יעקב א. לוסטיגמן – באדיבות "דרשו"

מעשה ביהודי אחד שבא לפני מרן הגרא"מ שך זצ"ל, והלין בפניו שבתקופה האחרונה התדרדר מאוד המצב בביתו, לאחר שקטטה גדולה נפלה בינו ובין רעייתו, והמצב הפך בלתי נסבל, כי היא כל הזמן מתווכחת אתו, ולא מוכנה לקבל את דעתו.

מרן הגרא"מ שך הכיר באותו אחד, או שאולי מישהו גילה את אוזנו, כי הוא מתנהג בביתו בתקיפות גדולה, ולא זכה להתברך במידה גדושה של ותרנות. מטבע הדברים, תכונה כזאת 'נפלאה' גורמת לכך שהאדם ממלא את ימיו בחיכוכים ובוויכוחים, עם השכנים, עם האנשים היושבים לידו בבית הכנסת, עם המוכר במכולת ונהג האוטובוס, וכמובן גם בתוך הבית פנימה.

עם זאת, אם יאמר לאותו יהודי שהקולר תלוי בצווארו, ושאם הוא רוצה להינצל מהמריבה בבית עליו לוותר לפעמים ולא לעמוד על שלו בתקיפות חסרת היגיון בכל הזדמנות אפשרית – ייעלב הלה עד עמקי נשמתו ולא יקבל את דברי המוסר מפיו.

לכן החליט מרן לרמוז לו בצורה מעודנת ואמר ליהודי שבא לפניו: "צריכים לפעמים לוותר קצת יותר בבית, כדי שיהיה שלום בין הצדדים", אך לא רמז לו שהוא יודע כי הוא תקיף ועומד איתן על דעתו.

האיש התרגש מאוד לשמע הדברים היוצאים מפי רבן של ישראל: "זה בדיוק מה שאני אומר לה כל הזמן", אמר בהתלהבות… "היא צריכה לדעת לוותר, למה היא לא יכולה לוותר יותר, למה צריכים להיות כאלה עקשנים. זה לא מוסיף כלום בחיים, רק צרות זה מביא!!!".

שמע הרב שך שכך הם פני הדברים והחריף מעט את הטון: "כשיש מריבה בבית צריכים לוותר, משני הצדדים! שמעת, משני הצדדים צריכים לוותר".

אורו עיניו של היהודי עוד יותר, והוא הוסיף והסביר: "כמה שאני אומר לה את זה היא לא מבינה. זה לא יאומן, אני מסביר לה שהוויתור צריך לבוא משני הצדדים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר כל הזמן. אבל היא לא מבינה!!!".

בשלב זה דפק מרן ראש הישיבה על השולחן בחוזקה וזעק "צריך לדעת לוותר! לא לדרוש מהצד שכנגד, אלא פשוט לוותר!!!".

עכשיו כבר התמוגג היהודי עד מאוד, והצהיר באוזניו של ראש הישיבה: "מצוין! אני אביא את רעייתי הנה, שהיא תשמע את זה בעצמה מפיו של ראש הישיבה!!!"…

בפרשתנו אומר הכתוב: "אלה הדברים", ומבאר רש"י שמאחר ודברי מוסר ותוכחה הם, אמרם משה רבינו ברמז… אבל משה רבינו לא ויתר ולא השאיר מקום לטעויות: והבהיר להם שהוא אומר את הדברים "אל כל ישראל", כן כן, גם אליך, אתה האיש הפרטי ששומע את הדברים, גם אליך הם מכוונים, כי דרכו של עולם והטבע האנושי הוא שאדם דוחה באופן אוטומטי את הביקורת המוטחת בו, ותמיד מעדיף לחשוב שהיא מכוונת למישהו אחר.

הפסוק הזה הוא הפתיח לספר דברים כולו, ואת המסר הזה אנו צריכים לקחת עמנו לכל אורך הדרך, לכל אורך חומש דברים. כל דבר מוסר ותוכחה שכתוב בתורה פונה לכל אחד ואחד מאיתנו באופן אישי. אל כל ישראל! ללא יוצא מן הכלל.