פרשת ויצא יעקב – מאת הרב איתי אליצור שליט"א

היכן הוא בית האלהים?

בפרשתנו מתעורר יעקב משנתו ואומר "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים". האם בית אלהים נמצא בבית אל, היא לוז?
רש"י בתחלת פרשתנו, מביא את דברי המדרש האומרים: "במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק". ואולם, מעירים כבר המפרשים האחרים שאי אפשר לומר כך, שהרי בפירוש נאמר כאן שיעקב היה בבית אל, היא לוז.
לכאורה ע"פ הלשון המופיעה בספר דברים, מקום המקדש עדין לא נבחר בזמן יעקב. בספר דברים נאמר פעמים רבות "במקום אשר יבחר ה'", אשר יבחר ולא אשר בחר. לא נבחרה ירושלים עד ימי דוד.
יש בתורה שתי מצוות, שהתורה תולה אותן בבחירה עתידית של ה'. מצוות אלה הן בחירת המלך ("אשר יבחר ה' אלהיך בו") ובחירת מקום המקדש ("המקום אשר יבחר"). שתי בחירות אלה קשורות זו בזו כפי שאנו מוצאים אצל דוד (ראה שמואל ב, ז; תהילים קלב, ועוד). אסף (תהילים עח) מקשר בין חורבן שילה ובניין ירושלים לבין העדפת יהודה על יוסף ואפרים. אך כבר הרבה לפני כן אנו מוצאים את הקשר בין בחירת הבן לבחירת המקום. חז"ל מלמדים אותנו שנחלת בנימין היא נחלת השכינה (זבחים קיח:), והשכינה אינה שורה אלא בה. ירושלים נבחרה כי בה אפשר לבנות את המקדש בחלק בנימין, ואת העזרה בחלק יהודה. יעקב שראה ביוסף את הבן הנבחר, ובעקבותיו את אפרים, אמר על בית-אל שהוא בית אלהים. בית-אל הוא המקום שבו אפשר לבנות עזרה בחלקו של אפרים ומקדש בחלקו של בנימין. ה', שבחר ביהודה, בחר בירושלים שהיא המקום שבו אפשר לבנות עזרה בחלקו של יהודה ומקדש בחלקו של בנימין.
יעקב בחר בבית-אל עוד בטרם נולדו יהודה ויוסף, וודאי שבטרם נולד בנימין. אך לארץ יש שייכות אל נוחליה עוד בטרם נולדו. כל אדם נולד עבור נחלתו. הסגולה שורה על הר המוריה עבור אברהם, ועל בית אל עבור יעקב, עוד הרבה לפני שנולדו יהודה ואפרים. השכינה שורה על המקום שאותו אח"כ ינחל בנימין, עוד הרבה לפני שנולד בנימין.
יש קשר מהותי בל ינתק בין הנוחל לבין נחלתו, כפי שכבר כתבנו בפרשות בהר ובחקתי, וביתר אריכות במאמר על השבטיות בישראל.

הסולם והעליה בו

יעקב מקיץ משנתו, אחרי שראה בחלומו את מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם המגיע לשמים, ואומר: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". ברור למה הוא אומר שזה שער השמים, הלא הוא ראה את הפתח שדרכו נכנסים המלאכים לשמים, אבל מנין לו שזה בית אלהים? לא ברור. אבל מבחינת יעקב, דוקא היות המקום בית אלהים הוא העקר. הוא קורא למקום בית אל.
ועוד, האמנם זה בית אלהים? לפי הנדר שיעקב נודר משמע שזה מותנה בתנאי: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". כבר הקשו המפרשים האמנם יעקב תולה את אלהותו של ה' בתנאי. אבל בפשטות הלשון יש כאן תנאי.
יעקב מבין שאמנם כאן הוא חלם על הסולם, אבל הסולם אינו אלא חלום. חלום על סולם ומלאכים אפשר לחלום בכל מקום. לא זה החלק העקרי של חלומו. החלק העקרי הוא ההבטחה: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ". ואפשר להוסיף: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הברכה הנוספת הזאת כמעט זהה לזו שנאמרה לאברהם. כך או כך, הן אברהם והן יצחק קבלו הבטחה מעין זו על הארץ, ושניהם קמו בבקר, בנו מזבח באותו מקום וקראו בשם ה'.
בנית מזבח היא קריאה בשם ה'. בנית מזבח היא האמירה שאני יושב כאן לא סתם כי אני צריך מקום להניח בו את ראשי, אלא כי פתחתי סניף של הקב"ה. אברהם ויצחק בונים מזבחות וקוראים בשם ה', וגם יעקב, בשני מקומות בפרשת וישלח, בונה מזבח וקורא למקום בשם ה', כן גם משה וגדעון. לכאורה, צריך גם יעקב לקום בבקר, לבנות מזבח ולקרוא בשם ה'.
אלא שיעקב לא יכול לעשות זאת. הוא אמנם קורא את המקום בית אל, אבל אין לו בשביל מה לבנות מזבח. הוא לא נשאר שם, הוא בדרך לחרן. הוא לא מתיישב שם, ואפילו את ראשו הוא לא הניח על אדמת המקום אלא על אבן. כל מה שהוא יכול לעשות זה להציב מצבה, ולנדור שאם יזכה לשוב – יקרא בשם ה' ויבנה את המזבח, וע"י כך המקום יהיה בית אלהים. יעקב אכן מממש את הבטחתו בשובו מפדן ארם: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ: וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל". כבר בפרשתנו הוא מבין שכאן בית אלהים. לא מפני שכאן היה הסולם העולה השמימה, זה לא היה אלא חלום, אלא משום שכאן נגלה אליו ה' והבטיח לו את הארץ. לכן נורא המקום הזה, ויש לקרוא לו בית אלהים.
אם כך, למה מספרת התורה על הסולם והמלאכים? זה לא קשור ליראתו של יעקב והכרתו במקום כמקום נורא, ולהבטחה של יעקב לקבל את הארץ. זה קשור לחלק השני של הבטחת ה': "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", במה הולך ה' עם יעקב? במלאכי אלהים. מלאך האלהים הוא אשר נגלה אל יעקב בשעותיו הקשות ומושיעו מיד לבן. ומלאכי אלהים הם המחנה אשר מלוה את יעקב מול לבן, אותם הוא פוגש כאשר לבן עוזבו בשקט והולך, שם רואה אותם יעקב ומבין שמחנה אלהים זה. מחנה אלהים מלוה את יעקב בכל אשר ילך. כפי שנבאר מיד.
החלום של יעקב בבית אל הוא שה' ישמרהו בדרכו וישיבהו אל המקום הזה ויזכה לבנות שם את המזבח שבונים האבות אחרי ההתגלות. ואכן, בפרשה הבאה ה' מצוה את יעקב: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ, יעקב מתאר את דברי ה' כך: "וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי". האל הנראה אלי הוא האל שענני ביום צרתי והיה עמדי בדרך. היינו הך. כי הראיה שבה נראה אלי היא ההבטחה להיות עמי ולהשביני אל המקום ולבנות בו מזבח.

מחנה אלהים והגלות

פרשתנו פותחת ומסימת במלאכי אלהים. הפרשה פותחת: "ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו". ומסימת: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים".
בתחלת הפרשה פוגש יעקב את המלאכים בעקבות "ויפגע במקום", בסוף הפרשה "ויפגעו בו מלאכי אלהים".
בסיום הפרשה, מתבקשת השאלה למה הזכירה התורה את המפגש בין יעקב לבין המלאכים. מה באה התורה ללמד אותנו בכך? היכן עוד בתורה מצאנו אדם שפגש מלאך סתם, ללא שום אמירה וללא שום מסר או מעשה שקשר ביניהם? לאיזה ענין צינה התורה שיעקב ראה את מחנה אלהים? ובמחשבה שניה: גם בתחילת הפרשה השאלה נשאלת. אמנם, היא לא נשאלת בצורה כ"כ מתבקשת, כי אפשר שהתורה ספרה לנו על מלאכי אלהים העולים ויורדים בסלם כדי לציר לנו תמונה של אוירה מלאכית של החלום, ואעפ"כ אילו לא ספרה התורה על המלאכים העולים בסלם אלא רק על דברי ה' אל יעקב, לא היה הספור חסר דבר.
מלאכי אלהים שפגש יעקב, והאמירה של יעקב "מחנה אלהים זה", אינה ארוע נקודתי שארע בסוף הפרשה. היא סִכום לכל הפרשה, היא ההכרה של יעקב בכך שמחנה אלהים לִוה אותו לארך כל דרכו הארכה בגלות. ביציאתו של יעקב מהארץ הוא אומר "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים". אלהים היה עמו לארך כל הדרך, באמצעות מלאכיו, כפי שאומר לו המלאך בחלום: "ויהי בעת יחם הצאן ואשא עיני וארא בחלום והנה העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים ויאמר אלי מלאך האלהים בחלום יעקב ואמר הנני ויאמר שא נא עיניך וראה כל העתדים העלים על הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל אשר לבן עשה לך אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר…".
כך מתאר יעקב את אשר חלם. בחלום נאמר לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", אך יעקב, העומד עם הצאן, רואה מעליו את מלאך ה'.
בסוף הפרשה, כאשר יעקב נצל מלבן, הוא מכיר בכך שהיה אלהים עמו לארך כל הדרך כמו שבקש מלכתחילה. יעקב ראה שלא היה לבד מול לבן, היה עמו מחנה אלהים. המקום נקרא מחנים, מחנה אלהים מול מחנה לבן.
מסתבר שזה הבסיס למדרש שהמלאכים שראה יעקב בחלומו הם המלאכים שלוו אותו בחו"ל. כשנגמר פרק חו"ל רואה אותם יעקב, ורואה שהיו עמו לכל עשרים השנה מול לבן. כמו שראה בחלומו את המלאך האומר לו שא נא עיניך וראה כל העתודים וכו'. ה' מלוה את יעקב במלאכיו כמו שאמר לו בבית אל והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. לכן לפני מותו מברך יעקב את אפרים ומנשה לפני האלהים הרעה אותי המלאך הגואל אותי.
יעקב מיצג בפרשתנו את היהודי היוצא אל הגלות. לכאורה הוא עוזב את ה' וה' אינו עִמו. רק כשהוא נִצל מהגלות וחוזר אל ארצו הוא רואה שמחנה אלהים היה עִמו לארך כל הדרך, אלמלא כן, לא היה עובר בשלום את תקופת הגלות.
לא רק מחנה אלהים מלוה את יעקב בגלותו. יש עוד דבר שבזכותו יעקב מצליח להחזיק מעמד מגלות: השאיפה לחזור אל מקום בית האלהים ולבנות שם מזבח לה'. כבר כתבנו לעיל שאתה מזבח בבית אל בונה יעקב בשובו לארץ, ולא מיד בהקיצו. המלאך ששומר עליו בגלות יכול להורות לו בחלום לחזור לארץ בזכות האמירה "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה וכו'".

לאבא שלי יש סולם

"לאבא שלי יש סולם, מגיע הוא עד השמים" (הוא לפחות חלם על סולם כזה).
את החלום של יעקב אפשר לחלק לשני חלקים שונים לגמרי, שכל אחד מהם יכול להסתדר בלי החלק השני: הרקע וההבטחה.
חלומות שבהם ה' נגלה את החולם ומבטיח לו הבטחות, יש הרבה בתורה. בד"כ לא מתואר בחלומות האלה איך ראה החולם את ה'. די בכך שהחולם חלם שה' נראה אליו. אין אנו יודעים איך ראה החולם את ה'.
כאן נראה לכאורה שעִקר החלום הוא לא ההבטחה שהבטיח לו ה', אלא העובדה שהמקום הזה הוא בית אלהים ושער השמים. כך לפחות ראה זאת יעקב. הסלם מוצב ארצה, אולי אפילו על האבן שעליה מונח ראשו של יעקב, ולכן יעקב עושה אותה מצבה. יעקב מקיץ משנתו באמצע הלילה ונפעם מכך שזה שער השמים. כלומר: זה הפתח שדרכו המלאכים נכנסים ויוצאים מהשמים. לכן יעקב קם בבקר ועובד את ה' ומקים מצבה. הוא מתחיב שהמצבה הזאת תהיה בית אלהים, והוא מקים את נדרו כאשר הוא חוזר מפדן ארם, אז הוא מקים מולה מזבח, ואחרי שהוא מקבל שם הבטחה נוספת – מקים גם מצבה נוספת.
הרושם הוא שהדבר המפעים ביותר את יעקב הוא לא ההבטחה שקבל, אלא עצם העובדה שזה בית אלהים וזה שער השמים. רק אח"כ, בנדרו, הוא אומר "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי", כנגד ההבטחה: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת". יעקב כלל אינו מתיחס לעקרה של ההבטחה: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". גם הסולם של המלאכים נראה מהתנהגותו של יעקב כפרט טפל מאד. אם המלאכים נכנסים דרך כאן, כנראה כאן השער. המלאכים עצמם אינם זוכים להתיחסות בדבריו ובמעשיו של יעקב.
אבל סיום הפרשה מלמד שלמלאכים היה תפקיד חשוב מאד במסעו של יעקב לפדן ארם: "וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם". מחנים, שני מחנות. לפתע גִלה יעקב שבכל התקופה שבה הוא חשב שהוא עומד לבדו מול מחנה לבן, היה עִמו מחנה של ה'. למלאכים יש תפקיד. הם מבצעים את ההבטחה "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ", שעליה אמר יעקב "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ". מכאן המדרש של חז"ל על המלאכים המלוים את יעקב בחו"ל. המלאכים לא סתם ירדו מהשמים, הם יצאו ללוות את יעקב לאורך כל הדרך. גם למלאכים יש תפקיד בחלום, גם אם יעקב הבין זאת רק בסוף הפרשה. כשנגמר פרק חו"ל רואה אותם יעקב, ורואה שהיו עמו לכל עשרים השנה מול לבן. כמו שראה בחלומו את המלאך האומר לו שא נא עיניך וראה כל העתדים וכו'. ה' מלוה את יעקב במלאכיו כמו שאמר לו בבית אל והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. לכן לפני מותו מברך יעקב את אפרים ומנשה לפני האלהים הרֹעה אותי המלאך הגואל אותי.
שתי מדרגות יש בחלום הזה. יש מדרגה אחת מידית, הכוללת את עצם המפגש של יעקב עם ה', ומדרגה שניה – ההבטחה. לכל אחת מהמדרגות יש שני חלקים. המפגש של יעקב עם ה' כולל את שער השמים, ואת המלאכים עצמם. ההבטחה כוללת הבטחה מידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת", והבטחה נצחית, "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". הרושם הוא שיעקב קִבל בתחלת הפרשה את החלק הטפל של כל אחד מהם. מהסֻלם ושער השמים הוא ראה רק את שער השמים, ורק בסוף הפרשה הוא למד שהיה תפקיד חשוב גם למלאכים שעל הסולם. מההבטחה הוא ראה רק את החלק המיידי. את החלק העקרי הוא נסה לקים בטוח המידי בפדן ארם. כנגד "וּפָרַצְתָּ" – "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד".
את תפקידו האמתי של החלום הוא לומד רק בסוף הפרשה, ובעקר בפרשה הבאה. בית אל היא לא שער השמים אלא "אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר", או "כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו". אבל את המצבה השניה בבית אל בונה יעקב רק אחרי שה' אומר לו שם: "אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ: וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ". מעלתו של המקום היא לא בשמירה על יעקב ביציאה לפדן ארם, אלא בנתינת הארץ לזרעו אחריו. הפיכתו לגוי וקהל גויים לא תהיה בפדן ארם אלא דוקא משחזר.

הו ארצי מולדתי ושער השמים

הברכה שמברך ה' את יעקב בתחלת הפרשה, מכילה כמה מרכיבים שנכללו בברכות השונות שבהם ברך ה' את אברהם במהלך פרשת לך לך. רק הכוון הוא הפוך. אברהם הלך אל הארץ, ואילו יעקב עוזב אותה.
אבל ההבדל המרכזי בין אברהם לבין יעקב בא לידי בטוי דוקא בנבואה שבה מצוה ה' את יעקב לחזור לארץ. שם אומר לו ה' "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". מבחינה זאת, מייצגים אברהם ויעקב שני צדדים שונים. אברהם הוא ההולך מארצו, ממולדתו ומבית אביו אל הארץ שיראהו ה'. לעמתו יעקב בלכתו באותה דרך, שב אל ארץ אבותיו ומולדתו. המטרה היא להוליד אדם כמו יעקב. יעקב הוא אדם שארצו, מולדתו ובית אביו הם ארץ ישראל, גם כאשר הוא נמצא במקום שבו אמר ה' לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך.
מכאן נלמד על היחוד של נבואת יעקב. אל כל האבות נגלה ה', אבל כל האבות לא ראו סולם שבו המלאכים נכנסים לתוך השמים, ולא ראו את שער השמים. יעקב כן, ולכן הוא ירא. יעקב חלם על המלאכים הנכנסים דרך שער השמים אל השמים בסולם, אך הבין בהקיץ שהחלום מלמד על המקום שבו הוא נמצא בפועל.
וזה מיוחד דוקא לאותה נבואה ולאותו חלום שחלם יעקב כשעמד לצאת מהארץ. גם בפרשת וישלח נגלה אליו ה' באותו מקום, ושם לא חלם יעקב על שער השמים. גם במחנים ראה את המלאכים שלווהו בדרכו, אך שם לא ראה אותם נכנסים לתוך השמים.
דברי ה' אל יעקב בשער השמים, כוללים לא רק את ההבטחות אל אברהם, ההבטחה המלוה את יעקב בצאתו מהארץ היא "והנה אנכי עמך". הבטחה שנזכרת גם בצווי לחזור אל הארץ, "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך". החידוש הגדול הבא לידי בטוי אצל יעקב הוא שה' מלוה אותו גם כאשר הוא יוצא מהארץ, ומבטיח לו להשיב אותו אליה. הוא נשאר איש ארץ ישראל גם שם.
כשקם יעקב בבקר הוא מעמיד מצבה. לכאורה יעקב מתיחס רק למסגרת החלום, ובכלל לא לתוכן הנבואה. הוא נרגש מעצם העובדה שישן במקום שבו מוצב הסולם העולה אל ה'. הוא אינו מזכיר את נבואת ה' על זרעו שיירש את הארץ.
אבל הוא נודר נדר גדול. לא ברור איפה נגמר התנאי ומתחיל הנדר, אבל הוא מתחיל בכך שיהיה עמו אלהים, כדברי הנבואה, ומסיים בכך שהאבן הזאת תהיה בית אלהים. הכרה בכך שאלהים עמו בכל מקום תבא לידי ביטוי אם יעקב או ישראל היוצאים אל הגולה, יזכרו תמיד את אלהיהם ואת ארצם ומולדתם וישאפו לחזור אליה. רק כך יהיה בית אלהים.
ורק כך, מתוך הכרה שגם כשהם שם ארצם ומולדתם כאן, יהיה אלהים עמם.
לכן השבועה בנויה כך שלא ברור איפה נגמר התנאי (כלומר: מה שיעשה ה' ליעקב) ומתחילה השבועה עצמה (מה שיעקב מתחייב בתמורה). הכל רצף אחד. ה' יהיה עם יעקב ויעקב יהיה עם ה'. אחרי שיצחק משלח את יעקב מביתו ושולח אותו לפדן ארם, בפרשתנו ה' שולח אותו. יעקב יוצא לדרכו מתוך בית אלהים, והוא הולך אליה כמי שבית אלהים הוא ביתו ואליו הוא שואף לחזור. גם כשהוא בגולה, הוא יצא אליה משער השמים.

עשרים שנה וימים אחדים

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי: תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. אי אפשר להסביר שרק אז התחילו שש השנים של עבודת יעקב תמורת הצאן, כי לא ברור איך בשבע שנים ילדה לאה ארבעה בנים, הספיקה להרגיש שעמדה מלדת, נתנה את זלפה, ועוד ילדה שלשה ילדים. אמנם אפשר לפרש שרק אז נמסרו בלהה וזלפה ליעקב, אבל את ארבעת בניהן, או חלק מהם, ילדו אחרי שחזרו רחל ולאה ללדת. ואפשר שרחל ילדה את יוסף עוד לפני שילדה לאה את שלשת האחרונים או חלק מהם. אבל יותר נראה שרחל ילדה את יוסף בסוף עשרים השנה שבבית לבן, אחרי שש השנים של הצאן, ושיש כאן מעבר זמן: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ שעליה כבר הוסכם קודם לכן כדברי ההמשך. אם נא מצאתי חן בעיני נחשתי וכו' אינו נראה כהמשך ל"כי אתה ידעת את עבדתי אשר עבדתיך". אפשר גם לפרש שלא מיד בסוף שבע שנות רחל התחיל לבן לתת לו צאן בשכרו.
רמב"ן אומר שיעקב נשא את לאה עוד תוך כדי שבע השנים. וכן מסתבר, כי אי אפשר שנולדו כל הילדים בשבע שנים. מסתבר אפוא שכמו שבפסוקי נישואי רחל ולאה יש חזרה בזמן, כך גם כאן. יש שני המשכים ל"ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות", אחד מהם הבא מיד הוא הולדת הבנים, השני הוא "ויאמר אליו לבן אם נא מצאתי חן בעיניך", וזה היה עוד בטרם נולדו כל הילדים. כי כאמור אי אפשר שכולם נולדו בשבע שנים. כאשר ילדה רחל את יוסף הבין יעקב שהגיע הזמן לחזור הביתה.
למה לידת יוסף היא סבה לחזור הביתה?
יעקב נסע לפדן ארם משתי סבות. לשבת ימים אחדים עד שוב אף עשו, ולשאת אשה. לפי הבנתו של יעקב, הוא לא בא לשם אלא לימים אחדים, וכשהוא מבין שיצטרך להמתין לאשה שבע שנים, מרוב אהבתו היו בעיניו כימים אחדים. כלומר: אע"פ שלא באתי אלא לימים אחדים, אין שבע שנים אלה אלא ימים אחדים, כי עבור רחל המחיר זול. אלה ימים אחדים ביחס לרחל. כאשר רחל ילדה בן מבין יעקב שאין עוד סבה להשאר שם. והוא יוצא לדרך חזרה, הוא כבר נשא אשה והיא ילדה בן.
פרשתנו מלמדת את תופעת הגלות. היהודי יוצא לגלות לימים אחדים, וחוזר אחרי עשרים שנה ובקושי. הוא צריך להתחנן בפני נשיו שתבאנה עמו.
אבל אז הוא יוצא ברכוש גדול. רחל גונבת את התרפים. למה גנבה רחל את התרפים? מקצת המפרשים שרצו להפריש את רחל מעבודה זרה, ולומר שלא נתכונה לשם עבודה זרה, פרשו שרחל רצתה למנוע את התרפים מאביה. אלא שהמפרשים האלה נפלו בבור עמוק עוד יותר, כי לפי דבריהם רחל האמינה שהתרפים יכולים להועיל לאביה, ולכן גנבתם כדי שלא יועילו לאביה ברדיפתו אחריהם. לפי פירוש זה, רחל האמינה שהתרפים יכולים להועיל לאביה. נראה לפרש אחרת: רחל גנבה את התרפים מהדין שנקרא עביד איניש דינא לנפשיה. שהרי רחל אמרה ליעקב לעיל שאביה מכרה ואכל את כספה. הרי שהיתה רחל נושה בלבן אביה כסף רב. והתרפים ודאי היו עשויים זהב וכסף ושאר חומרים יקרים, ולכן לקחה אותם, וכדין וכהלכה עשתה. היהודי יוצא לגלות ועובד שם את אויבו, אך תמורת עבודתו הוא יוצא ברכוש גדול.
אמנם את הפסוק "ויאכל גם אכול את כספנו", אפשר לפרש שאכל את דמי מכירתנו. כלומר: מכרנו ואכל את הכסף, ומכאן שנחשבנו לו כנכריות. ואין כונתן שלבן גנב מהן ממש כסף, משום שאם זאת היתה כונתן היו אומרות ויגנב גם גנוב את כספנו, ולא ויאכל גם אכול את כספנו, שהוא המשך של מכרנו ולכן נקטו לשון "גם". לפי זה אי אפשר לפרש כמו שפרשנו, אא"כ נפרש שהן היו גדולות, וכבר במקומו של לבן הארמי היה ברור שדמי מכירתן של גדולות לעצמן ע"פ הדין, ואביהן מכרן כשבויות. ולפ"ז מודגשת עזות פניו של לבן שאמר ליעקב ותנהג את בנותי כשבויות חרב.

שכר שכרתיך

לאה יוצאת לקראת יעקב ומדגישה: "כי שכר שכרתיך", והיא רומזת על כך גם בשם שהיא קוראת לילד שנולד כתוצאה מכך: יששכר. אמנם, את השם יששכר היא מנמקת בנמוק אחר. היא איננה אומרת במפורש ששכירתו של יעקב מאת לאה היא הסבה לשם יששכר, כי לכל אורך הדרך הנמוק הרשמי לשמות הוא ההודאה לה' וההדגשה שהבנים באים מאת ה' ורק לו יש להודות עליהם. אבל לשמות יש יותר ממשמעות אחת, כפי שרואים במפורש אצל יוסף.
השכרתו של יעקב מרחל ללאה היא עניין תמוה מאד. כל מי שקרא את הפרק הקודם יודע שרחל ולאה הן המשכורת של יעקב. איך התהפכו היוצרות ופתאום הן אלה שמשכירות אותו זו לזו? ומדוע יעקב מסכים לשתף פעולה עם ההשכרה הזאת, ולא מעמיד אותן במקומן? ובפרט לאור העובדה שזו כבר פעם שניה שיעקב מקבל את לאה במקום את רחל בעקבות תרגיל שנעשה מאחורי גבו. (הפעם השלישית תהיה במערת המכפלה, בהתערבות ישירה של ה').
עוד יותר תמוהה תגובתה של לאה להצעת רחל: "המעט קחתך את אישי", הרי דווקא לאה היא זו שלקחה את אישה של רחל, מדוע רחל אינה מעמידה אותה במקומה?
התורה מתארת את התגלגלות העניינים כפי שנאמרו בין לבן ליעקב. מסתבר שלא כך הוצגו הדברים בתוך ביתו של לבן. לבן סיכם עם יעקב דבר אחד, אבל סיפר לבנותיו סיפור אחר לגמרי. הוא גרם לבנותיו לראות ביעקב רכוש משפחתי, לאה מבינה שהיא מקבלת אותו במתנה מאביה, ולא שהוא מקבל אותה תמורת עבודתו. לכן לאה רואה ביעקב את אישה החוקי, ואת רחל כמי שלקחה ממנה את אישה בגלל איזה חשבון מוזר של אביה עם יעקב.
כשה' בא אל יעקב בחלום ואומר לו לשוב אל ארץ מולדתו, היה צפוי שהוא ישכים בבקר, יקרא לכל נשיו, בניו ועבדיו, ויכריז: ה' אמר ללכת ואנו הולכים. יעקב אינו עושה כן. הוא קורא בשקט לרחל וללאה אל צאנו, ומאריך בדבריו. בין השאר הוא אומר להן: "ואביכן התל בי והחליף את משכרתי עשרת מונים". הוא מפרט אחר כך ומבאר את החלפת המשכורות בענייני הצאן, אבל הרמז ברור: אתן הייתן המשכורת הראשונה, ואתכן אביכן החליף לי במרמה.
נביא רואה פרטים רבים בחלומו, גדולתו בכך שהוא יודע מה עיקר ומה טפל, וכן שהוא יודע אלו פרטים לספר לכל אחד משומעיו. כלפי עצמו לא ראה אלא את מלאך ה' האומר לו לשוב אל ארצו. כלפי נשיו האריך וסיפר את המחזה שחזה בעת יחם הצאן, והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, יד ה' היא העוזרת לו בכל מעשיו, והמלאך אומר לו ראיתי את כל אשר לבן עושה לך.
רק כשהציג יעקב בפניהן את התמונה כפי שנתגלתה לו בחזון הלילה, הבינו רחל ולאה שגם אותן העמיד אביהן באותו מקום של יעקב, גם בהן השתמש אביהן כדי לגרוף רווחים, "כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו", ולכן אין להן עוד חלק ונחלה בביתו. רחל הבינה זאת טוב יותר מלאה, היא הבינה שאביה אכל את כספה ולכן היא יכולה לעשות דין לעצמה ולקחת עמה את רכושו היקר של אביה.
יעקב העמיד את הדברים כהווייתם, ומתוך כך העביר את רחל ולאה אל הצד שלו, ואל צד ה'. יעקב לימד אותן לראות את הדברים כמו שהם נראים בעין התורה, ולא כמו שהם נראים בבית לבן.
בסופו של דבר מבינות רחל ולאה שלבן רִמה ומכר גם אותן, והן באות עם יעקב. כאן מתקימים דברי אברהם שהאשה אובה ללכת אחרי בן אברהם אל ארצו. כאן היא צריכה לאבות ללכת, והיא אובה. (יש כמה קשרים וכמה הבדלים בין מעשה עבד-אברהם למעשה יעקב. שניהם הולכים לשם, לוקחים משם נשים, מרכיבים אותן על הגמלים ומשיבים אותן לכאן. העבד פוגש שם אשה והיא משקה אותו ואת גמליו. יעקב פוגש שם אשה ומשקה את צאנה).

לבן, גם כאשר הוא מבין שאין לו ברירה אלא לאפשר ליעקב ללכת, הוא עוד ממשיך לטעון שהבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני. וכל אשר אתה ראה לי הוא. אבל הוא מבין שאין לו ברירה ושב לבן למקומו. יעקב מבין שאם לא היה עושה דין לעצמו, היה לבן משלחו ריקם, ואולי אף לא משלחו כלל אלא כובשו. אבל כהיום כן אז, הגוי טוען שכל אשר לנו – לו הוא. ואין לנו כח לטעון הפוך בגלוי. נקוה שגם הגוי של זמננו עוד ישוב לבן למקומו.

במקומות שונים בתורה האב קורא שמות לחלק מבניו והאם לחלק מהבנים. כאן את כל השמות קראו האמהות. (על לוי נאמר "קרא" אבל בעקבות דבריה של לאה). מה שמלמד שהן שלטו בבית יעקב כשישב בפדן ארם. לכן הן משכירות אותו זו לזו.

פרשתנו מלמדת את תופעת הגלות. היהודי יוצא לגלות לימים אחדים, וחוזר אחרי עשרים שנה ובקושי. הוא צריך להתחנן בפני נשיו שתבאנה עמו. הגויים שונאים אותו ומרמים אותו, אך ה' עמו והוא עושה חיל, מה שגורם להם להוסיף עוד שנוא אותו. כשהוא חוזר לארץ, הוא חושב כמו יהודי בגולה, ומנסה לא להתגרות בגויים ולהתקפל בפניהם גם כאשר הם מתעללים בו. בניו עושים לגויים כראוי, ומפילים את חתת אלהים על הגויים.

אלהי אברהם ופחד יצחק

יעקב אומר ללבן: "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי".
מאוחר יותר אומר לבן ליעקב: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם". אלהי אביך בעזרך, אומר לבן, לכן אביא גם אני את אלהי אבי. שניהם יחד ישפטו בינינו. לפי לבן, לך יש אלהים, לי יש אלהים, נביא את שניהם יחד. תשובתו של יעקב היא: וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק". יעקב לא מקבל את זה שלכל אחד יש אלהים משלו ונביא את שניהם יחד. הוא לא מקבל את הנוסחא של "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ". יש אלהים אחד.
ויש לשים לב לנקודה נוספת. לא רק שיעקב לא מוכן להשבע בשתוף אלהי נחור, אלא שגם את השם אלהי אברהם הוא לא מזכיר. הוא מזכיר את פחד יצחק.
כבר דנו המפרשים בשאלה מדוע אצל אברהם אמורה המלה אלהים, ואצל יצחק אמורה המלה פחד. אבל נראה שגם כאן, העמידה של יעקב על הבטוי פחד, ולא על הבטוי אלהים, נובעת אף היא מהטרמינולוגיה שלבן נקט בה. לבן משתמש במלה אלהים ומבטא בה משהו סובייקטיבי. לי יש אלהים ולך יש אלהים. יעקב מבקש לומר שלא כך פני הדברים. יש אחד ואין שני. וראוי לכל העולם לירא מפניו. הוא לא סתם אלהים, הוא פחד. כלומר: הוא אכן שולט בעולם.
הוא אינו נשבע באלהי אברהם, כהצעת לבן. הוא נשבע בפחד יצחק, זה שלבן לא הזכיר. הוא אומר ללבן: אלהי אברהם הוא לא מה שאתה חושב. הוא לא עוד אלהים שמישהו המציא.
עבד אברהם שבא אל לבן מזכיר את "ה' אלהי אדני אברהם". אולי משום כך מבקש לבן שיעקב ישבע בו. יעקב נשבע בפחד אביו יצחק.