תפארת הקריאה לפרשת 'תולדות'
עורך: הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק כ"ה
כ: לוֹ לְאִשָׁה – מומלץ בכל מקום שכתוב 'לו' להאריך מעט תיבה זו כדי להבחין בין 'לו' לבין 'לא' הקצר המוחלט. או לגרום להפסקה קלה לאחר הגיית המילה 'לו'.
כ"א: וְיֶעְתַּר – ה'ע' בשוא נח וה'ת' בדגש קל.
כ"א וַיֵּעָתֶר לוֹ – ההטעמה ב'ע'.
כ"ב וַיִּתְרֹצְצוּ – ה'צ' הראשונה בשוא נע.
ל"ג: הִשָּׁבְעָה לִּי – הש' מוטעמת ה'ב' בשוא נע. ה'ל' בדגש חזק.
ל"ד: וַיֵּלַךְ – ההטעמה מלרע. ה'ל' בפתח למרות האתנחתא.
פרק כ"ו
א: מִלְּבַד – ה'ל' בדגש חזק ובשוא נע.
ג: וַאֲבָרֶכְָךָּ – ה'ר' בסגול, ה'כ' בשוא נע ו'ך' בדגש לתפארת הקריאה.
ד: וְהִתְבָּרְכוּ – ה'ר' בשוא נע.
י: וְהֵבֵאתָ – ההטעמה ב'ת' מלרע לשון עתיד. יש הגורסים להטעים את ה'ב', מלעיל
(לשון עבר). צלו"ל. נלע"ד: מלרע, לשון עתיד.
י"א: מֵאָה – הטעם ב'א' מלרע.
כ: הִתְעַשְּׂקוּ – ה'ש' שמאלית בשוא נע ובדגש חזק.
כ"ב: וְלֹא רָבוּ – ההטעמה ב'ב' מלרע.
כ"ה: אָהֳלוֹ – יש אומרים שה'א' בקמץ גדול ויש אומרים בקמץ קטן. והבוחר יבחר.
כ"ט: אִם תַּעֲשֵׂה – ה'שׂ' בצירי (יוצא מהכלל).
כ"ט: אַתָּה עַתָּה – יקפיד הקורא להגות נכון ולהבחין בין ה'א' ל'ע'.
ל"ד: בָּשְׂמָת – ה'ב' בקמץ גדול, ה'שׂ' בשוא נע, ויש קוראים 'בָּשְׂ-מָת' בקמץ קטן וממילא השוא יהיה שוא נח. מנחת שי אומר שהקמץ תחת ה'ב' הוא קמץ גדול, כי בקמץ קטן לא יבוא טעם או מתג, וכל קמץ עם מתג הוא בהכרח קמץ גדול, ואצלנו ישנו מתג מתחת למילה 'בָּ-שְׂמָת'.
פרק כ"ז
ג: תֶּלְיְךָ – ה'י' בשוא נע (ולא בסגול).
ד: תְּבָרֶכְךָ – ה'כ' הראשונה בשוא נע מדין כפולים להרבה דיעות.
המהרי"ץ: שוא נח.
ז: וַאֲבָרֶכְכָה – ה'כ' הראשונה בשוא נע מדין כפולים להרבה דיעות. המהרי"ץ: שוא נח.
י: יְבָרֶכְךָ – ה'כ' הראשונה בשוא נע מדין כפולים להרבה דיעות. המהרי"ץ: שוא נח.
י"ג: קִלְלָתְךָ – ה'ל' הראשונה בשוא נע להרבה דיעות.
המהרי"ץ: שוא נח, וה'ת' בשוא נע.
י"ט: אָנֹכִי | עֵשָׁו בְּכֹרֶךָ – יפסיק הפסקה קלה לאחר 'אנכי' גם בגלל הפשטא.
י"ט: וְאָכְלָה – ה'א' בקמץ קטן. ה'כ' בשוא נח, לשון ציווי.
י"ט: תַּבָרְכַנִּי – ה'ר' בשוא נע, ה'נ' בדגש חזק.
כ: מַה | זֶּה – להפריד בקריאה בין שתי המילים שלא יישמע 'מַזֶּה' לשון 'הזיה'.
כ"א: וַאֲמֻשְׁךָ – ההטעמה באות 'מ' ובשורוק (זה לא קובוץ). ה'ש' אחריה בשוא נע לפי הרבה דעות. ה'ש' אינה מודגשת. ה'ש' היתה צריכה להינקד בשורוק. היא נראית כקבוץ כי בתורה נהוג לכתוב בכתיב חסר. ולכן ה'ש' אינה מודגשת. צלו"ל. נ"ל: ה'ש' שוא נע. אלה הסוברים שכאן זה שוא נח, כי במקורות קדומים לא נמצא מתג מתחת ל'מ'.
כ"ה: וְאֹכְלָה – ה'א' בחולם חסר, ה'כ' בשוא נע.
כ"ה: וַיָּבֵא לוֹ יַיִן – ההטעמה ב'מילה 'וַיָּבֵא' ב'י'. מלעיל.
כ"ו: וּשְׁקָה–לִּי – האות 'ש' למרות שהיא מנוקדת במספר מקומות בחטף פתח, הניקוד מתחת לאות נ"ל: שוא נח (בהסתמך על בן-נפתלי). יש ה'מתעקשים' להסביר כי מתחת ל'ש' יש שוא נע ואפילו חטף פתח. צלו"ל.
כ"ז: בֵּרְכוֹ – ה'ב' בצירי וה'ר' בשוא נע.
כ"ח: וְיִתֶּן לְךָ – ה'ו' בשוא לשון עתיד.
ל"ו: וַיַּעְקְבֵנִי – ה'ע' בשוא נח. (להשתדל להגות נכון) לא בחטף פתח. ה'ק' בשוא נע.
(כלל שני שוואים).
ל"ו: קָרָא שְׁמוֹ – תיבת 'קרא' מלרע.
ל"ח: הַבֲרָכָה – 'ה' השאלה. היתה צריכה להינקד בחטף פתח אך בגלל שה'ב' היתה צריכה להינקד בשוא נע, ומשום שלא יבואו שני שואים בראש מילה, לכן מנוקדת היא רק בפתח, החטף פתח מתחת לאות ב' נחשב לשוא נע.
מ"ה: לָמָה אֶשְׁכַּל – התיבה 'לָמָה' נקראת מלרע רפויה ללא דגש.
כי היא באה לפני 'א' 'אשכל'.
מ"ו: לָמָּה לִּי – 'לָמָּה' לעיל. 'מ' דגושה. 'לִּי' – ה'ל' דגושה.
פרק כ"ח
ב: פַּדֶּנָה אֲרָם . האות 'נ' רפויה. יש להפסיק מעט אחרי האות 'נ', כדי שיהיה אפשר לשמוע את הגיית האות 'א' במילה 'ארם'.
ט: מָחֲלַת – ה'מ' בקמץ גדול ולא בפתח ולא בחולם.
יש הגורסים 'מָחֳלַת'. נ"ל: 'מָחֳלַת'