חביות של יין, ובין כל אחת ואחת מדיחה ידיה במים ובודקת, באחרונה בדקה ומצאה טמאה, והורה לה ר"ג שהאחרונה טמאה וכולן טהורות. ולרב הונא (ללשון א') היה יין של קודש.

לחמי תודה שאפאן ד' חלות – יצא. שא"צ ארבעים אלא למצוה. וכגון שהפריש תרומתן בלישה, אבל לאחר אפיה אינו יכול להפריש פרוסה מכל אחת, שהתורה אמרה 'אחד' ולא פרוסה.

*************

יום רביעי א' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ז'

דף ז' ע"א

עיסה שנולד בה ספק טומאה, עד שלא גלגלה תעשה בטומאה, שחולין היא, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. משגלגלה – תעשה בטהרה, שחולין הטבולין לחלה כחלה, ואף על פי שסוף סוף חלתה אסורה מספק, אסור לטמאה ביד, הואיל ונגמרה מלאכתה לחלה דינה כחלה, ואסור לגרום טומאה לחלה. וחלתה תלויה, לא אוכלין ולא שורפין.

באיזה ספק הוצרכו לומר שחלתה תלויה? אפילו בספק טומאה שאינה מוכחת, כגון נשען (מבואר להלן בסמוך) שספיקו טמא רק לתרומה, אבל בספק טומאה מוכחת, כמו שני שבילין – גם חולין טמאים מספק, וא"צ לומר בחולין הטבולין לחלה.

זב וטהור שהיו פורקין משאוי מן החמור, או טוענין, בזמן שמשאן כבד – טמא, שמא מתוך כובד המשא נשען זה על הטהור, ונמצא טהור מסיטו או טהור ניסט עליו. וכל זה לענין תרומה, שטמא מספק, אבל לאוכלין חוליהן בטהרה, אפילו משא כבד טהור, שאין זה היסט גמור וכל שכן שספק הוא.

אשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה, וקוצה הימנה חלתה ולא תקרא עליה שם חלה, שכל זמן שלא קראה שם עליה הרי היא כחולין, וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין, ולאחר מכן מניחתה בכלים שאין להם בית קיבול, ומקרבתה לכלי אצל העיסה וקוראה לה שם. ואע"פ שהעיסה היא חולין הטבולין לחלה, לא אמרו שהן כחלה אלא במקום שודאי מטמא חולין, וגזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה, אבל אם וודאי לא מטמא חולין כמו טבול יום שאינו עושה שלישי אלא בתרומה, לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה.

טומאת מעת לעת של נדה אע"פ שאינו מטמא חולין שנעשו על טהרת תרומה או טהרת הקודש, מטמא חולין הטבולין לחלה, שהרי תרומה מעורבת בו, וכיון שוודאי של נדה מטמא חולין, דין החולין הטבולין לחלה כחלה. וי"א שאינו מטמא, לפי שטומאת מעת לעת הוא דרבנן.

דף ז' ע"ב

לרבי אליעזר ארבע נשים דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקינה. ורבי יהושע לא שמע אלא בתולה. אבל הלכה כרבי אליעזר. כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע, לאחר פטירתו של רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו כרבי אליעזר. אבל בחייו חשש שיעשו גם בדברים אחרים כרבי אליעזר, ולא יוכל למחות בהן משום כבודו של רבי אליעזר. אבל לאחר פטירתו שיוכל למחות בהן, החזיר את הדבר ליושנו.

איזו היא בתולה? כל שלא ראתה דם מימיה, אף על פי שנשואה. מעוברת? משיודע עוברה. מניקה? עד שתגמול את בנה. נתנה בנה למניקה, גמלתו, או מת, לרבי מאיר מטמאה מעת לעת, ולחכמים דיה שעתה עד כ"ד חודש שהוא זמן הנקת התינוק. לרבי יוסי מעוברת ומניקה אין דיה שעתה אלא אם עברו עליהן שלש עונות.

איזוהי זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה. ולרבי אליעזר כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיה שעתה אפילו היא ילדה.

לא אמרו בכל אלו שדיה שעתה אלא בראייה ראשונה, אבל בשניה, מטמאה מעת לעת, שהרי חזרה לקדמותה להיות דמים מצויים בה. ואם ראתה הראשונה מאונס, אף השניה דיה שעתה.

בארבע מקומות (בסדר טהרות) הלכה כרבי אליעזר:

א. ארבע נשים דיין שעתן.

ב. המקשה מחמת ולד בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, וקשתה שלשה ימים רצופין, ובכל יום ראתה דם, אינה זבה מחמת שלשה ימי קישוי שתצטרך שבעה נקיים וקרבן. ואם עמדה בלא צער לאחר השלשה ימים וילדה, נתגלה הדבר למפרע שלא בא הדם מחמת הולד, והרי היא יולדת בזוב, וצריכה שבעה נקיים לבד ימי טומאת לידה, וצריכה שני קרבנות אחד לזוב ואחד ללידה. וכמה תעמוד ותנוח מצערה לאחר השלשה של קושי ותהא זבה למפרע מחמת הקושי? לרבי אליעזר מעת לעת, והלכה כדבריו.

ג. הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור, יום שביעי ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו – לרבי אליעזר הרי אלו בחזקת טהרה, לרבי יהושע אין להן אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד, ולרבי עקיבא אין להם אלא יום שביעי בלבד. ונראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי ר"ע מדברי כולן, אבל הלכה כר' אליעזר.

ד. אחורי כלים שנטמאו במשקין – לר' אליעזר מטמאין את המשקין אפילו של חולין, ואין פוסלין את האוכלין אפילו של תרומה. ולרבי יהושע מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין. ודרשו בק"ו מטבול יום, שאין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה, אחורי כלים שמטמא משקה חולין אינן דין שפוסל אוכלי תרומה. ולרבי אליעזר אין דורשין ק"ו מטבול יום שהוא דאורייתא על כלי שנטמא במשקין שהוא רק מדרבנן, אלא משקין שעלולין לקבל טומאה, שא"צ הכשר, גזרו בהם חכמים, אוכלין שאין עלולין לקבל טומאה לפי שצריכין הכשר, לא גזרו בהם חכמים. והלכה כרבי אליעזר.

כל זה כשנטמא הכלי ע"י המשקין מאחוריו – שטומאתו קלה, שרק אחוריו טמא, אבל תוכו אזנו אוגנו ידיו טהורין. אבל אם נטמא הכלי מתוכו ע"י משקין, שאז כולו טמא, מודה רבי אליעזר שהוא פוסל את האוכלין.

אין למדין הלכה מפי תלמוד – כלומר מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני, ולפיכך הוצרכו לומר בכל אלו שהלכה כרבי אליעזר אע"פ שכבר פירשו במשנה או בברייתא שהלכה כדבריו.

*************

יום חמישי ב' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ח'

דף ח' ע"א

שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה, ודוחה זיקתה נישואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום. ואם יגרשנה לקטנה בגט, שוב אינו יכול ליבם את הגדולה, שאחות גרושתו היא – לפיכך אמר רבי אליעזר שמלמדין את הקטנה שתמאן בו, ומיאון עוקר נישואין הראשונים, ומותר ליבם את הגדולה. והלכה כדבריו.

מי שהיה לש את עיסתו פחות פחות מחמשת רבעים לפוטרו מן החלה, והיה רודה אותן מן התנור ונותנן לסל – לרבי אליעזר  הסל מצרפן לחלה. והלכה כדבריו.

רבי יהודה בן בבא העיד חמשה דברים: א. שממאנים את הקטנות, כלומר מבקשין מהן שימאנו כדי לקיים מצות יבום (בין בשני אחין נשואין שתי אחיות יתומות, ובין כשנשא שתי יתומות אחת קטנה ואחת גדולה). ב. שמשיאין את האשה ע"פ עד אחד. ג. שנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש. ד. על יין בן ארבעים יום שנתנסך ע"ג המזבח. ה. על תמיד של שחר שקרב בד' שעות.

הורד והכופר (מיני בשמים) והלטום והקטף (מין אילן שאין עושה פרי אלא שרף וזה פריו) – יש להן ולדמיהן שביעית (שצריך להפקירם ואסורים בסחורה), ויש להן ולדמיהן ביעור כשכלה לחיה מן השדה. י"א שרבי אליעזר היא הסובר שהמעמיד בשרף ערלה אסור בהנאה, שהשרף פרי הוא. ואין הלכה כמותו. וי"א (להלן ע"ב) שדברי הכל היא, שלא נחלקו חכמים על רבי אליעזר אלא בשרף הנוטף מן העץ, ולא בשרף הנוטף מן הפרי. וכדברי רבי יהושע שהמעמיד בשרף העלין או בשרף העיקרין מותר, והמעמיד בשרף הפגין אסור מפני שהוא פרי. וי"א שחכמים ורבי אליעזר נחלקו באילן העושה פירות, אבל באילן שאינו עושה פירות מודים שקטפו זהו פריו. (ונדחו דבריו – ראה להלן ע"ב).

לרבי עקיבא אומרים הבדלה ברכה רביעית בפני עצמה ואינו כוללה בברכת חונן הדעת. ולרבי אליעזר אומרה בהודאה. לרבי אלעזר הלכה כרבי אליעזר לפי שרבי חנינא בן גמליאל עומד בשיטתו.

דף ח' ע"ב

אור יום הכיפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית מתפלל שבע ומתודה, מוסף מתפלל שבע ומתודה, מנחה מתפלל שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה. בערבית מוצאי יו"כ – לת"ק מתפלל שבע מעין שמנה עשרה (ג' ראשונות וג' אחרונות כתיקונן, ובאמצע אומר הביננו). לרבי חנינא בן גמליאל משום אבותיו מתפלל שמנה עשרה, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת. ולא אמרה אלא משום אבותיו, אבל הוא עצמו סובר שאומרים הבדלה בהודאה.

לרבי שמעון אין לקטף שביעית, ולחכמים יש לקטף שביעית, מפני שקטפו זהו פריו. ורבי אליעזר היא, ולדבריהם של חכמים אמרה, שלדברי עצמו גם אילן העושה פירות קטפו זהו פריו, ורצה שיודו לדבריו לפחות באילן העושה פירות. ולא הודו לו.

נשאת וראתה דם מחמת נישואין, או ילדה וראתה דם מחמת לידה – עדיין אני קורא לה בתולה ודיה שעתה, שבתולה שאמרו בתולת דמי נדה היא, ולא בתולת דם בתולים.

שלש בתולות הן: א. בתולת אדם – כל זמן שלא נבעלה, ונפקא מינה שמותרת לכהן גדול וכתובתה מאתים. ב. בתולת קרקע – כל זמן שלא נעבדה, ונפקא מינה לנחל איתן, וכן למקח וממכר, שאם אמר לו קרקע בתולה אני מוכר לך נותן לו קרקע שלא נעבדה. ג. בתולת שקמה – כל זמן שלא נקצצה, ונפקא מינה למקח וממכר, וכן לענין שביעית שאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה.

כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפין לאשה. שכל אשה שדמיה מרובין – בניה מרובין.

איזוהי בתולת קרקע? כל שמעלה רשושין (אבנים דקין, וי"מ רגבי אדמה קשין) ואין עפרה תיחוח. נמצא בה חרס, בידוע שנעבדה, סלע, הרי זו בתולת קרקע.

מעוברת דיה שעתה משיודע עוברה. וכמה הכרת העובר? שלשה חדשים, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר 'ויהי כמשלש חדשים' וגו'. ואין זו ראיה גמורה, לפי שתמר ילדה לתשעה, ואין אומרים במי שיולדת לשבעה שהכרת עוברה לשליש ימיה, אלא הולכים אחר רוב נשים.

היתה בחזקת מעוברת וראתה דם, ואח"כ הפילה רוח או כל דבר שאינו של קיימא – הרי היא בחזקתה, ודיה שעתה. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר 'הרינו חלנו כמו ילדנו רוח'. ואע"פ שאינו חשוב לידה לענין זיבה (ראה להלן בסמוך), מעת לעת אינו אלא דרבנן. וי"א משום שעיקר הטעם שדיה שעתה הוא משום שראשה ואבריה כבדין עליה, וזה יש גם בלידת רוח.

אשה שקשתה לילד שני ימים בתוך י"א ימי זוב, וביום השלישי גם ראתה דם, ואח"כ הפילה רוח בו ביום, ולא הפסיקה מן הצער – הרי זו יולדת בזוב וצריכה שבעה נקיים וקרבן לזיבתה, ואע"פ שהתורה טיהרה קושי סמוך ללידה, מאחר שאין זה ולד זו זיבה מעליא.