
דברי תורה לפרשת תולדות – מאת הרב ברוך רובין הי”ו
“ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק” (כה, יט)
האור החיים הקדוש מביא בשם ‘יש מפרשים’ שיצחק אבינו נעקד בעל כרחו, וזו היא שיטת ה’אבן עזרא’ בפרשת וירא.
אולם האוה”ח הק’ חולק על זה שבוודאי יצחק עשה זאת ברצון השלם, כי אברהם אבינו הכניס בו כוח של מסירות נפש, ויצחק למד מאביו לעשות מצוות ומעשים טובים.
וזה פירוש הפסוק ‘ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק’, שהרי מצוות ומעשים טובים נקראים ‘תולדות’ וכמו שאמרו חכמינו אצל נח ‘עיקר תולדותיהם של צדיקים, מצוות ומעשים טובים’, וזה הפירוש גם כאן ‘ואלה תולדות יצחק בן אברהם’ שגם במעשים טובים הנקראים תולדות היה יצחק בנו של אברהם, והתנהג כמוהו, שהרי ‘אברהם הוליד את יצחק’, שאם אברהם הוא המוליד, אז בטוח שגם בנו כמותו, במצוות ומעשים טובים.
“ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק וכו’” (כה, יט)
ופירש רש”י יעקב ועשו האמורים בפרשה.
ונראה בפשטות על פי מה שפירשו המפרשים שלכן ילדה רבקה תאומים אחד צדיק ואחד רשע, שמצד יצחק שהיה צדיק בן צדיק ילדה את יעקב הצדיק, ומצד רבקה שהייתה צדקת בת רשע ילדה את עשו הרשע. וזה שאמר הכתוב “אלה תולדות יצחק בן אברהם” היינו “יעקב ועשו האמורים בפרשה”, מזה יש הוכחה ש”אברהם הוליד את יצחק”, כי אם מאבימלך נתעברה שרה, אם כן הייתה צריכה שרה להוליד תאומים, אחד רשע בגלל אבימלך ואחד צדיק בגלל שרה, ולא ילדה אלא אחד, סימן שאברהם הוליד את יצחק.
(במשנת דר’ אליעזר)
“ויעתר יצחק לה’ לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה’ ותהר רבקה אשתו” (כה, כא)
אפשר לבאר הפסוק, דהנה איתא במדרש דלא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, כדי שלא יאמרו לבן ובניו תפילתנו עשתה פירות, שהרי בירכו את רבקה כשהלכה עם אליעזר, (בראשית כד, ס) ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה. אכן טענה זו היתה שייכת רק אם רבקה היתה יולדת מיד כשנישאה ליצחק, אבל לאחר ששהתה כ’ שנים ולא ילדה, לא שייכי הכא טענת לבן ובניו וממילא יכלה כבר ללדת, וזה היתה תפלתו של יצחק, ויעתר יצחק לה’, יצחק התפלל אל הקב”ה, לנוכח אשתו, אמאי אינו נותן לה פרי בטן, דאם הטעם הוא כדי לסתום טענתם של לבן ובניו, כי עקרה הוא, הרי רבקה עקרה כבר עשרים שנה ולא שייך טענתם, לפיכך ויעתר לו ה’ ומיד ותהר רבקה אשתו.
“ויעתר לו ה’” (כה, כא)
ברש”י ‘לו ולא לה שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע’.
תימא הרי שניהם על דבר אחד התפללו, ומה הכוונה שנעתר ה’ לו ולא לה, הרי שניהם נענו.
ויש לומר, שיצחק שהיה צדיק בן צדיק ונתגדל בביתו אברהם אבינו, לא היה מכיר כל כך את הרע, לכן כשהתפלל על בנים לא פירש בקשתו שיהיו בניו צדיקים ולא רשעים, אבל רבקה שהייתה בת בתואל אחות לבן, ומקומה אנשי רשע, ידעה להתפלל שיהיו לה בנים צדיקים ולא רשעים, ועל זה אמר ‘לו ולא לה’, ואם תאמר הרי שניהם לאותו דבר התפללו, לכן אמר ‘שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק’ שלא ביקש על בנים צדיקים, ‘לתפלת צדיק בן רשע’ שכן פירטה בקשתה והתפללה על בנים צדיקים. (אמרי דעת)
“ויעתר לו” (כה, כא)
ברש”י לו ולא לה שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה.
ולכאורה הרי רבקה היא נקבה ולמה כתוב “צדיק בן רשע” בלשון זכר, צריכים לכתוב צדקת בת רשע.
ועוד התיבות שמסיים רש”י “לפיכך לו ולא לה” מיותרות.
ויש לומר שקשה לרש”י למה אברהם היה צריך ללכת ממקומו כדי להוליד כי משנה מקום משנה מזל, וליצחק היה די בתפילתו, לזה מתרץ רש”י “לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק” זה יצחק, “לתפילת צדיק בן רשע” זה אברהם, ורש”י מסיים “לפיכך” מפני סיבה זו, גם ביצחק ורבקה, “לו ולא לה”.
(גן רווה)
“ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי” (כה, כב)
ברש”י רבותינו דרשוהו לשון ריצה כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת עוברת על פתחי עבודת אלילים עשו מפרכס לצאת. רבקה ידעה דכל תכלית השידוך שלה עם יצחק הוא להמשיך דרך אביו בעבודת השי”ת לפרסם בכל העולם את ה”אנכי ה’ אלוקיך”, לכן כשעברה על פתחי תורה ועל פתחי ע”ז חשבה בדעתה דמיירי כאן באחד שהיום יעסוק בתורה ולמחר יעבוד ע”ז ח”ו, ותאמר אם כן למה זה “אנכי”, מה התועלת בפרסום ה”אנכי ה’ אלוקיך” אם הוא רץ גם לפתחי ע”ז, ואפשר דלא הגיע השידוך לתכליתו האמיתי.
(שיח יעקב יוסף)
״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ (כה, כב)
מפרש רש״י: כשהייתה עוברת על פתחי עכו״ם – עשו מפרכס לצאת״. מדוע כשעברה ליד בית המדרש לא יכול היה יעקב לצאת – מובן, שכן עשו חסם את דרכו, אך מדוע לא יצא עשו כשעברה ליד בית עבודה זרה? מי עיכבו מלצאת?
פירש רבי שלמה קלוגר: בלי יעקב לא היה לעשו שום רצון לצאת לעולם, שכן מה יעשה שם בלעדיו? עם מי יאבק ולמי ימרר את החיים…?
“ותלך לדרוש את ה’” (כה, כב)
“לדעת מה תהא בסופה” (רש”י).
הנה כל ימי חיי האדם, היצר נלחם בתוכו. ורבקה סבורה הייתה כי בריה אחת היא בבטנה אלא שהיא נלחמת ביצר, לכן פעם היא כך ופעם כך. הלכה לדרוש “מה תהא בסופה”, מי יגבר על מי בסוף המאבק, מי יהיה אחרון המנצח ככתוב: “והיה עקב תשמעון” הכל הולך אחרי העקב, הסוף. אולם נאמר לה: שני גויים בבטנך. אחד צדיק מתחילתו ועד סופו והשני רשע מעיקרו. (ר’ בונם מפשיסחא)
״ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה״ (כה, כז)
דרש בעל ׳מנחת אלעזר׳: פעמיים נכתב ׳איש׳ אצל עשו שכן היה ׳דו-פרצופי׳ – פנים של ירא-שמים ומדקדק במצוות שהראה ליצחק ופנים אחרות בחוץ, בשדה. לא כן יעקב, היה רק איש אחד – ״איש תם״…
“ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב” (כה, כח)
כאן רמוז הא דתנן כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל הדבר בטלה אהבה, וכל שאינה תלויה בדבר האהבה מתקיימת. על כן יצחק שאהב את עשו בשביל ענייני עולם הזה, כתיב ‘ויאהב’ לשון עבר, כי כשלא הביא ציד בטלה האהבה. ‘רבקה אוהבת את יעקב’ בשביל עולם הבא הנצחי, אומר הכתוב ‘אוהבת’, שאוהבת תמיד.
וזהו מוסר גדול שלא יאהב האדם ענייני עולם הזה באהבה רבה וחשק רב, אבל התורה והמצוות, ‘אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי’. (השל”ה הקדוש)
“ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה” (כה, ל)
כיון שבאותו היום נפטר אברהם אבינו והיו הכל שרויים באבלות, נתבייש עשו לומר, כי תאב הוא לאכול מן העדשים, שהוא מאכל אבלים. לבל יאמרו: הכל מתאבלים אחרי סבא והוא להוט אחרי האכילה! לפיכך העמיד פנים כאילו איננו יודע כלל שאלו הן עדשים וכי יום של אבלות הוא היום, ואמר: תן נא לי מן המאכל האדום הזה. אך מיד נמלך בדעתו והרהר, הלא עם טעימת הכף הראשונה אהיה מוכרח להכיר בעדשים ותהיה זו בושה, שאינו עוסק באבלות ככל השאר, לפיכך אמר: “הלעיטני” – שפוך את הנזיד לתוך פי, כדי שלא יראה ולא ידע מה הוא אוכל, מתוך נימוק: “כי עייף אנכי” – ואינו עוצר כח להגיש את הכף במו ידיו אל פיו… (בית הלוי)
“ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה” (כו, יב)
לכאורה צריך ביאור, דאם ויזרע – שהתייגע יצחק בעבודת הארץ, מה וימצא שייך כאן, הרי “מציאה” באה שלא בעמל וביגיעה, ומבאר הרה”ק ה’קדושת יום טוב’ מסיגעט זי”ע שאכן, בפועל היה ויזרע יצחק, אך מכל מקום, כשבא למעשה וראה מאה שערים, החשיב את כל יבולו כ’מציאה’ גרידא, וכמתנת שמים שבירכו ה’, ולא הסיח דעתו שברכת ה’ היא תעשיר וכל ענין ההשתדלות אינו אלא ‘גזירת עליון’ – בזיעת אפך תאכל לחם, אבל הפרנסה גופא – ‘מאה שערים’ באו לו כ’מציאה’ במתנה מן השמים… (באר הפרשה)
״ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה׳״ (כו, יב)
מדוע רק בסוף הפסוק נאמר שברכו ה׳, ולא מיד בתחילתו, ובכך היתה מדגישה לנו התורה כבר בתחילת הפסוק שכל ברכתו מה׳
הוא? אלא הטעם הוא, שאם היה יצחק אבינו מצליח בזריעתו כפי שאמדוהו אנשי המקום או אפילו פי שניים או שלושה ממה שהיה נראה להם שיצא מעבודת הקרקע שלו, אזי היו אומרים הבריות שהצלחתו נבעה מזיבולו הטוב, ומהשקאתו המתמדת ומכושר פעולתו, אולם כשראו שהתברך פי מאה, בזה אף אחד לא יכול להכחיש את המוחש שברכה והצלחה עצומה כזו היא אך ורק מה’ יתברך. לכן כתבה התורה את התיבות “ויברכהו ה’” בסוף הפסוק, שרק לאחר שראו את היבול הרב, כולם הודו ואמרו ויברכהו ה’. (עונג השולחן)
“ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה” (כו, לה)
מדרך העולם הוא שהחמות שונאת את כלתה ואחר כך תניע לב בעלה שגם הוא ישנא אותה.
לכן דקדק הכתוב והקדים את יצחק לרבקה, שלא תאמר שרבקה היא שהניעה את לבו לשנוא אותן, אלא הוא מעצמו שנאן על שהקטירו לעבודה זרה.
(ר’ יוסף ישראל דייטש אב”ד באלאשא יארמוט בספרו בן גרני)
“ותכהין עיניו” (כז, א)
כשהתורה מספרת לנו שיצחק נתעוור בעיניו אומר רש״י: ״ותכהין” כדי שייטול יעקב את הברכות״. ותמוה הדבר, הרי בעבור זה ישנה עצה פשוטה יותר – הקב״ה יכול היה לגלות ליצחק כי עשו רשע ולא היה צריך יצחק לסבול מעיוורון.
ומתרץ הרבי מלובביץ’ מכאן למדים אנו הוראה נפלאה אודות חומר העניין של ׳לשון הרע׳. מוטב היה שיצחק יהיה עיוור נ״ז שנה – ״חשוב כמת״ – ובלבד שלא לדבר ׳לשון הרע׳ על עשו…
״ויעתר לו ה׳״ (כה, כא)
סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט״א: בילדותי הגעתי לישיבת ״עץ החיים״ כדי להבחן על תלמודי אצל רבי חיים מן. כשעמדנו בתור להיכנס לבחינה, שמענו שראש הישיבה – הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר – לא עלה על יצועו בכל הלילה שעבר. הסקרנות הטבעית נתעוררה בנו, וניסינו לברר מהי הסיבה שגרמה לכך שאותו גאון לא עצם עין כל הלילה. והנה סיפור המעשה:
הרב מלצר הוגה בתלמודו, בשעת לילה מאוחרת. לפתע נשמעו דפיקות על דלת ביתו. הוא קם ממקומו וניגש לדלת. בחוץ עמדה אשה ממררת בבכי. הכניסה הביתה והיא החלה שופכת את מר ליבה: ״הרב, אני נשואה לבעלי כעשר שנים, אנחנו מסתדרים מצוין, אין בליבי עליו טענות וכן אין לו עלי שום טענה. אלא, שלא זכינו להיפקד בילדים. ואני חוששת מאוד, שבעלי ירצה לגרשני״.
רבי איסר זלמן שומע ומאזין, מקשיב לצרה, ומבין למועקה. הוא מעודד את האשה בדברי ניחומים, והיא יוצאת לביתה מחוזקת. הרב יושב בביתו, צרתה של האשה נגע לליבו הטוב. הוא נעמד להתפלל עליה שתזכה להיפקד בילדים. הבכי שהיא בכתה הוחלף בבכיותיו קורעות הלב של הרב. לילה שלם הוא עומד ומתחנן, מפציר ומייחל לפני ה’ יתברך שיושיע את האשה מצרתה. תפילותיו בקעו רקיעים, ה’ פקד את האשה, וכעבור שנה התקיימה בירושלים ברית המילה של בנה בששון בשמחה ובטוב לבב.
(אמונה שלמה)
“ויאמר ה’ לה שני גוים בבטנך” (כה, כג)
פירש רש”י שני גאים זה אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת וכו’.
אנטונינוס שהיה פילוסוף והתעמק בנושאים העומדים ברומו של עולם, היה משוחח על הגיגיו ומחשבותיו עם רבי והיה שואל אותו שאלות שונות. פעם שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש, האם אפשר להתפלל בכל שעה? אמר לו, אסור, אמר לו למה? אמר לו שלא ינהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. מה עשה רבינו הקדוש, השכים אצלו אמר לו “כירי כירי (שלום למלך)”, לאחר שעה נכנס אצלו אמר לו “איפרטור” (בעל שלטון-מפקד צבא מנצח), ולאחר שעה אמר לו “שלום עליך המלך”. אמר לו מה אתה מבזה את המלכות? אמר לו רבי, ישמעו אזניך מה שפיך אומר, ומה אתה שהנך בשר ודם, השואל בשלומך בכל שעה ובכל רגע, אתה אומר שהוא מבזה את המלכות, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה שלא יהא מטריחו בכל עת ובכל שעה.
״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו״ (כה, כח)
מתרגם אונקלוס ״ורחים יצחק ית עשו ארי מצידיה הוה אכיל״ יצחק אהב את – עשו בגלל שהיה נותן לו לאכול. וכי זו סיבה כדי לאהוב אותו, בספר ״מנוחה וקדושה״ תמה. שהרי על האריז״ל מסופר, שהוא היה רואה על מצחו של כל יהודי את כל המצות והעבירות שהוא עשה. ואם כך, היאך יצחק אבינו לא ראה את העבירות של עשו, וכי האריז״ל היה גדול ממנו?! ברור אפוא שה״ארי מצידיה הוה אכיל״, אין הכוונה שיצחק אכל מהחיות שעשו היה צד, אלא שיצחק היה צד את עשו בזה שהיה אוכל מהבשר שלו.
דוגמא נפלאה לכך, מביא המחנך הדגול רבי ירחמיאל קראם שליט״א: משגיח בישיבה נגש לאחד הבחורים ושואל אותו: ״היכן היית אתמול״? ״הייתי חולה. הלכתי לקופת חולים״. ״באיזו שעה״? ״בשעה חמש״. אומר לו המשגיח: ״שתהיה לך רפואה שלימה, אבל בבקשה בפעם הבאה תודיע לי כשאתה יוצא, כדי שלא אדאג לך״. המשגיח יוצא מהחדר, וכל הבחורים פוצחים בצחוק רם, הכל יודעים שאתמול בשעה חמש אחר הצהרים, הסניף של קופת החולים היה סגור… והאמת היא, שגם המשגיח ידע היטב שקופ״ח סגור בשעה כזו, אלא שאמר המשגיח לעצמו: הרי אילו הוא היה אומר לי את הסיבה האמיתית להיעדרו מהישיבה, מה הייתי עושה? כל זמן שהבחור מנסה למצוא תירוץ, סימן הוא שהוא עוד מחפש להיות בסדר לפחות בעיני המשגיח, לא נעים לו ממנו, ואם כך, הרי שיש עוד תקוה, כי הגם שבסתר איננו נוהג כשורה, אך לפחות בגלוי עדיין הוא שומר על גבול מסויים של התנהגות ראויה. אם היה מגיע חלילה למצב שאין לו כבר מה להפסיד הוא היה פורק עול בראש כל – חוצות. כלומר: רק כשהאבא שומר על כבוד הבן, על אף שמצבו הרוחני האמיתי ידוע לו אז שווה לבן לכל הפחות – לחבוש כיפה ליד אביו ולאכול כשר. לא לפרוק עול באופן מוחלט. מספרים כי בחצירו של האדמו״ר בעל ה״בית ישראל״ מגור, הסתובב חסיד שהיה צבוע, כאשר הוא היה מגיע אל הרבי, הוא היה מתלבש כמו חסיד ומתנהג בקדושה ובטהרה, ואילו בביתו שלו הוא היה רחוק מהתנהגותו מחסידות ומקדושה. החסידים ידעו זאת, וכשראו שהרבי מגלה כלפיו יחס של חיבה, הדבר עורר תמיהה רבתי.
פעם אחת פנה הגבאי שאל את הרבי ואמר לו: ״רבינו הרי הוא צבוע״… אמר לו הרבי: ״יודע אני גם יודע שהוא צבוע, ואני אוהב את הצבע הזה״! יש בכך גם צד חיובי. תאר לעצמך שהוא היה בא אלי ואומר לי שאינו דתי, שרצונו לפרוק מעליו עול תורה ומצוות, מה הייתי יכול לעשות לו? הרי אז הייתי מאבד אותו ואת כל משפחתו לדורי דורות, אבל במצב הנוכחי כל זמן שהוא מגיע אלי, הרי שאת ילדיו הוא ישלח לישיבות הקדושות, לתלמודי תורה ולסמינרים לבנות. כך נרוויח לכל הפחות את הדור הבא שלו ולכן את הצבע הזה אני מאוד אוהב…
יצחק אבינו ערך לעצמו חשבון, הרי אני יודע בדיוק מיהו עשו, אך כל זמן שאני נותן לו את התחושה שאני אוהב אותו ושהוא צדיק לכל הפחות הוא מחזיק שחיטה כשירה, והכיפה עדיין מונחת על ראשו, אך אם אני לא אתן לו את הכבוד הזה, אם לא אראה לו שאני מחזיק ממנו הוא יפרוק עול ויעבור על כל האיסורים שבתורה. כעת הוא משתדל להתנהג יפה, לפחות, לפני. ולכן כשבא עשו אל יצחק ושואל אותו: ״אבא כיצד מעשרין את המלח? יצחק אבינו לא גוער בו: ״איך מעשרין מלח? לך ותתחיל ללמוד משהו ותדע מה חייב במעשר ומה אינו חייב במעשר״. לא ולא. יצחק מאיר לו פנים ואומר לו ״טוב מאוד אתה שואל אותי. זו באמת שאלה טובה. כל הכבוד לך עשו. איזה צדיק אתה… כל זאת על אף שיצחק יודע היטב עד כמה עשו הוא בגדר של ״צדיק״, אולם לא היתה לו ברירה. הוא היה מוכרח לשחק את המשחק בכדי להציל את עשו מהידרדרות רוחנית נוספת. ובאמת כל זמן שיצחק היה חי, עשו לא פרק עול בפרהסיה. זו היתה עבודתו של יצחק אבינו ע״ה.