תפארת הקריאה בפרשת נשא

 

ע"י הרב ד"ר (Ph.D.) ב"צ בר-עמ"י

מנכ"ל "אות-לעולם". המכון לחקר הלשון והכתב בישראל, יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.

 

 

פרק ד'

כ"ו: מֵיתְרֵיהֶם – ה'ת' בשוא נע.

כ"ז: עֲבֹדָתָם – ה'ד' בקמץ גדול לשון יחיד.

 

פרק ה'

ב: וִישַׁלְּחוּ – ה'ל' בדגש חזק, השוא נע. אין הוגים את האות 'י'.

ג: תְּשַׁלְּחוּם – ה'ל' בדגש חזק, השוא נע.

ז: וַחֲמִישִׁתוֹ – אין דגש ב'ש', המילה – כולה רפויה.

ז: אָשַׁם לוֹ – 'א' בקמץ, ה'ש' בפתח. פועל בזמן עבר. מלרע.

ח: מִלְּבַד – ה'ל' בדגש חזק, השוא נע.

י: אֶת–קֳדָשָׁיו – ה'ק' בחטף קמץ קטן. נהגה בקצרה.

י"ג: וְנֶעְלַם – ה'ע' בשוא נח. להשתדל להתאמץ להגות את ה'ע'.

י"ג: אִישָׁהּ – ה'ש' רפויה ומפיק 'ה'. (האיש שלה).

י"ג נִטְמָאָה… נִתְפָּשָׂה – שתי המילים הנ"ל נהגות מלעיל.

ט"ו: לֹא יִצֹק – ה'צ' רפויה. וכן הוא בכל המקרא.

ט"ו: כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא – הכוונה לקרבן ולכן כאן המילה "הוּא" ולא 'היא'.

להלן בפסוק י"ח נאמר: "מִנְחַת קְנָאֹת הִוא', המנחה.

ט"ז: וְהֶעֱמִדָהּ – הטעמה משנית ב'ה' הראשונה. מפיק 'ה' באחרונה.

י"ז: בְּקַרְקַע – מלרע. מילה יחידנית במקרא.

י"ח: הַמְאָרְרִים – סברה שה'מ' בשוא נח (כי בהרבה ספרים אין שם מתג). יש הסוברים שהיא בשוא נע. הסכמת בן אשר ובן נפתלי שה'מ' בשוא נח. ה'א' בקמץ גדול,

ה'ר' הראשונה בשוא נע ולא בחטף פתח.

י"ט: הִנָּקִי – 'ה' בחיריק, ה'נ' בדגש חזק. ציווי לנוכחת.

י"ט: הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה – ה'ה' במתג וה'מ' בשוא נע.

כ: אֶת שְׁכָבְתּוֹ – ה'כ' בקמץ קטן ורפויה.

כ"א: הָאָלָה – ה'ל' רפויה, לשון קללה.

כ"א: צָבָה – הטעם ב'ב' מלרע.

כ"ב: וּבָאוּ – הטעם ב'ב' מלעיל.

כ"ב: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים – במילה 'המאררים': אין מתג ב'ה', ה'מ' בשוא נח.

'ר' ראשונה בשוא נע.

כ"ד: וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה – לא מפיק 'ה'.

כ"ז: וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם – כן מפיק 'ה'.

כ"ז: הַמַּיִם הַמְאָרְרִים – 'מ' בשוא נח. יש הסוברים שוא נע. צלו"ל. נלע"ד: נח.

כ"ז: בְּאִישָׁהּ – מפיק 'ה'.

כ"ח: וְנִקְּתָה – ה'ק' בדגש חזק ובשוא נע. (מי שלא יקרא בדגש חזק משנה משמעות).

כ"ח: וְנִזְרְעָה – ה'ר' שבאמצע המילה בשוא נע. אולם יש מתייחסים אליה כאות גרונית ומנקדים אותה בחטף קמץ.

ל: וְעָשָׂה לָהּ – נסוג אחור, ההטעמה ב'ע'.

 

פרק ו'

ה: עַד–מְלֹאת – ה'א' נחה ואינה נשמעת. נקרא: עַד-מְלֹת.

ז: וּלְאַחֹתוֹ – 'ו' החיבור בשורוק. ה'ל' בשוא נח. הטעמה משנית ב'א' ולהפסיק מעט אחרי ה'א'.

ט: טָהֳרָתוֹ – יש אומרים שה'ט' בקמץ קטן ויש אומרים בקמץ גדול. נ"ל: בקמץ גדול.

י"ב: יִפְּלוּ – ה'פ' בדגש חזק, השוא נע.

כ"ג: תְבָרְכוּ – ה'ר' בשוא נע.

כ"ג: אָמוֹר – 'א' בקמץ גדול, לשון ציווי כגון: שָׁמוֹר, זָכוֹר..

כ"ד: יְבָרֶכְךָ – יש הסוברים ה'כ' הראשונה בשוא נע (עפ"י כלל הדומות),

ויש הסוברים בשוא נח. נלע"ד: נח. נקרא: יְבָ-רֶכְ–ךָ. הטעמה מישנית ב'ב'.

כ"ז: וְשָׂמוּ – ההטעמה ב'מ' מלרע.

 

פרק ז'

ג: שֵׁשׁ–עֶגְלוֹת צָב – ה'ע' בסגול, מפני הסמיכות למילה הבאה 'צב' (עגלות מחופות).

ג: לְאֶחָד – ה'ל' בשוא נע.

ו: אֶת–הָעֲגָלוֹת – ה'ע' בחטף-פתח.

ז: אַרְבַּעַת – הטעם מלעיל ב'ב'.

י"ג: מִשְׁקָלָהּ – מפיק ב'ה'.

י"ג: שְׁנֵיהֶם I מְלֵאִים – להקפיד לקרוא כל תיבה בפני עצמה. (ם-מ).

פ"ה: הַקְּעָרָה – ה'ק' בדגש חזק ובשוא נע.

פ"ז: כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה – במילה 'לָעֹלָה', ה'לָ" הראשונה בקמץ,

ונקראת אצל בעלי המסורה בהטעמה כביכול מלעיל.

פ"ט: וּבְבֹא מֹשֶׁה – ה'ב' הראשונה בשוא נע. יש הסוברים בשוא נח. נ"ל: נח.

פ"ט: מִדַּבֵּר – לשים לב! ה'מ' בחיריק, ה'ד' וה'ב' בדגש חזק. (במקום: "מִתְדַּבֵּר").