תפארת הקריאה בפרשת 'אמור'

 

ע"י הרב ד"ר (Ph.D.) ב"צ בר-עמ"י

מנכ"ל "אות-לעולם". המכון לחקר הלשון והכתב בישראל

 

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.

 

פרק כ"א

ב: וּלְאָבִיו, וּלְבִתּוֹ, וּלְאָחִיו – ה'ל' בכל המילים הן בשוא נח ולא בשוא נע.

ג: וְלַאֲחֹתוֹ – ה'ו' בשוא נע, ה'ל' בפתח וה'א' בחטף פתח.

ג: הַקְּרוֹבָה – ה'ק' בדגש חזק ובשוא נע.

ד: לְהֵחַלּוֹ – ה'ל' השניה בדגש חזק.

ה: קָרְחָה – ה'ק' בקמץ קטן וה'ר' בשוא נח.

ו: אֶת–אִשֵּׁי – ה'ש' בדגש חזק (קרבן).

ו: וְהָיוּ קֹדֶשׁ – נסוג אחור ל'ה'. מלעיל.

ז: מֵאִישָׁהּ – 'ש' רפויה. מפיק ב'ה'. שלא יישמע 'אִשָּׁה'.

כ"ב: מְקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – ה'ק' הראשונה בדגש חזק ובקמץ קטן, גם ה'ק' השניה בדגש חזק ובחטף קמץ, קמץ קטן.

בכל המקרא, תיבת 'קֳדָשִׁים' הבאה אחרי 'ה' הידיעה (או אחר אותיות כל"ב, המנוקדות בפתח), ה'ק' מנוקד בחטף קמץ קטן, וכאשר אינה באה אחר 'ה' הידיעה, ה'ק' מנוקדת בקמץ ללא חטף – 'קָדָשִׁים'.

פרק כ"ב

ג: הַקֳּדָשִׁים – ה'ק' דגושה בגלל 'ה' הידיעה וכן במילה 'בַּקֳּדָשִׁים' ה'ק' דגושה ובשניהם נהגה את ה'ק' בחטף קמץ קטן. ואילו במילה 'קָדָשִׁים' ללא 'ה' הידיעה ה'ק' בקמץ גדול.

ו: וְטָמְאָה – ה'ט' בקמץ גדול. ה'מ' בשוא נע.

ח: לְטָמְאָה–בָהּ – ה'ט' בקמץ קטן. ה'מ' בשוא נח. 'ב' רפויה.

י: תּוֹשַׁב כֹּהֵן – ה'ש' בפתח כי הוא סמוך ולא תואר.

י: לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ – המילה 'יֹאכַל' היא מלעיל כי היא סמוכה למילה קצרה ('קֹדֶשׁ').

י"ג: וְשָׁבָה – ההטעמה ב'ב' מלרע.

י"ד: כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ – ההטעמה במילה 'יֹאכַל' היא מלרע. יוצא מהכלל שבכל מקום שהמילה 'יאכל' סמוכה למילה קצרה תהיה מלעיל. ראה פסוקים י', י"א, י"ג ועוד…

ט"ז: וְהִשִּׂיאוּ – ה'ש' שמאלית. מלעיל.

כ"א: יִהְיֶה–בּוֹ – דגש חזק ב'ב', דין דחיק.

כ"ד: וּבְאַרְצְכֶם – ה'ב' בשוא נח.

כ"ה: מָשְׁחָתָם – ה'מ' בקמץ קטן.

ל"ב: וְנִקְדַּשְׁתִּי – ההטעמה ב'ת' מלרע. לשון עתיד.

 

 

פרק כ"ג

ב: מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ – המילה 'מקראי' מלרע ב'א'. אין כאן נסוג לאחור.

ג: תֵּעָשֶׂה – יש לעשות הפסקה קלה לאחר הגיית האות 'ת' כדי לבטא כהוגן את האות 'ע'.

י"א: מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת – יש אומרים שה'מ' בקמץ קטן ויש אומרים שה'מ' בקמץ גדול.

נ"ל: בקמץ גדול. וכן הוא להלן.

ט"ו: מִמָּחֳרַת – ה'ר' בפתח. נמצא כי כל 'מִמָּחֳרַת' הצמודה לאות 'ה', ה'ר' מנוקדת בפתח. וכל השאר, ה'ר' מנוקדת בקמץ גדול. 'מִמָּחֳרָת'.

י"ז: מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם – המילה נקראת בשתי הטעמות, ה'ש' בשוא נע.

י"ז: תָּבִיאוּ – דגש חזק ב'א', יוצא מהכלל. להקפיד להדגיש את הדגש ב'א'.

מסורת חובה לשמור!

י"ז: תִּהְיֶינָה – ה'ה' בשוא נח. להתאמץ להשתדל להגות את האות 'ה'. מפיק 'ה'.

כ,ב: וּבְקֻצְרְכֶם – ה'ב' בשוא נח.

ל: וְהַאֲבַדְתִּי – הטעם מלרע ב'ת'. יש לשים לב להגות גם את האות 'ה' וגם את האות 'א'.

ה'ד' בשוא נח ולא בשוא נע. (קשה להגות זאת כי היא סמוכה ל'ת').

ל"ב: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא – המילה 'הוּא' מתייחסת למילה 'שבתון. לא למילה 'שבת'. ידוע כי שבת היא לשון נקבה 'היא'.

ל"ב: שַׁבַּתְּכֶם – ה'ת' בדגש חזק ובשוא נע.

ל"ו: אִשֶּׁה לה' – המבחינים בין צירי לסגול, המילה 'אִשֶּׁה' כאן בסגול כי היא סמוכה לאות 'ל'. הכלל: כל 'אִשֶּׁה' הסמוך לאותיות ה.ל.ע. ינוקד בסגול והיתר בצירי.

ל"ח: מִלְּבַד, וּמִלְּבַד, וּמִלְּבַד, וּמִלְּבַד – ה'ל' במילים אלה בדגש חזק והשוא נע.

ט"ל: בְּאָסְפְּכֶם – ה'א' בקמץ קטן, ה'פ' בדגש קל ובשוא נע.

 

פרק כ"ד

ג: לְפָרֹכֶת – ה'ל' בשוא נע (לא בפתח) ההטעמה ב'ר' מלעיל.

ה: וְלָקַחְתָּ… – ההטעמה מלרע , לשון עתיד.

ה: וְאָפִיתָּ – גם כאן לשון עתיד. ההטעמה מלרע. צורה זו יוצאת מהכלל שהרי כל נחי ל"ה כמו 'עשה' פנה' 'אפה', כאשר יבואו עם 'ת' השימוש נהגה אותם מלעיל. היינו צריכים להגות כאן ג"כ מלעיל כמו 'וְעָשִׂיתָ' 'וּפָנִיתָ' כן 'וְאָפִיתָ'. אך במקום זה, ההטעמה כאן של 'ואפית' היא יוצאת מהכלל ויש להגות אותה מלרע.

י: וַיִּנָּצוּ – יש הסוברים כי מילה זו היא מלרע ויש הסוברים מלעיל. וכל אחד טעמו עמו.

נלע"ד: מלרע.

 

י: יִשְׂרְאֵלִית – ה'ר' בשוא נע ולא בקמץ גדול.

י"ב: וַיַּנִּיחֻהוּ – ה'י' בפתח וה'נ' בדגש חזק, והוא לשון עזיבה. הקורא ללא דגש ב'נ' רפה, יתכן שמשנה משמעות ללשון מנוחה.

י"ד: אֶת–הַמְקַלֵּל – ה'מ' בשוא נח. יש סוברים שהוא שוא נע. נ"ל: שוא נע. וכן הוא בפסוק כ"ג.

ט"ז: וְנֹקֵב שֵׁם ה' I מוֹת – להקפיד! להפריד בין שם ה' למילה הבאה אחריה 'מוֹת'.

ט"ז: בְּנָקְבוֹ שֵׁם – ה'נ' בקמץ קטן. ה'ק' בשוא נח. ה'ב' רפויה.

י"ח: יְשַׁלְּמֶנָּה – ה'ל' בדגש חזק, ה'ל' בשוא נע, וכן הוא להלן.

י"ט: יֵעָשֶׂה לּוֹ – נסוג אחור ל'ע' , מלעיל ודגש חזק ב'ל'.

כ: כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ – במילה 'יִנָּתֶן' ההטעמה ב'נ' לפי שהוא נסוג אחור ולכן ה'ת' בסגול.

כ"ב: מִשְׁפַּט אֶחָד – למבחינים בין פתח לקמץ, ה'פ' בפתח.

כ"ב: כִּי | אֲנִי ה' | אֱ'לֹהֵיכֶם –   במקום זה, ההפרדה בין המילים, הוא לא רגיל. בכל מקום שכתובות שלושת מילים אלו, ההפרדה תהיה לאחר המילה 'אני'. 'אני | ה' א'להיכם' ואילו כאן ההפרדה היא לאחר המילה 'ה", לומר לך 'אני ולא אחר' (כך מצאתי כתוב).