קולות השופר

נכתב ע"י יניב –  באדיבות "חידוש"

'שיעור תרועה כג' יבבות. והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים? אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא: (שופטים ה, כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא". מר סבר: גנוחי גנח. ומר סבר: ילולי יליל' (ר"ה לג,ב). 'שברים – ארוכים מיבבות. אמר אביי בהא ודאי פליגי – אע"ג דאוקימנא דברישא לא פליגי, על כרחך בהא סיפא פליגי, דלית לשנויי בה מידי והיינו פלוגתא. דמתרגמינן – תרועה יבבה, ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לישנא: ותיבב. מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח – כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן. ילולי יליל – כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה' (רש"י). 'אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. מה נפשך, אי ילולי יליל, לעביד תקיעה תרועה ותקיעה. ואי גנוחי גנח, לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה? מספקא ליה, אי גנוחי גנח, אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה? דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה? דהדר עביד תש"ת. אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח הא עבדיה, אי ילולי יליל הא עבדיה? מספקא ליה, דלמא גנח ויליל. אי הכי ליעבד נמי איפכא, תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח? סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל' (ר"ה לד,א). ראה בהרחבה על עניין קולות השופר ב'לזמן הזה' 'קולות השופר', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. רש"י מביא שקולות השברים זה כעין גניחה של אדם חולה, שאמנם הלימוד הוא מאם סיסרא ששם זה היה על צער ולא של חולי, אלא שרש"י הביא זאת כדוגמה, או שתחילת הצער זה כעין חולי קצר של הלב, מרוב צער. נראה שיש כאן רמז לענייני קולות התקיעות, שאמנם למדו מקולות טבעים של אדם, אולם נראה שזה מהצד החיצוני – לימודי, אבל זה מרמז על רמזיהם של התקיעות. (אולי אפילו יותר מזה, ה' ברא את העולם ע"פ התורה [ב”ר א,א], ולכן קבע בעולם את הצורה הזו של קולות הבכי ע"פ העניינים המרמזים בו בשופר). האדם שומע קולות שמרמזים על בכי, כעין שבוכה על חטאיו ורצונו לחזור בתשובה. לכן ישנם שני חלקים בעברות, יש על מעשים בפועל שחוטא בל"ת, ויש ביטול מצוות (שלא עושה מצוות עשה). לכן השברים הם כנגד החטאים בל"ת, ולכן הם כנגד הגוף שחוטא, לכן זהו כאדם שחולה בגופו. לעומת זאת בקולות תרועה זה כנגד בכי של צער, שצער זה דבר מחשבתי – רוחני, ולכן הוא כנגד ביטול מצוות עשה, שלא התחבר לקדושה כדי לתקן עצמו. ויש שחוטאים בשני אלו, ולכן תוקעים את שניהם (שברים תרועה), ומתחילים קודם בכנגד ל"ת שהוא חמור יותר, ולכן בו ראוי להתחיל בבקשת הסליחה. (אמנם בדר"כ האדם חוטא בשניהם, בכ"ז יש שיותר חוטא בדבר מסויים בצורה קיצונית, ולכן בו עיקר הדגש בתקיעות מבחינתו, ולכן יש גם תרועה או שברים [וע”פ שיטת הגאונים שהיו תוקעים בתחילה כל אחד ע”פ הבכי של מקומו, זה יותר מובן, שהיו תוקעים תמיד את כל הסוגים ע"פ ההקשר לחטא, שזה ע”פ מה שהיו הציבור פחות נזהרים בו (זה יותר חזק משיטת הרמב”ם, שלשיטתו במקור היה ראוי רק תקיעה מסויימת)]). עוד אפשר שאדם שחוטא מתרחק מהקדושה, ולכן שברים זה כנגד פגם החטא שבגוף האדם עצמו (עשה ול"ת), ותרועה זה כנגד הנפש שמתרחק מהקדושה. והנפש עצמה בטבעה קשורה לקדושה, אלא שמתרחק בשל חטאיו, ולכן כשתוקעים כנגד שניהם (שברים תרועה), זה דווקא קודם שברים ואח"כ תרועה ולא להיפך. עוד אפשר ששברים זה כנגד העוה"ז שבו יש לאדם גוף (ולכן כאב לב גופני), ואילו תרועה זה כנגד העוה"ב שהוא רוחני (כצער שהוא רוחני), ויש שברים תרועה כנגד שניהם. שיש אדם שיותר מדגיש את החשש מדין העוה"ז שלו, ויש שיותר מדגיש את העוה"ב שלו, ויש ששניהם חשובים לו ביותר (וקודם בא העוה"ז, ולכן הסדר הוא דווקא שברים תרועה ולא להיפך). או שזה ע"פ הדגש של יום הדין של ר"ה, האם הוא על העוה"ז או העוה"ב או על שניהם (ראה באריכות ב'תורת המועדים' 'יום הדין לאור ההלכה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) [ע"פ זה, לשיטת הגאונים יותר מובן, שבתחילה היו תוקעים אחרת בכל מקום, כיון שזה תלוי ע"פ פסיקת החכמים באותו מקום על הדין של ר”ה, האם הדין הוא על העוה"ז או העוה"ב או על שניהם]. עוד אפשר ששברים זה כנגד המעשים, ותרועה זה כנגד הרצון של האדם לידבק בה'. ולכן יש גם שברים תרועה, שהאדם מתקן מעשיו וגם רוצה לידבק בקב”ה, אבל לא ראוי שירצה לידבק כשבמעשיו חוטא, ולכן קודם המעשים, קודם שברים ואח”כ תרועה. עוד אפשר שכשאדם חוטא הוא מתרגל לחטוא, ולכן יש אדם שחוטא, כנגדו שברים, ויש שגם במחשבתו התדרדר ('דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה… נעשית לו כהיתר'. קידושין מ,א) כנגדו תרועה. ויש שממשיך לחטוא כגלגל בעקבות זה (חוטא, ומדרדר, וחוטא עוד, ומדרד עוד וכו'), כנגדו שברים תרועה (ודווקא קודם שברים כיון שכך התחיל הסדר שמדרדר וממשיך כך עוד ועוד). עוד נראה שיש דין של האדם הפרטי, כנגד שברים, שזהו כאדם שחולה בעצמו, ויש דין של הציבור, כנגדם זה תרועה, הצד הרוחני. שכך באים לכפר על שניהם, שהרי הדין מושפע משניהם: 'ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם לכף חובה. שנאמר "וחוטא אחד" כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה' (קידושין מ,ב). לכן פעמים שהציבור זכאי והיחיד חייב, ולפעמים זה ההיפך, שהציבור חייב אבל הפרטי זכאי, לכן יש שברים ויש תרועה. לכן גם יש שברים תרועה, ששניהם בכף חובה, וזה מתחיל מהאדם ולכן דווקא קודם שברים, ואח”כ תרועה.