לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת סנהדרין דף נ״ב – נ״ו

דף נ"ב – ע"א

משנה . מצות שריפה – היו מקיימים בזריקת פתילה לתוך פיו ויורד לגופו ומעיו נשרפים, וכדי שיפתח פיו היו חונקים אותו בחוט קשה מוקף ברכה כדי שיפתח פה, ולרבי יהודה חוששים שימות מזה ולא קיימו מצוות שריפה ולכן פותחים פיו בצבת, וכדי שלא ינוע ותישרף גופו משקעים אותו בזבל.

מקור למצוות שריפה – לרב מתנה: לומדים מעדת קורח ששריפת נשמה וגוף קיים שנאמר 'החטאים בנפשותם' ולרבי אלעזר שם היה שריפה ממש ומה שנאמר 'בנפשתם' נתחייבו שריפה על עסקי נפשותיהם, לרבי אלעזר: לומדים גזירה שווה שריפה שריפה מבני אהרן שנאמר 'וימותו לפני ה" כעין מיתה, ולרב מתנה שם היה שריפה ממש היה אלא שהתחיל מבפנים, שנכנסו שתי חוטים אש בחוטם כל אחד מהם. ולומדים מכאן ולא משחוטי חוץ שיש בו דמיון יותר שכן שניהם באדם ובחוטא ונטילת נשמה ודבר שאין בו פיגול. ומה שלא לומדים ממה שהוא שריפה ממש משום 'ואהבת לרעך כמוך' ברור לו מיתה יפה, ובגזירה שווה יודעים שנקרא שריפה.

נדב ואביהו בני אהרן מתו – הלכו אחרי משה ואהרן ואחריהם כל ישראל והיו אומרים מתי ימותו זקנים הללו ואנו נהיה המנהיגים, ואמר להם הקב"ה נראה מי קובר את מי, וכגמלים הזקנים שנשאו יותר ולכך הצעירים מתים מוקדם.

עדת קרח – תלמידי חכמים היו וכיוון שראה קרח שנהנו ממנו אז ירדו דרגתם והשיא לחטוא שעם הארץ מביט על תלמידי חכמים בתחילה ככלי זהב וכשנהנה ממנו ומספר עימו יורד בדרגה עד כלי חרס שאם נשבר אין לו תקנה.

דף נ"ב – ע"ב

רב חמא בר טוביה – שרף בת כהן שזינתה בזמורות וטעה בזה שאין מתקיים בזה מצות שריפה, וכן טעה שבזמן שאין כהן אין משפט.

רבי אלעזר בר צדוק – סיפר שראה בקטנותו ששורפים בת כהן שזינתה ואמר לו אין מביאים ראיה מהקטן, ושוב טען שחזר וראה כן בגדלותו ואמרו לו שלא היה בית דין בקי.

משנה . הנהרגים – לרבנן: היו מתיזים ראשם בסייף, מעומד כדרך המלכות, שכך כתוב בתורה. ולרבי יהודה: זו היא מיתה מנוולת והוא חוקות הגוי רק שוכב ומורידים ראשו בקופיץ, אמרו לו אין לך מיתה מנוולת יותר מזו, וכן בשריפת חפצי המלך אחרי פטירתו שאין בכך משום דרכי האמורי שכך לומדים מפסוק.

אנשי עיר הנידחת – נהרגים שנאמר 'לפי חרב' ורוצח עבד נאמר נקום ינקם ונאמר בנקמה חרב, וממה שנאמר לפי חרב יודעים שהוא בצוואר ומה שלא חותכים אותו לשנים משום שנאמר ואהבת לרעך ברור לו מיתה יפה, ובן חורין – לסובר סייף חמור לומדים קל וחומר מעבד, ולסובר חנק חמור לומדים ממה שהוקשו כל רוצחים לעגלה ערופה שעורפים הראש ומה שהוא לא בקופיץ ובעורף משום ברור לו מיתה.

*************

דף נ"ג – ע"א

משנה . לנחנקים – היו משקעים בזבל כדי שלא יזוזו, ומושכים העדים בחוט קשה שהוא מוקף ברך משני הצדדים (שלא יתנוול צווארו) עד שיוצאת נפשו.

 'איש' – פרט לקטן 'אשר ינאף את אשת איש' – ולא אשת קטן, 'רעהו' – ולא אשת עכו"ם, 'מות יומת' – בחנק, לרבי יאשיה: חנק קל מארבע מיתות שנמסרו לבית דין בסיני ולכן בכל מקום שלא מפורש באיזה מיתה הוא בחנק, לרבי יונתן: כל מקום שנאמר בתורה מיתה סתם הוא בחנק, שלומדים ממיתה בידי שמים שאין במיתה סימן. והגם שאף בשריפה אין בה סימן לומדים מבת כהן שזינתה שדווקא היא בשריפה ולא כולם רק במפורש בו.

נסקלים – שאין נאמר בהם מפורש עונש סקילה, נלמדים מגזירה שווה שהם בסקילה מאוב וידעוני 'מדמיהם בם' (ולא 'ממות ימותו' מאשת איש שהם בחנק). ו'ממות ימותו' לומדים שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו המיתו בכל מיתה שאתה יכול.

משנה . אלו הנסקלים. הבא על אימו, ועל אשת אביו, ועל אשת בנו, ועל זכר, ועל בהמה, ואשה שמביאה בהמה עליה, ומגדף השם, ועובד עבודה זרה, ונותן מזרעו למלך, ובעל אוב וידעוני, ומחלל השבת, ומקלל אביו ואמו, והבא על נערה מאורסה, ומסית היחיד לעבודה זרה או הרבים, ומכשף, ובן סורר ומורה.

בא על אמו בשוגג – לרבנן: חייב שניים גם משום אשת אביו, לרבי יהודה: חייב רק משום אמו. בא על אשת אביו – חייב גם משום אשת איש. בא על כלתו – חייב גם משום אשת איש, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין, ואין האיסור מסתלק לאחר מיתתם.

לברייתא – נחלקו רבי יהודה ורבנן בחייבי לאוין וסובר רבי יהודה שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין ולכן בבא על האם שהיתה אסורה באיסור לאו לאב אינו חייב עליה רק משום איסור האם בלבד.ומה שנחלקו רבי יהודה ורבנן בפירוש איסור מצווהואיסור קדושה, לת"ק: מצווה – הם שניות שמצווה לשמוע דברי חכמים, וקדושה – הם חייבי לאוין, ולשיטתם יש להם קידושין ולכן יש בהם רק דין חליצה ולא יבום. לרבי יהודה: מצווה – הם חייבי לאוין, ושניות דרבנן – נקרא קדושה, ולשיטתו שאין קידושין תופס בהם אין בהם חליצה כחייבי כריתות.

דף נ"ג – ע"ב

רבי יהודה במשנה סובר שהבא על אמו חייב רק משום האם בלבד, ולא משום אשת אב.

א.  לאביי: הטעם של רבי יהודה הוא – שנאמר 'אמך הוא' משום אמו אתה מחייבו ולא משום אשת אב. וקשה לשיטתו הפסוק שנאמר 'ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא' ממעט להיפך, ועוד שאפשר לדרוש כרבנן?.

ב.   לרב אחא בריה דרב איקא: שנאמר 'ערותה' משום ערוה אחת אתה מחייבו ולא משום שני ערות, וקשה מבא על כלתו שחייב משום כלתו ומשום אשת איש?.

ג.    לרבא: סובר רבי יהודה ממה שנאמר 'אמך הוא' לומדים שהבא על האם חייב רק משום איסור אם בלבד, ופסוק 'ערות אביך' סובר זה אשת האב מגזירה שווה מערות אביו שבאישות הכתוב מדבר ולא במשכב זכור. ולומד מזאת גם אשת אביו שהיא אמו וגם אשת אביו שאינה אמו שחייב משום אשת האב מפסוק ערות אמך לא תגלה. ועל כרחך פסוק 'ערות אביך היא' בא למעט רק מאיסור אשת איש ולא איסור אם, והפסוק 'ערות אשת אביך' בתחילת הפסוק ללמד אזהרה לאשת אב אחרי מיתתו. ופסוק 'ערות אמך' לרבות אמו אנוסה. ועל כרחך פסוק 'ערות אמך היא' למעט איסור אשת אב וחייב רק באיסור האם.

 ***************

 

דף נ"ד – ע"א

'הבא על אמו'

לרבי יהודה: 'מקור לאזהרה' – נלמד מפסוק 'ערות אביך' ונלמד בגזירה שווה מפסוק 'ערות אביו גלה' שבאישות הכתוב מדבר. והוא גם באשת אב שהיא אמו, וגם אשת אב שאינו אמו (אנוסת אביו) נלמד מפסוק 'ערות אמך לא תגלה'. 'אמך היא' – ללמד שחייב רק משום איסור אם ולא משום אשת אב. 'מקור עונש' – 'איש אשר ישכב את אשת אביו' בין שהיא אמו בין אינה אמו, ונלמד מגזירה שוה מפסוק 'ערות אביו גלה' שגם לעניין העונש הבא על האם שאינה אשת האב בכל זאת 'מות יומתו' בסקילה מגזירה שוה הנאמר באוב וידעוני 'דמיהם בם'. 'ערות אשת אביך' – ללמד אשת אב לאחר מיתה, 'ערות אביך היא' – ללמד שאין חייב משום אשת איש.

לרבנן: פסוק ערות אביך – הוא על אביך במשכב זכור ולחייב גם משום 'ואת זכר', וכן הבא על אחי אביו חייב גם משום 'ערות אחי אביך'. ואזהרת אשת אב הוא מפסוק – 'ערות אשת אביך'. ואשת האב לאחר מיתה – נלמד מפסוק 'ערות אביך היא', ואמו שאינה אשת אביו נלמד מפסוק 'אמך היא' עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו וחייב גם משום אשת איש.

הבא על אביו – לרבנן: חייב שניים, משום 'ואת זכר לא תשכב משכבי אשה', ומשום 'ערות אביך לא תגלה'. לרבי יהודה: לומדים שחייב שניים, בקל וחומר מאחי אביו, ומחלוקת אם עונשים מן הדין.

הבא על כלתו – אינו חייב גם משום אשת בנו, שפתח הפסוק בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך שאחת היא.

משנה . 'משכב זכר'

'מקור העונש' בגדול שבא על זכר גם בקטן מבן תשעבסקילה, שנאמר 'איש' – ולא קטן. 'אשר ישכב את זכר' – אפילו קטן. ['משכבי אשה' ללמד לבא על האשה שחייב גם שלא כדרכה]. 'מות יומתו' – לומדים גזירה שווה שבסקילה, מאוב וידעוני שנאמר בהם דמיהם בם. 'מקור אזהרה' – לרבי ישמעאל: שוכב – שנאמר 'ואת זכר לא תשכב משכבי אשה', נשכב – שנאמר 'לא יהיה קדש מבני ישראל', ולשיטתו הבא על הזכר והביא עליו זכר בהעלם אחת חייב שני חטאות. לרבי עקיבא: גם לנשכב – לומדים מפסוק 'לא תשכב', ואם כך בבא על הזכור והביא עליו זכר חייב רק חטאת אחת.

דף נ"ד – ע"ב

'מקור העונש' בגדול הבא על בהמה – בין קטנה ובין גדולה שניהם בסקילה, שנאמר 'איש' – פרט לקטן, 'אשר יתן שכבתו בבהמה' – בגדולה ובקטנה, 'תהרוגו' – לומדים ממסית שהוא בסקילה שנאמר בו 'כי הרג תהרגנו', 'מקור אזהרה' – שנאמר 'ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה'.

'מקור העונש' בזכר הנרבע לבהמה – נלמד מפסוק 'כל שוכב עם בהמה מות יומת' אם אינו ענין לשוכב תנהו לנשכב, 'מקור אזהרה' – לרבי ישמעאל: שוכב – שנאמר 'ובכל בהמה לא תתן שכבתך', נשכב – שנאמר 'לא יהיה קדש', ולשיטתו לרבי אבהו הבא על הבהמה וגם הביא בהמה עליו בהעלם אחת חייב שתי חטאות. לרבי עקיבא: דורשים הפסוק לא תתן שכבתך = שכיבתך, ולשיטתו בבא על הבהמה וגם הביא בהמה עליו אינו חייב רק חטאת אחת. לאביי בשיטת רבי ישמעאל: הפסוק 'לא יהיה קדש' נאמר רק בזנות אנשים ולא בבהמות, ונלמד האיסור ממה שנאמר 'כל שכב עם בהמה מות יומת' שאינו עניין לשוכב ותנהו לנשכב לעונש ואזהרה, ואם כך הבא על בהמה והביא בהמה עליו הנרבע לזכרונרבע לבהמה חייב רק אחת גם לדברי רבי ישמעאל.

הנרבע לזכר ולנקבה בהעלם אחד – לרבי עקיבא: חייב שתי חטאות משום שעבר על לאו 'לא תשכב' וגם 'לא תתן שכבתך'. לרבי ישמעאל: לרבי אבהו – חייב רק משום איסור אחד ששניהם משום 'לא יהיה קדש', לאביי – חייב שתיים משום 'כל שכב עם בהמה מות יומת' ואם אינו לשוכב תנהו לעניין נשכב, ומה שוכב ענש והזהיר גם נשכב ענש והזהיר.

אם בהעלם אחת בא על זכר והביא זכר עליו, הבא על בהמה והביא בהמה עליו – לרבי ישמעאל: חייב שלש חטאות. לרבי עקיבא: חייב שתיים.

 ****************

 

דף נ"ה – ע"א

'נשכב' – לרב ולברייתא: אין חיוב כשנשכב פחות מבן תשע שנים, שלומדים נשכב משוכב, ושוכב אינו פחות מבן תשע, לשמואל: חייב מבן שלשה, שנאמר 'משכבי אשה' ואשה מבת שלשה שנים ביאתה ביאה.

'אשה המביאה בהמה עליה, וזכר הבא על בהמה'

א.  לרב נחמן בר רב חסדא: אשה הנרבעת לבהמה – חייבת בין כדרכה בין שלא כדרכה שנאמר 'משכבי', זכר הבא על בהמה – חייב רק כדרכה שלא כתוב בבהמה 'משכבי'.

ב.    לרב פפא: אשה (שדרכה בבעילה) הנרבעת לבהמה – חייבת רק כדרכה, בהמה (שאין דרכה בבעילה) – חייב גם שלא כדרכה.

ג.     לברייתא: גם באיש וגם באשה חייבים גם כדרכה וגם שלא כדרכה.

המערה בזכור – חייב, שנאמר 'משכבי אשה'. המערה בבהמה – חייב, שהרי העראה באחות האב והאם מיותר שהוקשו להעראה בנדה, ותנהו עניין לבהמה, שהרי כל הפסוק בא לדרשה ולכן נדרש מחייבי כריתות הגם שהוא במיתת בית דין. המערה בעצמו – לסובר המשמש בעריות באיבר מת פטור גם המערה בעצמו פטור, לסובר משמש מת בעריות חייב, חייב – משום שוכב ונשכב.

'הבהמה בסקילה – לפי שבא תקלה על ידיה. דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה'

א.  לרב ששת: אם יש תקלה הגם שאין קלון – חייב, ולכןעכו"ם הבא על בהמה אף שאין קלון (שאינם מתביישים, ואין לרחם על קלונם) נהרגת, כמו אשירה שנשרפת מפני התקלה. וקשה מישראל שמשתחווה לבהמתו שאינה נהרגת רק אסורה לגבוה?.

ב.   לאביי: צריך תקלה וקלון מרובה, שעבר על מצות קונו וגינה עצמו בדבר מגונה, וחייב רק אם בא על בהמה ולא רק אם השתחווה, ועכו"ם שבא על בהמה – תלוי בשני הפירושים לרש"י. אשירה – נשרף מפני תקלה, שרק בבעלי חיים חס התורה שרק אם יש קלון מרובה הורגים אותם אבל באילנות משחיתים בלי טעם זה.

ג.    לרבא: צריך שתהנה מעבירה, ולכן רק בביאה שיש בה הנאה נהרגת ולא בהשתחוואה. ובעכו"ם סובר – כרב ששת. ואשירה – נשרף משום שרק בבעלי חיים חס התורה ולא משחיתים בלי טעם זה מה שאין כן באילן.

דף נ"ה – ע"ב

המשנה שמפרשת טעם שהבהמה נהרגת, בטעם א' משום  תקלה, ובטעם ב' משום תקלה וקלון – הוא או כרב ששת שתקלה בלי קלון חייב, או לפשוט איבעיית של רב המנונא ובקלון בלי תקלה, כישראל שבא על הבהמה בשוגג – נהרגת, ותקלת קלון אמר.

בת שלשה שנים ויום אחד – מתקדשת בביאה אם מסרה אביה לכך. ואם בא עליה יבם קנה, ומתגרשת ממנו בגט. וחייבים עליה באשת איש. ומטמאה את בועלה בנדה לטמא כעליון של זב. ניסת לכהן אוכלת בתרומה. בא עליה אחד הפסולים בכהונה פסלה. בא עליה אחד מהעריות נהרגים על ידיה והיא פטורה, והיינו אפילו אם באה על בהמה שיש תקלה שעשתה במזיד, רק שריחם התורה עליה ולא על הבהמה.

בן תשע שנים ויום אחד – הבא על יבמתו קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל. ונטמא כבועל נדה. פוסל ואינו מאכיל בתרומה, שאין קניינו קנין שיהא 'קנין כספו'. ופוסל בהמה למזבח בעד אחד או על פי בעלים. ונסקלת על ידו בשני עדים, כיון שהוא במזיד יש גם תקלה רק שעליו חס התורה ועל בהמה לא. ואם בא על אחד מכל העריות נהרגים על ידו והוא פטור.

 ***************

 

דף נ"ו – ע"א

משנה . מגדף, חייב כשמפרש השם, כשחוקרים העדים שואלים בכינוי אם אמר יכה יוסי את יוסי (שהוא ד' אותיות, ובמספר אלקי"ם). נגמר הדין מוציאים כל אדם לחוץ ואומר הגדול בפירוש, והדיינים עומדים וקורעים ולא מאחים, והשני והשלישי אומרים אף אני כמוהו.

מגדף, אינו חייב עד שיברך שם בשם שנאמר 'ונוקב שם וגו' בנקבו שם יומת', ונוקב לשון קללה, ולא לשון עשיית נקב שלא שייך בו שם בשם, ולא לשון פירוש השם בפיו שלא שייך בו שם בשם, והוא אזהרת עשה מפסוק 'את השם אלוקיך תירא', ונאמר 'ויקב ויקלל' ונאמר 'הוצא את המקלל' ולא נוקב ומקלל.

'מגדף בכינוי'

לרבי יצחק נפחא: לרבי מאיר – ישראל חייב שנאמר 'ונוקב שם השם מות יומת' ונאמר 'איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו' לרבות גם כינוי. עכו"ם – חייב, שנאמר 'איש איש' לרבות עכו"ם. לחכמים – על שם המיוחד חייב מיתה שנאמר 'ונוקב שם השם מות יומת' ועל כינוי רק באזהרה שנאמר 'איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו'. 'ואיש איש' הוא משום שדיברה התורה בלשון בני אדם. 'כגר כאזרח' לרבי מאיר: – שגר ואזרח הם בסקילה. ועכו"ם הגם שנתרבה בכינוי מכל מקום מיתתו כמיתת עכו"ם בסייף, לחכמים: – גר ואזרח צריכים שם בשם, ועכו"ם אינו צריך.

לרבי מיישא: לרבי מאיר – ישראל ועכו"ם חייבים בכינוי שנאמר 'איש איש' וגו', לחכמים – ישראל במיתה רק על שם המיוחד, ועכו"ם גם בכינוי שנאמר 'כגר כאזרח' שגר ואזרח צריך שיהא 'בנקבו שם', אבל עכו"ם גם בכינוי.

דף נ"ו – ע"ב

שבע מצוות נצטוו בני נח: א. דינים. ב. ברכת השם, ג. עבודה זרה. ד. גילוי עריות. ה. שפיכות דמים. ו. גזל. ז. אבר מן החי. לרבי חנניה בן גמליאל: נצטוו גם על דם מהחי. לרבי חידקא: נצטוו גם על סירוס. לרבי שמעון: נצטוו גם על כישוף. לרבי יוסי: נצטוו גם על כל האמור בפרשת כישוף {מולך. קוסם קסמים. מעונן. מנחש. מכשף. חובר חבר. שואל אוב. וידעוני. דורש אל המתים.} שמסיים הפסוק 'ובגלל התועבות האלה השם אלקיך מוריש אותם מפניך' ועל כרחך לא ענש אלא אם הזהיר. לרבי אלעזר: נצטוו גם על הרבעת בהמה והרכבת אילן רק מותרים ללבוש ולזרוע כלאים. לתנא דבי מנשה: הוציא דינים וברכת השם והכניס סירוס וכלאים.

אדם הראשון – לרבי יהודה: נצטווה רק על עבודה זרה, שנאמר 'ויצו אלקים על האדם' ציוה אלהותו על האדם שלא ימרה באחרים. לרבי יהודה בן בתירה: נצטווה גם על ברכת השם, לומד ממה שנאמר 'אלקים' ציוה עליו אלהותו שלא יקללוהו שנאמר 'אלהים לא תקלל'. ליש אומרים: נצטווה גם על הדינים, לומד דינים ממה שנאמר 'אלהים' ונאמר 'כי המשפט לאלקים הוא' שיהא מורא בליבך ולא מורא בשר ודם להטות משפט.

'מקור שבע מצוות בני נח לדעת תנא קמא'

לרבי יוחנן: שנאמר 'ויצו השם אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל', 'ויצו' – זה דינים שנאמר 'למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט'. 'ה' זה ברכת השם שנאמר 'ונוקב שם ה'. 'אלקים' – זה עבודה זרה שנאמר בו 'לא יהיה לך אלקים אחרים'. 'על האדם' – זה שפיכות דמים שנאמר 'שופך דם האדם' וגו'. 'לאמר' – זה גילוי עריות שנאמר 'לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר'. 'מכל עץ הגן' – זה גזל = ולא גזל. 'אכל תאכל' – זה אבר מן החי = ולא אבר מן החי.

לרבי יצחק: 'ויצו' – זה עבודה זרה, או משום שנאמר 'סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם' וגו', או משום שנאמר 'עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו', ונפקא מיניה בעכו"ם שעשה ע"ז ולא השתחווה לה שאם לומדים מהפסוק 'עשו' – חייב משעת עשייה, ואם לומדים מפסוק 'הלך' – חייב רק משעת הליכה אחריה ועבודה. 'אלקים' – זה דינים, שנאמר 'ונקרב בעל הבית אל האלהים'.

עכו"ם שהשתחווה לעבודה זרה שלא כדרכה – כיון שישראל אינו מת בעבודה זו, גם עכו"ם אינו מוזהר עליה.

עשר מצוות נצטוו ישראל במרה: שבע שקיבלו עליהם בני נח, והוסיפו עליהם דינים – שנאמר 'שם לו חק ומשפט'. כיבוד אב ואם ושבת – שנאמר 'כאשר צוך ה' אלוקיך' כאשר צוך במרה, והוא כתנא דבי מנשה שדינים אינם משבע מצוות בני נח.

כשם שנצטוו ישראל להושיב בית דין בכל פלך ועיר – כך נצטוו בני נח להושיב בתי דין בכל פלך ועיר.

***************