פוטותרפיה – מי אני?

מי אני? – זוהי שאלה שאנו התרפיסטים מפנים אל המטופל ע"י תיאור של צילומים, כדי לבדוק ולבחון כיצד הוא מתאר/מסביר/מציג את עצמו.

אני עצמי – מורכב מכמה דברים:

• כיצד אדם מסביר/מתאר/מציג את עצמו ע"י צילומיו?
• תחושה של ערך עצמי (הערכה עצמית גבוהה, נמוכה או יציבה) הבאה לידי ביטוי בתצלומים שלו.
• זהות חברתית –  שמורכבת מתפקידים בחברה, במשפחה, בלימודים, במגזרים.

אנו מבקשים מהמטופל להציג את עצמו ע"י הוראה פשוטה: "צלם מי אתה" (נסו זאת גם אתם).

לאחר מכן בודקים כיצד האדם מתאר את עצמו. האופציות להצגת העצמי ע"י תצלומים הן אינסופיות, האדם בוחר בדרכים יצירתיות לתאר את עצמו.

כאן נמנה כמה מהאפשרויות:

דיוקן אישי – אדם מביא תצלום אחד או יותר שבו הוא מוצג בתמונה.

בודקים מה רואים בתצלום? גוף, חלק מגוף, פנים, חלק מהפנים.

האם הוא עומד? יושב? מביט למצלמה? מביט למקום אחר? האם הוא מפנה גב אל המצלמה?

אילו תנועות הוא עושה? מהי שפת הגוף הבולטת בתמונה?

מהי הבעת פניו – שמחה, עצובה, מהרהרת, תוקפנית וכדומה.

מה סגנון הלבוש – לבוש פשוט, לבוש ספורטיבי, לבוש אלגנטי, לבוש מפואר מאירוע חגיגי וכיו"ב.

האם הלבוש מאפיין אותו ביום יום?

האם זוהי תמונת סלפי? צילום עצמאי מתוך ראי? או שאדם אחר צילם אותו? (חשוב לברר גם מי היה הצלם)

האם זוהי תמונה מעודכנת? אולי תמונת ילדות?

מה הנוף המשתקף ברקע? מקום סגור – בית, מקום עבודה, כיתה, חנות, מסעדה. מקום פתוח – נוף בטבע, נוף עירוני , צילום עונתי (קיץ, חורף סתיו, אביב) וכן הלאה.

האם יש אנשים במרחב הצילומי או שהוא לבדו?

האם רואים צל בלבד המייצג את דמותו?

כאשר אדם בוחר להציג את עצמו ע"י תצלום שבו הוא מופיע הוא בעצם אומר: "זה אני, ככה אני נראה או רוצה להיראות". חשוב לשדל אותו לתאר ולפרש את התצלום עד כמה שניתן.

תמונה משפחתית – אדם מביא תצלום אחד או יותר שבו הוא מופיע יחד עם בני משפחתו (נושא שנרחיב בהמשך), כחלק מהצגת העצמי שלו. כך הוא מבקש להציג את החלק המשפחתי שבו.

ניתן לבחון כמה פרמטרים בדומה לדיוקן אישי, אלא שבתצלום משפחתי נבדוק גם:

מי המצולמים האחרים? מהו הקשר המשפחתי? היכן הם ממוקמים במרחב התמונה? והכי חשוב – היכן ממוקם המטופל ביחס לבני משפחתו.

תמונת אובייקט דומם – אדם מביא תצלום אחד או יותר שבו הוא מציג אובייקט או יותר כחלק מהצגת העצמי שלו, כאשר הוא עצמו לא נמצא בתמונה, הוא המצלם. כך הוא מנסה לתאר את עצמו באופן סימבולי, לעיתים אף יצירתי. הדוגמאות הן רבות ומגוונות, לכן חשוב להאזין להסבר של המטופל.

בודקים: מהם האובייקטים? מה הם מייצגים בעולמו של המטופל? מדוע בחר המטופל דווקא אותם?

האם מדובר בתחביבים? העדפות? תחומי עניין?

מה האובייקט מייצג? אמונה, אופטימיות, קרירות, חמימות, ציניות, יצירתיות, פחדים וחרדות ועוד…

תמונה כזאת, אנו לא שוללים! היא חשובה לנו כחלק מתהליך של יצירת גירוי, ארגון זיכרונות, וחשיפת מחסומים והגנות מעולמו של המטופל כחלק מתפישת העצמי שלו.

החשוב ביותר בתמונה מסוג זה – האובייקט משרת מסר שעליו משליך המטופל חלקים מאישיותו. גם אם נראה על פניו שאין קשר להוראה ו/או למציאות, מוכרח שישנו קשר הדוק שלעיתים מתברר יותר ויותר עם השיחה המתנהלת בחדר הטיפולים.

 

בברכה,

  אורית גמליאל  

מאבחנת ותרפיסטית רב תחומית ומרצה בקמפוס החרדי תילתן בת"א.